אני נורא אוהבת את הימים האחרונים שלפני הנסיעות לחו"ל, אתם
יודעים, הימים האלה שכולם ככולם עוסקים בנסיעה עצמה, סידורים
אחרונים, כביסות אחרונות, קניות אחרונות, אריזות אחרונות,
בדיקות חוזרות ונשנות לגבי כרטיסי הטיסה, פספורטים, ויזות,
בודקים שוב ושוב אם יש מספיק כסף, עושים חישובי בזבוז
וירטואליים וכמובן שוברים את הראש בניסיונות להשיג עוד ממון.

הימים האלה מבחינתי הם ימים של כיף גדול. עכשיו אני יודעת
שכולכם (טוב, אולי לא כולכם, אבל רובכם וזה בדוק) מחכים לנסיעה
עצמה, אני לעומת זאת מחכה לשני דברים בנסיעותיי, לימים
האחרונים שלפני הנסיעה, ולחזרה הביתה, אותן דקות קסומות
כשנוחתים בשדה התעופה של ישראל, רואים את השלט "ברוכים הבאים
לישראל" ואז אני יודעת, שהגעתי הביתה, אז אני יודעת, שאני
יכולה לעשות טרנספר למחשבותיי בשפות השונות לשפת הקודש, שוב
איני צריכה לשבור את שיני, לסתותיי ופני בניסיונות (מוצלחים,
מוצלחים פחות) לדבר בשפות השונות או לנסות ולהבין את המשוחחים
עימי.

לפני חודשיים, הייתי ממש בעיצומם של הימים הכפיים, אותם ימי
טרום הנסיעה לחו"ל, ולא סתם חו"ל כי אם נסיעה לארה"ב. עכשיו,
מבחינתי ימי הטרום, הם כפיים לפני כל נסיעה, אך לפני נסיעה
לארה"ב הם קסומים פי כמה, יש כל כך הרבה סידורים, כל כך הרבה
אריזות, כל כך הרבה הכנות ממש גן עדן של טרום טיסה. מה עוד,
שטרום הטיסה מתחיל הרבה לפני טרום טיסה רגיל (טורקיה, אירופה
וכו'), הכיף מתחיל הרבה לפני, הוא גדול יותר, עמוס יותר ומלהיב
הרבה יותר.

השהיה בארה"ב הייתה אחלה, באמת, עשיתי חיים משוגעים, פגשתי
אנשים רבים ומגוונים, ביקרתי במקומות קסומים, ראיתי דברים
שרואים רק בארה"ב, ועשיתי דברים שהשתיקה יפה להם, או בקיצור,
נהניתי. לאחר חודשיים הגיע זמן החזרה לארץ, עכשיו זוכרים מה
שסיפרתי לכם על ימי טרום הטיסה שלי, וכמה אני נהנית מהם, ובכן
זה תופס רק לגבי הארץ, ימי טרום הטיסה מחו"ל הם סיוט, וגם
החזרה מארה"ב היא סיוט, הבדיקות הביטחוניות שלהם כאילו יצאו
ממערכון של הגששים, כל מזוודה נבדקת לפחות חמישים פעם ונפתחת
לפחות 49 פעמים, על כל מזוודה עובדים שלושה בודקים לפחות, ואין
פריט לבוש, הנעלה, קוסמטי או אחר שאינו עובר בדיקה קפדנית
ומדוקדקת לפחות על ידי 35 עובדים נאמנים של שדה התעופה, המזל
היחיד הוא שגוף האדם אינו מתפרק או שהם היו מפרקים גם אותנו
לגורמים. יכול להיות שאני טועה אבל איך שהוא נראה לי
שהאמריקאים לא שמעו על המושג - "ה ת ל ה ב ת ם". אך כל זאת
כאין וכאפס לעומת הרגע הגדול ביותר, הרגע שמגיע דקות ספורות
לאחר מחיאות הכפיים הסוערות לצוות המטיס, ולאחר נסיעה קצרה
באוטובוס דחוס לעייפה, כאשר לפתע פתאום מופיע לנגד עיננו השלט
הנכסף "ברוכים הבאים לישראל" ו"ביאלא עופי" הראשון, קלטתי שאני
בארץ.