מוקדש באהבה לניר.


-חלק ראשון-

אני עוזבת היום, יותר לא אחזור לכאן. חודשים ארוכים מדי
בציפייה מטופשת מדי. יותר אני לא חוזרת. מסדרונות לבנים
וארוכים, ללא סוף כמעט, ישיבות בחדרי המתנה, ליד מיטה, לידו,
כשהוא שם, אבל לא שם ממש. זהו, היום אני נפרדת ממך, רק רציתי
שתדע שזה יותר קשה ממה שבטח תחשוב כשתצא מכאן גם אתה, לתמיד.
אולי תכעס עלי, שקמתי והלכתי, כמו תמיד, כי נשברתי, אולי לא
תבין, אולי אתה בפנים גם רוצה שאלך, בתוכך צועק לי שאינך זקוק
לרחמי יותר. אבל אני יודעת שאתה כן. כי אתה תמיד זקוק לרחמי
אלו שמצפים לרחמיך.
הכל התחיל כשהחלטתי לגדול עם עצמי בדירה שכורה בתל-אביב, מקום
פשוט עם שותפים. כשאתה מחליט החלטות כאלו אתה לא תמיד לוקח
בחשבון איפה תמצא את עצמך מרחק כמה פסיעות מהיום הזה. נכנסתי
לדירה. אני, ועוד שני שותפים, זוג חברים, אוהבים כאלו של
"תמיד" ו"לנצח" ו"אך ורק" כמעט "עד שהמוות יפריד". אור ושני.
זוג שאפשר רק להסתכל עליהם ולהרגיש מאוהבים, או לפחות למות
מקנאה. אבל אני החלטתי שלא, אני לא צריכה אף אחד עכשיו שיבלבל
לי את המוח כשאני רוצה לגדול.
כמו כל הדברים בחיי, גם האידיליה של אור ושני הלכה לעולמה
ופתאום נהיה חושך ושקט בבית. אור עזב. מעולם לא הכרתי אותם
יותר מדי טוב ולו רק בגלל העובדה שזה היה הם ואני ולא מישהו
מהם לבד איתי, בימים הראשונים ניסיתי להיות חברה של שני, דבר
שלא ממש הבינה מאיפה בא לי פתאום, הייתי מכינה לה תה ומביאה לה
למיטה, הייתי משאירה לה פתקים איפה אני ומתי אחזור, כמו שאור
היה עושה, גם הרומן הזה לא נסק, למען האמת, אחרי שבועיים בערך
הוא התרסק באיזו התמוטטות עצבים של שני וכל דבר שעשיתי הזכיר
לה את אור, אולי לא הייתי צריכה לחקות אותו, אבל באמת שלא
ידעתי מה היא רוצה שאעשה. גם שני עזבה, פתאום זה רק אני
ושינקיין, החתול שאף אחד מהם לא רצה לקחת ואני נתקעתי איתו
להאכיל ולנקות אחרי פוגרומים קלילים שהיה חייב לעשות בדירה
שלנו. שלו ושלי.
עכשיו מחפשים שותפים חדשים שינקיין ואני, יושבים, מחפשים
במודעות, מפרסמים גם כמה, מראיינים חברה מעשנים, לא מעשנים,
חולי סדר, חולי איידס, הומו אחד וניר. זהו. הוא ניכנס לדירה,
הסתכל קצת, ליטף את שינקיין בכאילו שאני אתרשם (ממש) ואמר שהוא
בא בערב לישון. זה היה מרשים, אני חייבת להודות. אז מה אם הוא
לא בא בערב? יום למחרת הדירה כבר היתה מלאה בכל הג'אנק שלו.
וזה היה ג'אנק מרתק, אני חייבת לציין. וככה המשכנו, שניקיין
ניר ואני לראיין עוד אנשים ועוד ועוד עד שלא יכולנו לצאת יותר
מהבית מחשש שניראה מישהו שסירבנו לו או סתם מסה של אנשים.
היינו יושבים שעות אחר-כך וצוחקים על כולם, נהנים מכל טיפת רוע
שנטפה מאיתנו ונישארים בסוף עם חשבון וגם דירה ריקים, אבל
לגמרי מאושרים מהמצב, אפילו לפעמים היה נידמה לי שגם שינקיין
מקבל מן זווית של חיוך משפם לשפם.
