תמיד היה לי זכרון טוב, וזה לא סתם דבר טריויאלי - זה ממש עזר
לי בחיים. אם בכיתות יותר נמוכות ביסודי, בתחרויות איות. אם זה
בתיכון, בנוסחאות במתמטיקה, פיסיקה. וגם במקצועות ההומניים,
כשחרישה יום לפני המבחן, הספיקה כדי לזכור חומר של שליש שלם.
אפילו בפסיכומטרי - קיבלתי ציון ממש גבוה, סתם בגלל שזכרתי את
הטריקים מהקורס וכל המילים מהמילונים.

עד ש...
עד התאונה,
המכונית יצאה בטוטאל לוסט. אני לעומת זאת, רק איבדתי את הזכרון
ככה שאפשר להגיד שיצאתי בזול.
טוב לא ממש איבדתי את הזכרון - לא ששכחתי משהו ממה שידעתי לפני
זה, פשוט איבדתי את הכשרון לזכור שהיה לי: נוסחאות כפל מקוצר
היו יותר מדי בשבילי. כבר לא יכולתי לזכור אם פוזמק זה גרב או
כף למרק וכבר לא זכרתי איך שרים "יום שישי את יודעת" בערבית.
בעצם, גם להגיד שאיבדתי את הכשרון לזכור, זה לא מדוייק, כי לא
איבדתי, פשוט התחלתי לזכור סוג אחר של דברים  - התחלתי לזכור
את העתיד.

בהתחלה, לא כל כך שמתי לב לזה. זה התבטא בד"כ בצירופי מקרים או
בדברים שאמרתי, ושבדיעבד נשמעו מוזרים ( דבר שאז תפסתי כתופעת
לוואי של התאונה).
למשל, הייתי מחכה בתחנת אוטובוס בשכונה ואז היה מגיע אזרח ותיק
עם סל של שוק, ושואל מתי האוטובוס עבר. ואני הייתי עונה "הוא
יגיע עוד 7 דקות" מה שבאמת קרה אח"כ.
או למשל, כשאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה ושואלת אם היה דואר,
ואני במקום להגיד לא, עונה "יגיע ב- 16:00" והוא באמת מגיע ב-
16:00.
בתקופה של המונדיאל, זה כבר נהיה די בולט. אנשים התבלבלו מכל
המשחקים ושאלו על תוצאת הסיום של משחקים שעדיין לא התחילו,
ואני עניתי את התוצאה שבאמת היתה בסוף. או כמו לפני חצי הגמר,
כששתי הנבחרות שיחקו גם בסיבוב הראשון. וכששאלו אותי מה הייתה
התוצאה בסיבוב הראשון, עניתי את התוצאה של המשחק שעוד לא
התחיל.

לאט לאט, התחלתי לשים לב שיש הרבה צירופי מקרים, ושאני מדייק
לגבי יותר מדי דברים בעתיד, אז עשיתי כל מיני מבחנים קטנים -
ניחשתי את מה השעה בלי שעון ( ביקשתי שישאלו אותי מה השעה עוד
10 דקות ), התערבתי עם חבר עתודאי על התוצאות שלו במבחנים,
ניחשתי מה יהיה החשבון בפאבים ודברים בסגגנון.

צדקתי בהכול, ובגלל שאת רוב המבחנים האלה אני יזמתי אז אנשים
מסביבי התחילו לשים לב שיש יותר מדי צירופי מקרים.
חבר שלי שהוא די חומרני, אפילו התחיל לאמן אותי - הייתה לו
שאיפה שאני אגיע לרמה מספיק טובה בשביל לנחש את המספרים בלוטו,
או את התוצאות בטוטו.
האימונים האלה הניבו כמה מסקנות לגבי הכשרון החדש שלי:
כמו זכרון רגיל - יש לו גבולות. לא הצלחתי לזכור יותר מעשר
משחקים בטוטו, והתוצאות של ההגרלות בלוטו היו מתערבבות לי
משבועות שונים. הייתי די לא רווחי, אפילו בכלל לא.
כמו זכרון רגיל - כשמעמיסים עליו אז אתה שוכח דברים אחרים.
כמו זכרון רגיל - למידה ושינון לפני מבחן, זה נורא מעייף
ומשעמם.

מה שכן, האימונים באמת שיפרו לי את הזכרון, התחלתי לזכור סצנות
שלמות של התרחשויות שעוד לא קרו, אבל קרו בדיעבד אחרי כמה ימים
( לא כמו דה ז'ה וו, הרבה יותר ממוקד ועם ירידה לפרטים
הקטנים).
זה דווקא היה די נחמד - היה לי יותר זמן לעכל את זה שחברה שלי
נפרדת ממני. התנדבתי להשאר את השבת, כי ידעתי שבמילא אני אפסיד
בהגרלה. וכשאיבדתי את המפתחות, היה לי כבר פתק בכיס שאמר לי
איפה אני צריך לחפש. בקיצור החיים נהיו קצת יותר קלים.
ודווקא בניגוד לדעה הרווחת שאתגרים הופכים את החיים למעניינים,
שמתי לב לכך שנהניתי יותר מהחיים למרות שהם היו פחות מאתגרים
די התרגלתי למצב החדש, וגם החבר'ה מסביבי התרגלו. ובצורה
מפתיעה למדי, ערב חדש, וחמש עם... לא רצו לראיין אותי, ושום
סוכנות מודיעין לא רצתה לגייס את הכשרון לטובת בטחון המדינה.
איכשהו נשארתי אלמוני ולא היו לי טענות.

