מבוא

לא יכולתי שלא לגחך למראה פניו של האוויל שכרע על ברכיו לפניי,
אוחז בנוקשות בידי, מפציר כי בכוונתו לעשותי שפחתו, סליחה...
אשתו.
האור היה עמום ולא חיפה על עשרות העיניים התמהות שננעצו בי.
חייכתי חיוך מאולץ כנדרש, שסחט יבבות רגשניות, לובשת אדרת
מפוקפקת של מבוכה. ואפילו בכדי לעמוד בסטנדרטים הרצויים
והמעטים היזלתי דמעה, שדרשה הרבה ריכוז ומאמץ, אותה מחיתי
בהגיעה לסנטר, מאפשרת לכל הנוכחים להיווכח שטמונה בי טיפת רגש
או משהו כזה.
פיהקתי, משחררת לדרור צליל מעוות. בהיתי בתיקרה המקולפת, נותנת
לשיטת הבעד/נגד שלי לעשות את שלה, ולקבוע לי את העתיד. ולבסוף,
כשהבעד ניצח בהפרש גדול, הנהנתי בראשי לחיוב, והרחשים שינו
צלילם למחיאות כפיים סוערות ולקריאות מלבבות שגרמו לי לרצון
לפלוט דברים מעוכלים מהגרון.

במבט לאחור אני מניחה שאהבתי אותו. אולי לקרוא לזה אהבה זה קצת
מופרז, אבל אל תיכנסו איתי להגדרות מעיקות של מה זאת אהבה. הוא
היה שחום, מעט שמנמן ובעל תווי פנים יפים למדי, אבל מעל הכל
הוא היה עשיר מופלג ואיש עסקים מצוין, שביטא רבות את כישוריו
הנעלים בחו"ל, מה שכמובן, איפשר לאישה צעירה שכמותי את כל
המרחב לו היא זקוקה.
הוא קנה לנו פנטהאוז בגודל ארבע דירות ממוצעות, ופעמים בשנה
היינו נרשמים לשיט בקריביים. גם את השברולט הכסופה, החונה מחוץ
לבניין שלנו הוא רכש עבורי, אחרי שנתתי לו להכניס לי טוב טוב
מאחורה.
היה לי טוב איתו. אולי טוב זאת לא המילה הנכונה. היה לי נוח
איתו. נסיעות תכופות מענגות מחוץ לעיר, קוקטיילים עם בני המעמד
הגבוה והמושחת, שהגיעו לקיצם באורגיות מצוינות, וכמובן בתי
מלון זולים ומטונפים שהתאימו כמו כפפה ליד למשחקי האבא ואימא
שלנו. ככה שאני חושבת שזה מכסה את שלב האהבה.

כשהייתי קטנה חלמתי שאבא יקנה לי בית בובות גדול, ורוד, עם
הרבה חדרים, ככה שכל החברות שלי יקנאו בי.
אבל לא משנה לאילו רמות פתטיות מחזות השתטחות שלי על הרצפה
הגיעו, היללות שבקעו מפי, הנוזל הממולח שעיטר את פניי, התגובה
היחידה לה הייתי זוכה זה שאין כסף.
מידי יום בדרך הביתה מבית הספר היינו עוברות בקיוסק השכונתי של
שמעון, מחביאות בלי שיראה חופן סוכריות בטעמי פירות, ופוצחות
בריצה. בלב ידענו ששמעון יודע על מעללינו, אבל מה שלא הצלחתי
להבין זה מדוע אינו אומר משהו או מלשין להורים, למרות הכנסותיו
שתאמו להכנסות של ילד בן 12. כניראה עוד פראייר או אדם טוב כמו
שאימא אומרת.
היינו מצחקקות כל הדרך הביתה, זוללות בחזירות את פרי עמלנו,
ואז רגלינו הנחו אותנו ל"צעצוק" החנות הכי חמה בעיר בכל הנוגע
לצעצועים.
שם בפעם הראשונה התאמתה בפניי השמועה הרווחות ביישובינו, דרך
חלון הראווה. היה זה הדבר היפה ביותר שזכיתי לראות מעודי - בית
בובות ורוד עם ציפוי סגלגל בדפנות, מעוטר בפרחים לבנים והמון
חדרים קטנטנים שמהם הציצו בובות חייכניות.
עמדתי שם במשך שעה ארוכה, מתאמצת לשמור על פי סגור, ולא לשחרר
לדרור שרשרת של נוזל שקוף. בלי שהרגשתי רגליי החלו לנוע לעבר
דלת החנות, וידיי כאילו שיתפו איתן פעולה, פתחו בנחישות את
הדלת, שהיוותה עוד מחסום עבור היעד הסופי.
בפסיעות גדולות ובעיניים מהופנטות, שלחתי את ידי הקטנה לחוש את
הדבר הקסום שניצב מולי, אך המטאטא של גברת שמחה היווה מכשול לא
קטן. ככה שהשפלתי את עיניי, קיללתי חרישית וחזרתי על עקביי.