ניר עבד כמעצב גראפי במערכת עיתון מצליח, בחור מוכשר, המון
ניסיון ברזומה, המון אנשים שאהבו אותו, השכלה מהאוניברסיטה
הנכונה, הורים במעמד הנכון ושום סיכוי שהבחור הזה ייפול.
לעולם.
ניר ואני החלטנו שאנחנו נשארים בדירה רק שנינו, זה אומר שהוא
יעבוד קצת יותר ואפילו יהיה מוכן לבקש מאבא אמא ושאני אמצא
עבודה קצת יותר רווחית ממלצרית בפאב שכונתי עמוס בגברים בודדים
מדי וילדים קטנים מדי. אני חושבת שזו היתה ההחלטה המשותפת
הראשונה שלנו.
מצאתי עבודה בתור צלמת קטלוגים. נהנתי מאוד, עבדתי כמו מטורפת,
הייתי מאושרת. לפעמים הייתי חוזרת הביתה באחת עשרה או שתים
עשרה בלילה וניר היה יושב, מחכה לי בסלון כדי להקשיב איך היה,
להכין לי תה ואפילו לפעמים לעשות לי כזה נעים ברכות.
ניר אף פעם לא ניסה לגעת בי, ככה באופן מיני או משהו, האמת היא
שגם אני בכלל לא חשבתי על זה, פשוט היינו זוג נשוי לכל דבר רק
לא מיניים ולא נאמנים למיניות שאין לנו. היינו עושים הכל יחד,
נהנים מהזמן יחד, בשבתות היינו מחליטים להוציא את שינקיין
לסיבוב ברחוב, אבל אחרי כמה פעמים של היתקלויות בהחלט לא
נעימות עם פינצרים או שאר כלבים, החלטנו שמוטב שנעביר את
השבתות בבית, בים או בטיולים.
יום אחד ניר חזר מהעבודה ואמר שכל המחלקה שלו קיבלה צ'ופר,
סוף-שבוע באילת על חשבון המערכת להם ולבני/בנות זוגם. משום-מה
זה היה ניראה לניר ברור שאני באה איתו לאילת בתור זוגתו ולי זה
היה ניראה ברור שזו הפעם הראשונה ששנינו חושבים על סקס.
ניבהלתי, אמרתי לניר שאני לא ממש יכולה לבוא, שיש לאמא יומולדת
או משהו כזה, ניר ידע ששיקרתי, הוא ידע גם שנבהלתי אז הוא לא
אמר לי כלום. ואז עשיתי טעות, כמו מעידה קטנה, אמרתי לו שאני
מבטיחה שברגע שנוכל, נסע אנחנו לסופשבוע יחד. זו היתה הפעם
הראשונה שניר חשב שאני חושבת על סקס. אני חושבת שהסתובבנו בערך
שלוש שעות בדירה, מדברים על כל דבר שלא מצריך ישיבה, או הבטה
בעיניים, בערב ראינו יחד איזה סרט בערוץ הסרטים ואני נרדמתי
בסלון. ניר העביר אותי לחדר שלי בלי שבכלל הרגשתי ויום למחרת
הוא כבר נסע עם המחלקה שלו.
קמתי והבית היה ממש ריק, לא חשבתי שנוכחות של אדם אחד יכולה
כל-כך למלא אותו, הוא היה יותר ריק מאשר אחרי שגם שני עזבה.
לקחתי לי סרט מהוידיאומט וראיתי אותו. אחר-כך ישבתי עם חברה
שלי בבית קפה ודיברנו וצחקנו אבל זה לא היה כמו להיות עם ניר.
ניר, אם אתה קורא את זה עכשיו, תבין שזו היתה הפעם הראשונה
שהבנתי שמשהו השתנה, ביום שחשבתי לי ש"זה לא היה כמו עם שזה עם
ניר", אתה מבין, היית חסר יותר ממה שחשבתי, היית חסר כשחשבתי
שבכלל לא תהיה.
אני זוכרת כשניר חזר, יכלתי להרגיש שגם אני חסרתי לו, הוא
ניכנס עם התיק-גב הזה שלו וישר חיבק אותי, חיבוק חזק חזק, כזה
מן חיבוק של געגוע.
