פרק א: פרולוג

"אתה בטוח שאתה רוצה ת'שמים בצבע תכלת? אין לך מושג כמה
צהוב-לימון מתאים יותר."

"מה אתה מדבר, ג'רי, וונוס בחיים לא יסכים להראות ת'פרצוף שלו.
גם ככה הוא דורש יותר צבע-כסף, ובמחאה הודיע שיעבוד 'לפי הספר'
-- חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב." דנטה, מעצב-התפאורה, ניגב
ממצחו את האדים העולים ממכונת ערבוב הצבע הממוחשבת. "אני חושב
שזהו להיום. מיכה, בוא תראה."

הארכי-מלאך מיכאל קיפל את הילתו, ניגש וטבל מברשת בצבע, מורח
אותו על פיסת רקיע. "בסדר, החוצה, דנטה וג'רמאיה. תגידו לצוות
הכרונוטוגרפיה להיכנס." בסיבוב מהיר וחינני רכן אל לוח הבקרה,
הקיש בכמה מקשים, וכל מערכת ערבוב הצבעים נעלמה אל תוך חור
ברצפת המעבדה. הקיר השמאלי נפער, ומסך ענק הופיע.

"אני רוצה כמה מנוולים רציניים באיזור הזה," הצביע לוציפר על
ימי הביניים. "פה, כאן ושם." "כל עוד לא תעבור את המכסה,
לוסי," הזהיר אותו מיכאל. "אתה יודע שהבוס שלל ממני את הסמכות
להעניק חריגות."

"ספר ללוסי איך זה קרה," נשמע צחוק עמום מהפינה האפלולית. עננת
עשן לבן וסמיך התאבכה בקרניים שהסתננו מהמסך הענק. "סתום ת'פה,
מפי," הפטיר מיכאל בזעף, בעוד הוא מותח קו בין נסיכה משושלת
הוהנצולרן למלך הפסבורגי. "אתה מפריע לי לעבוד." "בחייך, מיכה,
אל תהיה כזה," הפציר בו מפיסטופלס. הוא משך בכבל התאורה,
והפינה האפלולית האירה באור אדום עמום על הנחש הקדמוני, שחור
עם פסים אדומים כהים, שרוע בטבעות ענקיות ויפהפיות סביב עץ
החיים הבלתי-גמור ומעשן נרגילה. ראשו המשולש היה עטור בשפם
ועיניו חמושות במשקפי שמש זעירות.

"זה? שום דבר, באמת. רק ניסיתי להוסיף עוד חמש עשרה שנה
לזרובבל, כדי שיוכל לראות את הבית השני. מה יש, לא מגיע לו?
הבוס לקח את זה אישית, כאילו אני מנסה לחתור תחתיו או משהו.
כמעט הוריד אותי לכרוב-אסיסטנט," סיים הארכי-מלאך את סיפורו.

"מה עם המלך הזה?" שאלה לפתע עישתר, מצביעה לאיזור הימני-עליון
במסך. "איזה, זלמן 01? חשבתי שסידרנו אותו בין תפלצת פילגש
לטורבו סרגון," אמר לוציפר ופנה להתבונן. "זוז הצידה, אתה
מסתיר למיכה," רטנה, "זה שלו, לא שלך." "מה יש, עיש מותק," שאל
מיכאל וניגש לציור. "אה, שאול? אין מה לעשות, הבוס לא מוכן
להשאיר אותו ליותר מש... רגע, את לא מתכוונת אליו. הנה, אגדיל
לך שתוכלי להראות לי." אצבעותיו שיחקו בכפתורים והפינה התפשטה
על המסך, התבהרה. "מי זה -- מה איתו?" "תביט, אין לו רצף." הוא
הביט בתדהמה על הריבוע האדום החלול מתחת לשם, זה שאמור להכיל
את רצף השנים שבהם יחיה נושא השם. הרצף הראה: 4522-4522.
קליק-קליק -- הריבוע הוגדל, ומספר שנות-החיים הראה 0.0-. "מה?!
איך זה יכול להיות!" בחמת זעם סבב לאחור, הסיט לוח בקיר השמאלי
וחשף לוח מקשים ומסך קטן.

אחרי חצי שעה של הקשה נמרצת והמהום (מזוייף לגמרי) של "אנו
נתגבר," צעק: "מצאתי!," והצביע על טבלה של מספרים. "אני לא
מבין איך זה כל פעם קורה לי." "מה קורה לך?" שאל הנחש הקדמוני
בלעג, מסנן עוד תימרת עשן מבעד ללסתותיו. "שוב שכחת את מיקום
הנקודה העשרונית?" "סתום ת'לוע, מפי. לא שמתי לב שיש לי רק
6981 שנים במקום 6891 במאגר מספר שבע, וחילקתי את התשעים
הנוספים לבחור שלנו. נצטרך לקצץ בשבילו ממישהו אחר." "השתגעת?"
הזדעק לוציפר. "מאיפה תגייס כל כך הרבה?"