כשנישאתי לגברי הרשיתי לעצמי כל מותרות שנחסכה ממני בעבר.
האמנתי שהכסף יצליח להסיר כל מחסום שהוצב בפניי עד כה או לפחות
יטשטשהו. גברי היה עוד גבר ממוצע המונע אחר צרכיו הדלים
והשטחיים, ואני הייתי עוד אישה מתוחכמת שידעה לנצל את זה
ולמשוך בחוטים הנכונים שיקדמו אותה. אך למרות כל הכסף וכל
כתבות השער הזוהרות שלהן הייתי זוכה, עדיין נותרתי לא מאושרת.
זה לא שבמהלך חיי התעמקתי במחשבה מה זה אושר. פשוט הריקנות
שחגה בי, מדכאת כל רצון שלי לחיות, מותירה שובל של עצבות בתוכי
עם פן מזוכיסטי, שתפס את מקומו עם הקץ החמה, ותרדמתו באה על
מקומה רק בשעות הבוקר הקטנות, מותירה את נפשי סחוטה ממאבקים עם
עצמה, הבהירו לי שהמסע שלי עלול להגיע לקצו.
מילדותי קוננה בי תחושה מעיקה, שלא נתנה ביטוי, שליוותה אותי
במשך כל חיי ועם השנים היא רק התעצמה וכרסמה כל חלק שפוי בי...
וכאילו לא היו הרבה.
אחרי ארבע שנות נישואין הקשר שלי עם גברי גווע , והדברים שדי
מילאו את החלל הריק שטמון בי, כבר לא עשה את עבודתו על הצד
הטוב ביותר. אך עם השנים אנשים גדלים ורוצים דברים אחרים, ומה
שדי טשטש את הריקנות שטבועה בנו, כבר לא מספק את
צרכינו/רצונותינו.
פעמים רבות השמעתי באוזני גברי על האפשרות של מערכת יחסים
פתוחה, אך זה סירב בתוקף לכך, מחזיק בקש האחרון שנותר לו בכל
כוחו. מעבר לכך ניהלתי מספר מערכות יחסים מיניות מחוץ לקשרי
הנישואין. פשוט רציתי להעניק לזה תוקף פורמלי.

את אלון הכרתי מספר חודשים לאחר שגברי הטביע את חותמו על כל
איבר בגופי.. בחדר המיון. אלון היה כל מה שאני לא הייתי....
ואני רציתי אותו... אולי יותר מדיי.
גם לרצון, כמו לאכזבה, יש השלכות הרסניות.
אני מניחה שהכל היה מסתדר, אם היא לא הייתה קיימת.
זאת הרגשה מוזרה. כל החיים שלך אתה חיי בתחושת החמצה, ומנסה
לכפר על החלל המעיק הטבוע בך, וכשסוף סוף אתה מוצא את החוט
שיקשר את הכל , את הדבר שעבורו הפכת עולמות, פתאום הכל מתפוצץ
לך בפנים כשמבהירים לך שהדבר הזה - הדבר שאתה רוצה יותר מכל -
לעולם לא יכול להיות שלך.
הפסדתי כל כך הרבה דברים בחיים וכבר לא נותר דבר שעבורו אני
רוצה להיוותר פה, חיה.
חייתי יותר מדי שנים בשקר. בפעם הראשונה בחיי, נמאס לעטות
מסיכות. נמאס לנוס למקום אחר כשנהיה קצת קשה.
פעם האמנתי, שאם אתאהב, אהיה אנושית או לפחות ארגיש ככה. לא
תיארתי לעצמי שקיים בי הרגש הזה... אהבה.
אני מניחה, שאם התוכנית הייתה יוצאת לבסוף לפועל, הוא היה
עכשיו בזרועותיי והיא הייתה טמונה עכשיו שני מטרים מתחת
לאדמה.
"תקוללי שרה," צרחתי, אך זעקותיי היו אילמות לנוכח כל שאר
הצווחות המיואשות של האסירות בתאים השונים או בעצם התמזגו
עימן.