באמצע השבוע הייתי צריכה לישון איזה לילה בחיפה, בגלל צילומים
שהיו לי מוקדם בבוקר על הכרמל. ניר שאל אם אני רוצה שהוא יבוא
איתי, שלא ארגיש לבד, אמרתי לו יפה תודה והסברתי שכולם יהיו שם
אז מה שבטוח זה שאני לא ארגיש לבד.
"אני לא שוכח לך"
"את מה?"
"את הסופשבוע שהבטחת לי"
איך נפלו גיבורים, שלפתי מן משפט כמו
"לא ביקשתי שתשכח"
חייכתי ויצאתי מהבית. בחיפה הייתי מאוד עסוקה ועבדתי מאוד קשה,
לא  חושבת שבכלל חשבתי על ניר. כשהגעתי למיטה הייתי הרוסה מכדי
לחשוב על כל דבר. כשחזרתי הביתה ניר אמר שהוא יכין לנו ארוחת
ערב. הוא הכין לנו ארוחת ערב כמו שאנחנו אוהבים, חביתה עם
ירקות בפנים, סלט, טוסטים חמים וכמובן כמות לא מבוטלת של תה עם
נענע. ישבנו ודיברנו, על המערכת ועל הצילומים בכרמל.
"אז אולי נסע לשם?"
"ניר!"
"מה? את לא רוצה לכרמל? אני מכיר שם כמה מקומות ממש יפים."
החלטתי שחייבים לעשות סדר בכל הבאלגן הזה, דברים רבים מדי לא
ברורים מספיק.
"אתה חושב שזה רעיון טוב שנסע יחד?"
"מה זאת אומרת? בוודאי שכן."
"ואתה לא חושב שזה פותח לנו דלת לעשות דברים שלא בהכרח היינו
עושים כאן?"
"סקס?"
"כן"
למה את חייבת לתכנן הכל מראש?" הוא שאל ולא נישמע נוזף, אלא
יותר נעלב.
"כי זה מבולבל לי עכשיו"
אז את רוצה להבהיר עניינים?"  הוא חייך פתאום חיוך של אושר
והניח את כוס התה שלו.
"כן"
ניר קם, בשניה הראשונה לא הבנתי לאן הוא הולך, הוא פשוט בא
ונישק אותי, כן, נשיקה ארוכה, לוהטת, נשיקה שאולי רק אז הבנתי
שחיכיתי לה אולי באותה מידה כמוהו. הוא נשק לי והתיישב.
"עכשיו דברים קצת יותר ברורים לך?"   איך הוא בכלל יכול לדבר
עכשיו? הוא חזר לאכול ואני ישבתי לי על הכסא, טומנת את פני
בידי.
"כן?" האמת היא שהיכולת הזו שלו לעלות מעל המבוכה ולהמשיך
בשיחה הרשימה אותי למדי.
"כן...נראה לי שכן."
זה נידמה לי או שהפכנו לרומן הרומנטי? למן גרסה חדשה של אור
ושני? אולי באותו הערב היו רק הניצנים לאותה הקיטשיות שעתידה
לבוא, אולי הכל היה צפוי מראש, אולי כבר אז הייתי צריכה לסתור
לך ולא לתת לי ללכת ככה, אתך, כמו שהלכנו.
החלטנו על חנוכה. בחנוכה נסע. זה היה בערך חודש או חודשיים
לפני. היה מן מתח בבית, מתח שאני לא יודעת אם אהבתי אבל
התרגלתי. כל פעם שבמקרה מישהו מאתנו היה נוגע באחר, זה היה
גורר מליון התנצלויות, לא ישבנו מחובקים, שוכבים על הספה בסלון
משמינים מול הטלויזיה, לא היינו קרובים, כאילו חיכינו, שמרנו
את עצמנו לליל דצמבר קר על הכרמל בשביל לממש משהו שעוצמת החשק
בו עלתה עם המתח בדירה.
שינקיין ואני הלכנו לבילוי מסעיר אצל הוטרינר שבסוף הרחוב.
