השעמום אוכל את דרכו אל תוך הגוף שלי. ואני, בחוסר אונים, מרשה
לו. לא יכול לעשות כלום גם ככה. כמו מחלה ממארת הוא לא נותן לי
שום סיכוי. בכל דור יש את המחלה הבלתי מנוצחת שלו. אבעבועות
שחורות, סרטן, איידס. המחלה של הדור הבא היא שעמום. אני פשוט
מקדים את זמני.

אני הולך לסופר עם תומר. הוא מתלהב מכל קטשופ, חציל וחצאית
קצרה שהוא רואה. אני משתעמם. אני מושיט יד אל עבר מדף
השמפואים, לחדש את המלאי בבית, והוא צועק לי כמו מטורף לעצור.
מסתבר שכמעט לקחתי את הזה שבטעם מנטה. מה הבעיה, אני שואל
אותו. הוא מספר לי סיפור ארוך על הטראומה שלו מהשמפו הזה. פעם,
הוא אומר, הייתי משתמש בחרא הזה כל יום. נותן לשיער את מנת
המנטה היומית שלו. ואז התחלתי לצאת עם שירה, שמאוד אהבה מנטה.
רק אחרי זה התברר לי עד כמה היא אהבה מנטה. מה זאת אומרת, אני
שואל, מנסה להפגין עניין, לא להפגין את הסימפטומים כלפי חוץ.
אתה מבין, הוא ממשיך, הגענו למצב אינטימי ו... אתה יודע, בגלל
הריח, היה לה רפלקס של מסטיק. אני מסתכל עליו בחוסר עניין. הוא
מפרש את זה כחוסר הבנה מצידי. מה לא הבנת, הוא מתחיל להתרגש,
היא נשכה לי באמצע האוראלי. אני מסתכל על תווית השמפו- "לשיער
בריא ומלא ברק". לא כתוב שום דבר על אזור המפשעה. נגמר הסבון,
הוא מתרץ.

שום דבר לא עוזר. פרוזאק, שמוזאק- אין לחרא הזה שום השפעה
עליי. הרופאים לא מבין שזה לא דיכאון. זה שעמום. זה פוגע קודם
כל בלב, משם זה מתפשט למערכת העצבים ובסוף מגיע למוח. כשזה
מגיע לשם, כבר אין דרך חזרה. הבן זונה תופס אותך וכבר אין לאן
לברוח. אני רק בתחילת השלב השני. יש למה לצפות.

אני שוכב עם נטלי. היא גונחת וצועקת, מנסה להלהיב אותי. אני
נותן לה את חיוך הרובוט שלי ומקווה שזה יספיק לה. מסכנה, היא
לא יודעת שעוד מעט אני כבר לא אהיה פה. בזמן האחרון כבר יותר
קשה לי להעמיד פנים ונראה לי שאנשים מתחילים לשים לב. או שפשוט
הפסיק להיות אכפת לי. מנסה לדמיין לעצמי איך הסקס היה פעם ולא
מצליח להיזכר בשום רגש. אולי זה תמיד היה משעמם כל כך. אולי אם
נשנה תנוחה זה יעזור. לא, עדיין שום דבר. אני קם והולך להתקלח
בלי להזהיר מראש. נטלי מסתכלת אחרי, המומה. זה נעשה מסוכן, אני
כבר נכנס עמוק לשלב השני.

מעביר ערוצים באופן אוטומטי מבלי להסתכל בכלל מה קורה בהם.
בעצם, את זה הייתי עושה גם לפני שהכל התחיל. דפיקה בדלת. אני
לא עונה. מי זה כבר יכול להיות. הדלת נפתחת והאורח הלא מוזמן
נכנס לבדו. זה תומר. הוא בא לקרוא לי לבוא איתו לפאב. למה אתה
לא פותח, הוא דורש לדעת. אני מושך בכתפיי ונותן לשאלה לרחף
באוויר. קרה משהו? הוא שואל בזהירות. אני אפילו לא טורח למשוך
בכתפיים. לא שלא הייתי רוצה לצחוק ולהגיד לו שהכל טוב וללכת
לפאב ולהשתכר ולחזור הביתה לבד או לא לבד ולתהות אם היא שיכורה
מספיק או קטינה מדי ולדבר ולהתנשק ולהתרגש ובקושי לנשום מאפיסת
כוחות ולעשן את הסיגריה שאחרי ולא למצוא אותה במיטה בבוקר. אבל
זה פשוט כבר לא מושך אותי.

אני אצל הפסיכולוג. לא מרצוני, תומר גרר אותי לפה. הוא יושב לו
בלובי, עצבני ודואג, מחכה שאני אצא כבר. אני לוקח את הזמן וכך
גם הפסיכולוג. נראה לי שהוא כבר ראה מקרים כמו שלי. סוף סוף
הוא מתחיל לדבר. שואל אותי כל מיני שטויות על אנשים, אירועים,
רגשות. אני עונה לו לפעמים, כדי שירגיש טוב עם עצמו, שירגיש
שהוא פסיכולוג טוב. אחרי שזה נגמר, תומר לוקח אותי חזרה הביתה
ומנסה לברר מה היה שם. אני לא ממש יכול לענות לו גם אם הייתי
רוצה. כבר הספקתי לשכוח מה הלך שם. אנחנו נכנסים לדירה שלי
ואני מיד תופס את מקומי הקבוע על הכורסא מול הטלוויזיה. האמת
שזה רק מתוך הרגל כי כל האנשים הקטנים בקופסא הזאת, שמתרגשים
משטויות כבר הרבה זמן לא מעניינים אותי. תומר מתנצל ואומר שהוא
חייב ללכת, העבודה מחכה לו וגם החברה כבר מתחילה לדאוג. אני
מהנהן באדישות.

אני בוהה בכתם על הקיר של הסלון שלי. מנסה להיזכר מתי עשיתי
משהו אחר חוץ מלבהות בו ולא מצליח ואז מבין שנכנסתי לשלב
השלישי. נראה לי שאני אמור באיזה שהוא שלב גם לשתות או לאכול,
אבל לא רואה בזה שום טעם, אז אני פשוט ממשיך לשבת ולשקוע
בשעמום. האמת, גם להשתעמם זה נורא משעמם.