שמתי על עצמי את קרם-הפנים ופתאום גיליתי שזהו ריח תמרוקיה של
סבתי הבוקע ממנו. צריך לבדוק את שם החברה.
אותה הפודרה עם תבליט האישה הנאה השחוק, אותו קרם גס או שפתון
ישן.
קטיה.
היא דומה לה. היא אישה בגילי שמזכירה לי בדיוק את סבתי. ואל
תטעו בי, זו לא רוח. סבתי עדיין בין החיים.
רופאת-עיניים.
רקדנית-בלט שהתגלגלה פתאום להיות רופאת-עיניים.
קריירה גדולה הובטחה לה, סלונים ומועדונים בלונדון, בנו-יורק
ובפריז. אבל היא? לא הקשיבה.
כי איש לא אמר, באותה התקופה איש לא אמר.
אמרו: לכי, לכי ילדה ותהיי רופאת-עיניים.
קטיה לא תהייה רופאת-עיניים. בימינו הפריווילגיה כבר לא שמורה
ליהודים בלבד, והדבר דורש ידע טכני.
קטיה היא בחורה תמירה ורזה, יפה. שיודעת לרקוד, שיערה חלק ויפה
והיא לובשת חולצות-בטן.
גברים רוצים בה והיא בהם, אולם איננה זונה.
בכל פעם יש לה רק גבר אחד.
וזה תמיד רציני, ביחד זמן רב, לא סתם קטעים.
עיניה גדולות, דיבורה איטי.
אישה שתלויה תמיד בגבר.
אני לא מבינה איך סבתא יכולה הייתה לעזוב אותו.
בסך-הכל, הלך לצבא.
הוא היה חוזר.
הוא חזר.
למצוא אותה בזסרועות סבא.
עדיף כבר היה נהרג שם.
הם קבעו להתחתן באפריל.
הם התחתנו באפריל.

קטיה...
אני יודעת בחוש (או שאולי הוא מטעני...) שגם קטיה תתחתן
באפריל.
אולי אפילו בשנה הבאה, כדי לא ללכת לצבא.
אבל אז זה בעצם לא ייצא באפריל, אבל מה זה משנה... זה יהיה
אפריל שלה.
אותו אפריל אביבי ונעים שאחריו בא החום הגדול, הדביק, ואחריו
הקרה...
אחריה שוב אפריל, אבל לא שמים לב.