עד ש...
עד שנזכרתי בתאונה הבאה שאני אעשה,וזה היה זכרון טראומטי
למדי.
נזכרתי בתאונה, רק שהפעם המכונית לא יצאה בטוטאל לוסט, ואני לא
איבדתי את הזכרון.
המכונית יצאה בסדר חוץ מהפגוש הקדמי שקצת התעקם.
הזכרון שלי נשאר באותו מצב, רק עם תוספת של זכרון של גופה של
ילד קטן, מתעופף כמה מטרים מהפגוש שלי ונוחת עם הפנים על
הכביש, כשעין אחת פקוחה ומסתכלת עלי, ואני יושב בכיסא הנהג
המום ולא טורח לקום ולבדוק אם אפשר להציל אותו, כי אני זוכר
שלא.

אחרי הפעם הראשונה שנזכרתי בזכרון הזה, החיים הפכו לסיוט אחד
ארוך.
בקושי נרדמתי בלילות, ולא ששמרתי את זה בבטן, סיפרתי על זה
לחברים והם ניסו לעודד אותי ולפתור את הבעיה:
הם אמרו שזה לא זכרון של העתיד, אלא סתם חלום בהקיץ.
הם שאלו אותי אם אני זוכר מה היתה הסיבה לתאונה, הסברתי להם
שחוץ מהקטע של הפגיעה בילד ועד שהוא נוחת על הרצפה אני לא זוכר
ולא מצליח להזכר בכלום.
אז הם הציעו שאני לא אנהג יותר כשאני: שותה, עייף ובאיזורים
מאוכלסי ילדים.
מן הסתם זה גם מה שעשיתי, אבל הסתבר לי שלנהוג במהירות 40 קמ"ש
זה תענוג די מפוקפק, במיוחד כשכל פעם שאתה נוהג, אז אתה מזיע
כאילו זה הטסט הראשון שלך.

אז הפסקתי לנהוג לגמרי, לא ישנתי כמעט, וכשכן ישנתי זכיתי לקבל
גירסת חלום של הזכרון, דבר שגרם להפסקת השינה ולזיעה קרה
בכמויות שהשפיעו על מפלס הכנרת.
הפכתי מבן-אדם עם אישיות גבולית על סף המאניה - דפרסיה,
לבן-אדם עם אישיות גבולית יותר, מעורערת יותר וויתרתי על החלק
של המאניה.
וההשלכות פגעו ב: בקשרים שלי, בתאבון שלי, בברק בשיער שלי (
למי יש כוח לפאנטן, כשאתה בדכאון קליני ?!), וגם בחשבון הבנק
של אימא, שנדד אל כיסו של פסיכיאטר שביקש להשאר בעילום שם.

הפסיכיאטר לא עזר, שום דבר לא עזר,
נכנסתי למין מעגל קסמים - הזכרון שלא הרפה ממני, ערער אותי
לגמרי עד שהרגשתי צורך עז פשוט לברוח מהכל, לקפוץ לאוטו
ולנסוע. רק שאז החרדה שהזכרון ייקרה הייתה מטביעה אותי בייאוש.

הפתרון היה ברור, וסופי.
בלעתי מספיק אופטלגין בשביל להרדם לתמיד, אבל כצפוי, מצאו אותי
בזמן, הזמינו אמבולנס שנסע ממש מהר עם הסירנה והצ'קלקה והכל.

עד ש...
עד התאונה,
הפארמדיק נהג מהר בגלל מצבי הקשה, ולא שם לב לילד הקטן שרץ
לכביש, עד שהיה מאוחר מדי לבלום. אז הוא פשוט שבר שמאלה לנתיב
הנגדי, שם בעזרת משאית קטנה, האמבולנס התהפך 3 פעמים.
הפארמדיק, אמור לחזור ללכת עוד 3 חודשים בערך, הרופא והמתנדבת,
די בנס, סבלו רק ממכות יבשות ומהלם קל. ואני, נשארתי בחיים,
שטפו לי את האופטלגין מהקיבה, אבל את הפגיעה בעמוד השדרה הם לא
הצליחו לתקן, וככה נשארתי עם גפה אחת פעילה ( יד ימין). והדבר
היחיד שיכולתי לנהוג עליו מעכשיו היה כיסא הגלגלים החשמלי.
אני לא יודע למה, אם בגלל התאונה, או בגלל שכבר לא יכולתי
לנהוג יותר, אבל כבר לא זכרתי את העתיד יותר, והכל נהיה יותר
פשוט.
חזרתי לישון, הברק חזר לי לשיער והמאניה לדפרסיה.

----- ותודה לגילי על ההשראה, גם אם לא שמת לב -----