בדרך חשבתי שכבר נהיה קר ובטח בקרוב ירד גשם ויהיה חנוכה וניר
ואני נהיה עסוקים בעצמנו ואולי נטבע איפה שרבים וטובים טבעו
לפנינו ועקבותיהם נעלמו ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם עד עצם
היום הזה. רקמתי לי חלומות ורודים ושחורים ובשלל צבעים, נהנית
מכל רגע של דמיון פוקע. הגענו לוטרינר. ישבנו כמו כולם בסבלנות
מלווה ביללות ובכי של כלבים בחדר ההמתנה. ריחמתי עליו וחשבתי
לי שברוך שלא בראני חית-מחמד. מולי ישב בחור עם כלב קטן ורועד,
שעורר בי מן רחמים מהולים בחרדה לא ברורה, הוא ליטף את הכלב
שלו כמו במן הרגל בלתי נפסק ונעץ בי מבט. זה היה מחמיא אך
מפחיד, זה היה מבט שלא ממצמץ, מבט סוקר, מבט שנראה שכאילו
עכשיו בדיוק הוא גילה שעשיתי משהו נורא כמו לרצוח את אמא שלי
או משהו כזה.
הכנסתי את שינקיין לוטרינר וחזרתי אחרי חצי שעה לקחת אותו, הוא
נראה לי בריא למדי. יופי! חזרנו לדירה שלנו ובסלון ישב ניר,
מחייך אלי חיוך מרגיע, שלא כמו הבחור עם הכלב. ניגשתי אליו
ושברתי את הקרח הדק שצברנו בימים האחרונים, נשקתי לו על המצח
ואמרתי לו שהתגעגעתי אליו. הבנתי שגם אם לא ממש התגעגעתי אליו,
היה שווה להגיד לו רק בשביל הגומה המשגעת שלו מצד ימין.
הימים עברו ונערמו לשבועות, הסתדרו יפה עד שהגיע חנוכה.
"אז יוצאים בחמישי בלילה או שישי בבוקר?" הפתיע ניר אחרי
שהדלקנו נר שני בחנוכיה שהכנו בעצמנו מעץ, ממש כמו שעשיתי פעם
בגן רות.
לשניה חשבתי שאני לא ממש נושמת.
"מתי שתרצה". החזרתי, אולי אני ארוויח קצת זמן.
"אני מעדיף בחמישי בלילה, ככה נוכל לצאת ולנסוע בכביש החוף בלי
יותר מדי פקקים."
חמישי בלילה זה אומר עוד לילה לישון (או לא) עם ניר, למה נתתי
לו להחליט, זה היה כל-כך ברור. אבל מה יכולתי לומר עכשיו?
"חמישי בלילה נשמע לי לא רע בכלל."
"באמת? נהדר!" אמר ניר ונשק לי על הלחי. "את מותק."
כן, אני מותק, אני יודעת ובטח שאתה חשבת שאני מותק, נכון? אני
בטוחה שכן. אני לא חושבת שבכלל אי פעם דיברנו על זה, על כמה
חששתי, כמה ציפיתי, כמה רציתי לטבוע בך ושאתה תטבע בי, כמה כבר
חיכיתי לחמישי בערב, לכל מה שיהיה אחרי כביש החוף, אף פעם לא
הראתי לך כמה רציתי להיות קרובה, ואולי דווקא כאן טעיתי. בטוח
שכאן טעיתי.
יום חמישי הכנתי לנו סנדביצ'ים, לא יודעת למה, זה לא מסלול
חמישים קילומטר או משהו, רק נסיעה לחיפה ובכל זאת הרגשה של
לפני טיול שנתי, רק שאני לא אפספס את האוטובוס, או כל דבר שיש
לפספס בנסיעה הזו. ניר הוריד את התיק גב הזה שלו ואת התיק צד
שלי וחיכה לי למטה, אני ירדתי כמו נערת תותים עם שמלה ארוכה
לבנה ומעיל בורדו עד הברך, עם סלסלה עמוסה בכל טוב, כמו כיפה
אדומה שהולכת לה ליער לבקר את סבתא שלה למרות שאסור ללכת משם.