"היי, מה העניינים?" הקפיץ אותם קול מוכר, שבקע מרמקול קטן
מאחורי לוח הבקרה. על מסך הבקרה החלה להתעצב הדמות המוכרת,
פנים מטושטשות מעוטרות תלתלים נאים וצחים כשלג, גולשים אל תוך
זקן לבן וצמרירי. "איך אתם מתקדמים?" מיכאל מסר דיווח ענייני
בכל התחומים בהם עסק בשש השעות האחרונות, עד ללוח הכרונולוגי,
בו "עקב שגיאה חשבונית נשארתי עם רצף ריק. אם נשאיר אותו כך,
ימות הבחור המסכן בעודו ברחם וייצא נפל. אין לי מאיפה להשלים
לו."  על מסך הבקרה נצטייר אפקט של אצבעות המגרדות בזקן, מבלי
שתיתלש ולו שערה אחת. "מה אתה מציע, בוס? אולי נקצץ איזה עשרים
מתרח, עשרים ממתושלח, עשרים ממתושאל ועשרים מזרובבל..." "שלא
תעז להזכיר לי את זרובבל! לא, זה לא ילך. מהחבר'ה שהזכרת כבר
קיצצנו את המקסימום -- כרונוטיס לא יתן לך להוריד להם עוד.
תנסה להיעזר בהארישון; ייתכן שהוא ימצא מאיפה לגייס חלק
מהרצף."

תמונת "הזקן" נעלמה, ואת מקומו תפס אדם בעל פנים כהות מבהיקות,
צוארו עטור בעניבה שחורה, מלווה ברעש "לבן" ברמקול. "היי מיכה,
הגיע הזמן? למה הערת אותי?" מיכאל עדכן אותו בבעיה. האדם משך
בעניבה ומולל אותה שעה ארוכה, כשהוא ממלמל ומהמהם לעצמו:
"נראה... לא בא בחשבון. אולי... לא, מה פתאום. רגע... אוף!
אולי נבקש מ... המ...המ... מצטער, זה לא ילך."

ידו הרפתה מן העניבה ועברה לגרד בפדחתו, עתירת השיער השחור,
המקורזל. "תשמע, מיכה, אין לי ברירה. חושבני שאיאלץ לתרום לו
מהאלף שלי." תדהמה השתררה בחדר הבקרה הקטן. "אני לא מאמין."
היה זה הנחש. "כמה תיתן לו, אדם'קה?" התעניין מיכאל. "חמישים
שנה יספיקו, אתה חושב?" תהה הראשון. "מה פתאום!" נרעש מיכאל.
"מינימום שמונים! אתה יודע שהבית הראשון צריך להיבנות ב-5352.
תן לו לראות אותו לפחות." "אתה לא מעודכן," העיר לו לוציפר.
"הסלומון המעושן הוא זה שיבנה אותו. הזקן רק יעשה ת'הכנות."

לאחר משא ומתן ("תראה, אני חייב להישאר לפחות עד שנת 539,
להשתתף בחתונת פנטגרואל, הבן המאתיים-ושלושה-עשר של מתושאל"),
נתקבלה הצעת הפשרה של מיכאל ("אז סגרנו על שבעים?" "סגרנו").
"רגע, איך השם של הבחור?" שאל הראשון בטרם נמוג מהמסך. "זה
סוד," ענה לוציפר. "נגלה רק שהשם שלו כמו אבנעזר," צחקק הנחש
בקול צפצפני אחרי המסך המתרוקן, וחזר להפעיל את מיתקן הנרגילה
שלו. זאראטוסטרה תפס את מקומו, והחמישיה עברה לדון בפרטי עיצוב
התפאורה של  פרוייקט "אשה מתוך צלע" המתוכנן ליום שישי. עבודת
צוות המלאכים עמדה לפני סיום; הביצוע יופקד בלעדית בידי הבוס
והרובוטים. שבוע שלם של חופש למיכאל. הוא החליק את כנפיו, יישר
את ההילה. ללוציפר לא היתה הילה; הוא עשה תנועות סיבוביות
בזרועו סביב ההילה שלא היתה שם, וכרך זרוע שניה סביב עישתר,
שנשענה על עץ החיים והפילה אותו על הנחש. אחרי הכל, הם עוד היו
צעירים; כל החיים לפניהם.