אני נורא אוהבת לנסוע עם ניר, הוא נוהג בשלווה וביטחון, הוא
נוסע מהר ואני עוצמת עיניים והוא צוחק ואומר לי שאני כמו ילדה
קטנה. הפעם ניר הוסיף משהו כמו "ואני מת על זה". ואני חייכתי
במבוכה, הרכנתי את הראש וידעתי שאני נראית כמו ילדה קטנה, אבל
לי לא איכפת כי ניר מת על זה, אז רק חייכתי ואחר-כך כבר המשכתי
להסתכל על הנוף, בדרך כל מיני שירים גלגל"ציים טיפוסיים וכמו
תמיד, השיר הזה ששומעים בנסיעות ארוכות, אולי פשוט משמיעים
אותו פעם בשעה וחצי ומי שנוסע פחות מזה הסיכויים שלו לשמוע
אותו כבר יורדים. "שנינו נוסעים במכונית, אני לא יודעת לאן
נגיע, כשההגה נמצא בידיים שלך אתה תמיד חייב להפתיע" בשלב הזה
אני בערך עושה תחרות עם עצמי מי יהיה עם הסגריה ראשון בפה, אני
או ההוא מהשיר, והופ, שולפת את המלברו לייטס מהקופסה ומדליקה,
ניר כנראה עלה עלי אז הוא צוחק, שיצחק, לי לא איכפת, אני
ניצחתי! " "ואתה עם סגריה בפה שר לי עם הרדיו שיר אהבה, נשקי
אותי חזק, נשקי עד יכאב.." אני מסתכלת על ניר הנוהג והכאילו לא
שם לב שאני מסתכלת. "את אחת ויחידה, אהובתי המופלאה ואני אוהב
אותך." איך תמיד השיר הזה נופל על נסיעות ארוכות, רק הפעם
המילים שלו היו משהו בשבילי, הסתכלתי החוצה, השמש כבר נמצאת אי
שם באמריקה ואני מדמיינת איך ניר מנשק אותי ומחזיק אותי
בעדינות עם כף-ידו מאחורי גבי, כשזרועותיו סביבי עוטפות אותי
בכל החום והרוך שיש בו.
"הייתי אומר penny for your thoughts אבל אני מוכן להוציא יותר
מפני"
"סתם, חשבתי שאני אוהבת את חיפה ואת חנוכה ואת החורף ושיהיה
נחמד, גם הבאתי חנוכיה."
טוב, אז שיקרתי,  אבל לא לגמרי כי פתאום באמת נזכרתי שהבאתי
איתי חנוכיה. לפעמים ניר ממש יודע כשאני משקרת לו וזה ממש ממש
לא הוגן, כי ככה יותר קשה לי להסתיר ממנו דברים, למרות שהוא גם
מכיר אותי מספיק טוב בשביל להבין למה שיקרתי ובתקווה גם להסכים
איתי. הפעם הוא לא גילה, אולי כי לא ממש שיקרתי. הוא ידע שאני
שנאת לשקר אבל אשקר אם זה למטרה טובה, ניר ידע גם שפרטיות
המחשבות שלי היא מטרה נעלה. אז אולי בגלל זה הוא ויתר לי.
שמת לב כמה חשבתי עליך? על כל דבר שאמרת, על חיוכים שחייכת, על
דברים שאמרת בלי ממש לומר? שמת לב כמה הייתי כולי בתוכך? שמת
לב, ניר? כי אני שמתי לב ותמיד תהיתי אם גם אתה.
הגענו למקום. מן מלון שכזה אבל לא ממש מלון. אוירה מאוד
חוצלארצית כזאת, ברושים ואורנים מסביב ואם יורד גשם בטח שומעים
אותו על העצים. מיטה זוגית ענקית, אמבטיה ענקית, כמעט כמו
המיטה ושרותים משונים כאלו שיש רק בבתי מלון.
הנחנו את הכל על הרצפה ואני ישר שלפתי מהתיק חולצה ומכנסיים
נקיים, תחתונים ומגבת ורצתי למקלחת.
"ואו, איזו מקלחת ענקית, ניר, מדהים" צעקתי לו כשמילאתי לעצמי
את האמבטיה במים בטמפרטורה כזו שעושה אדומים על כפות הרגליים.
שמתי מלא שמן כזה של אמבטיות ופילסתי את דרכי באדים אל תוך
הטבילה המבורכת הזו.
"don't wait up, love" צעקתי לניר, הרגשתי כל-כך נפלא שיכולתי
להיות שם שעות.
פתאום דפיקה על הדלת.
"אני יכול להיכנס?"
מה?! הוא השתגע?! עכשיו? ואני לא ממש הכי, אני לא יודעת, אבל
חשבתי שנחכה לערב, לאחרי הארוחה או משהו כזה.
"לא"
"נו בבקשה" היה לו משהו בקול שיכול היה להמיס את הקרחון הגדול
באוסטריה.
"אני לא יודעת, ניר. חושב שזה רעיון טוב?"
"את זוכרת מה היה בפעם האחרונה ששאלת אותי את זה..." איך לא
ראיתי את זה בא, מה, אני מטומטמת?
"שניה"
הוספתי קצף לאמבטיה והפעלתי את הזרם החזק שיעשה מלא בועות.
"טוב, אתה יכול להיכנס"
"את יפיפיה"
כמה זמן לא אמרו לי את זה, חשבתי שאני מתה.
"אבל את מלוכלכת עדין."
"ממה מלוכלכת?" תמיד היו לו דרכים משונות לגרום לי להרגיש
שפספסתי משהו עקרוני.
"יש לך קצף שמסתיר את הגוף שלך" ובלי לחשוב פעמים הזיז את הקצף
מהגוף שלי, תוך נגיעות קלות במותני, שדי, רגלי ושאר חלקים
שניסיתי להצניע באמצעות הקצף.
"אויש, אני נרטב". והוריד מכנסיים וחולצה.
ואני ראיתי אותך ככה פעם ראשונה, עומד מולי עם תחתונים שנראו
לי פרסומת למשהו שרציתי לקחת, פסל יווני מושלם עומד מולי
בתחתונים. הסתכלתי עליך ואתה שחקת אותה אדיש, אף פעם לא הייתי
בטוחה אם שחקת משחקים או שבאמת היית כזה קול. יצאתי מהמים,
עטפת אותי במגבת, אתה זוכר? הלכנו למיטה כאילו אין מחר, כאילו
זה עכשיו או לעולם לא, כאילו אנחנו על איזה טריפ ששנינו חיכינו
להזדמנות הראשונה להכניס אותו לפה.
ניר היה עדין ומושלם ממש כמו שהיה לי ברור שיהיה, לא דברנו
יותר מדי, לא זוכרת אם בכלל, שכבנו כמו שלא שכבתי עם אף אחד,
שכבנו מתוך אהבה שישבה בשקט בשקט וחיכתה לנו שנגיד לה שזה בסדר
לבוא עכשיו.
"שנשאר ככה או שנרד לאיזה טיול ולחטוף משהו לאכול?" שאל ניר,
כשהוא מזיע טיפה, עטוף בסדין ועוטף אותי, אחרי ששכבנו ככה בערך
עשר דקות, חבוקים, שותקים, נהנים מכל רגע וחלקיק רגע.
"בא נרד."
ניר לבש ג'ינס וחולצה לבנה מטריקו, ארוכה, עליו את מעיל העור
האופנתי שלו ואני שמלה ארוכה מקטיפה כחולה ומעיל ארוך שחור.
נראינו ממש כמו שהיינו צריכים להראות, זוג יפה ומאושר, שכתוב
לו על המצח די בגדול אהבה או סקס, הטוב מבין השניים.
ישבנו לאכול באיזה ביסטרו כזה שנורא הזכיר לי את פאריס של לפני
שנתיים. אחר כך חזרנו לחדר והעברנו לילה של לא לישון וכן
להשתגע, לילה שניר אוהב אותי ואני אוהבת אותו בלי לחשוב, בלי
למצמץ, בלי שתהיה כל מחשבה שתהרוס לנו או תוריד מהעוצמה של
דברים.
ככה העברנו גם את יום שישי והלילה שבינו לבין שבת.
בשבת בבוקר שהיה כבר יותר דומה לצוהריים, התחלנו לארוז ונסענו
הביתה.
כל הדרך חיכיתי לשיר הזה ששרתי לעצמי כל הזמן בראש, ניר היה
שקוע בנהיגה או יותר נכון במחשבות ואני לא רציתי להפריע לו.
אבל אולי כן הייתי צריכה, נכון ניר? אולי הייתי יודעת על דברים
כמו שהייתי אמורה לדעת אותם, ממך. אבל אתה שתקת וזה היה העונש
הראשון שלך אותי. מעניש אותי בשתיקתך, שלא אדע, כמו מליון
שתיקות שבאו אחר-כך, אולי כן הייתי צריכה להפריע לך, ניר, אולי
כן.
השיר שרציתי לא היה ואני נורא נהניתי להסתכל על הנוף ועל ניר
לחליפין. שניהם נראו לי יפים כמעט באותה מידת יופי וטבעיות.
היה את השיר הזה של הקיור "whenever I'm alone with you, you
make me feel like I am whole again" ואמרתי לניר
"תקשיב למילים."
והוא חייך אלי והיה לו סוג של עצב בגומה, משהו שלא ממש הבנתי,
הייתי חייבת לפתוח בשיחה בנושא.
ניר, אתה יודע שהייתי חייבת.
"על מה אתה חושב?"
"עליך"
מה? נהיינו איזה סרט ורוד בהיר של ברבי או משהו כזה?
"נו, ניר, באמת על מה אתה חושב?"
"whatever words I say I will always love you"
ניר ענה לי דרך השיר
"זה התחמקות או זה מה שאתה מרגיש?"
"למה את חייבת לשים את הדברים על השולחן? כדי שיהיו לך ברורים?
את לא יכולה להבין כבר?"
ידעתי שהוא צודק ויכולתי לשנוא אותו על זה אבל בחרתי לאהוב
אותו.
בחרתי לאהוב אותך ניר, אפילו בגרסה של אור ושני של "תמיד" וכל
החרא, בחרתי לרצות אותך ואותנו, ככה כמו שהיינו באותו החנוכה
על הכרמל, גבוה מעל כולם והכל. אני בחרתי כבר אז, ניר.
כשחזרנו לדירה הכל היה שונה כי עדין נשארנו עם חדר אחד לכל אחד
אבל ניר כמובן ידע, כמו תמיד להציל את המצב, ניר היה אשף
בלהציל מצבים, חשבתי שחבל שאין מקצוע כזה כי אז ניר היה
דוקטור.
בשיא הטבעיות, כאילו אנחנו בכלל לא גרים באותה דירה, ניר דפק
על דלת המקלחת כשהתקלחתי ונכנס.
"יש לי שאלה."
הסטתי את הוילון, זה היה נשמע לי רציני.
ניר ניצל את העובדה שאין מחיצה בינינו לתת לי נשיקה סוחפת
ולגרום לי לויברציות בכל הגוף.
"הצעה יותר נכון."
"נו, מה?" שאלתי.
"רוצה לבוא לישון אצלי היום?" וחייך את חיוך הגומה הכובש שלו.
"תן לי לחשוב על זה." חייכתי לו בחזרה.
מאז ישנו אצלו בלילות והחדר שלי הפך לחדר עבודה של שנינו, כל
מיני צילומים ישנים, סקיצות שחוקות, ג'אנק בעיקר, אבל ג'אנק
משלנו. ביחד.
ניר לקח אותי לראות את ההורים שלו שמיד התאהבו בי והתחילו
ללחוץ על חתונה. גם אני לקחתי אותו להורים שלי שאמא אהבה ואבא
חקר וחקר עד שהלך לישון. היינו אידיליה, כמו ממלכה קטנה משלנו.
ניר ואני. אני וניר.
הרבה חודשים עברו ככה, כבר היו לנו אלבומים משלנו ושפה משלנו,
כבר התחיל להיות יותר "שלנו" מאשר "שלי" ו"שלו" ונראה לי
שאהבתי את זה ככה.
יום אחד ניר התקשר ואמר שהוא נשאר עד מאוחר במערכת ואני החלטתי
להיות אישה טובה ולארגן לנו איזה משהו לאכול ולסדר את הבית.
אחרי בערך שעתיים של לשחק באישה החלטתי שאמשיך בתפקיד המאהבת
ואמלא לנו אמבט חם חם. התקשרתי לניר כדי שאדע בדיוק מתי הוא בא
ושהכל יהיה מושלם.
"עיתון העת שלום" ענתה לי רונית הפקידה שניר אהבה לשנוא.
"רונית, היי, זו אפרת, אני רוצה בבקשה לדבר עם ניר."
"ניר? שניה רגע."
בערך חצי דקה הייתי צריכה לשמוע את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר
מאט בטהובן עד שרונית חזרה.
"ניר כבר לא כאן."
"אה, יופי, מתי הוא יצא הביתה?"
"לפני בערך שעה-שעה וחצי."
"טוב...ביי, תודה."
"ביי."
בהתחלה לא חשבתי על דברים כמו בגידה או שקרים, דבר ראשון שעבר
לי בראש זה שהוא בטח שוכב לו באוטו, מרוסק אחרי תאונת דרכים
קטלנית ואף אחד לא בא לעזור לו ואם לא אני אבוא, אז הוא ימות.
לקחתי את המפתחות של האוטו ועשיתי את נתיב הבית-העבודה שלו
משהו כמו שלוש פעמים. אבל אין ניר. מה קורה פה? זה מאיזה סרט
שראיתי ואני יכולה להישבע שהסוף לא היה טוב. החלטתי לחכות לו
בבית. עליתי הביתה ומי יושב לי בסלון עם חיוך של גומה?
"איפה היית? אני מחפשת אותך כבר מלא זמן."
"מה?"
"התקשרתי ורונית אמרה לי שיצאת ממזמן ואני נורא דאגתי אז נסעתי
אליך ו.." כאן הדמעות כבר היו חלק מהקול שלי וניר קפץ לחבק
אותי ולעטוף אותי טוב טוב כך שארגיש בטוחה ושלווה.
"הכל בסדר, חמודה שלי, אני כאן, אמרתי לרונית שתגיד שאני לא שם
כי עבדתי על איזה פרוייקט, אמרתי לה שאם את מתקשרת אז שתעביר
לי אבל, את יודעת, רונית."
תמיד ידעת להרגיע אותי, לגרום לי להאמין בך, לבטוח, תמיד ידעת
איך לייבש לי את הדמעות ולעטוף אותי בדבר הזה שקרן ממך החוצה,
יש לזה שם, קסם אני חושבת. תמיד ידעת איך לעשות הכל נכון כדי
שהכל יהיה מושלם לנו, נכון? אז איך זה ניר? שלא הכל היה מושלם
לנו ואני היום רוצה ללכת? בא לי לבכות אבל כלום לא יוצא כי אתה
לא כאן לנחם, אז אני ממשיכה לכתוב.
כמה שבועות אחרי זה ניר בא הביתה, הניח את התיק שלו ולקח אותי
בדי לסלון.
"בואי, אנחנו צריכים לדבר."  לא יודעת אם זה היה יותר מדי
סרטים שראיתי או סתם ניסיון חיים דפוק, אבל איך-שהוא נראה לי
שאחרי כזה מן משפט לא משנה מה ניר יגיד זה ייגמר בבכי שלי
ובפאב השכונתי. אולי לבד, אולי לא.
"מה קרה?"
"שבי". ניסיתי לזהות איום בכל שלו, מבוכה, כעס, כל דבר שיעזור
לי לשים את האצבע על כיוון אליו מנשבות הרוחות.
"אני מקשיבה" אמרתי תוך כדי התיישבות.
"יש לי משהו..." הוא נראה מהוסס
"שאני לא ממש יכול הסביר לך, כי אני עצמי לא ממש מבין."
"מה?" אמרתי, יודעת שנשמעתי כועסת.
"מן מחלה כזו, שגילו אצלי לפני כמה חודשים, עדין לא מצאו לה
מרפא ואני השלישי שלקה בא בארץ מאז 1967."
"מה זה? כמו איידס או משהו?"
"כן, כמו, אולי יותר כמו סרטן, זה נקרא חוורת. מחלה שמי שיש לו
אותה"
הוא התיישב לידי ובטון שלו יכולתי לשמוע משהו שמזכיר לי את
עצמי לפני בכי.
"מת אחרי כמה זמן, לא יודעים איך נדבקתי ממנה, ככל הנראה זה
היה בי כבר כשנולדתי והתפרץ אצלי אחרי החיסונים שעשיתי לפני
שטסתי למזרח אחרי צבא."
"ומה ..." מה לעזזל אומרים עכשיו?  "מה עושים עם זה? יש
קוקטיילים או משהו? תרופה? זריקה? כדורים? משהו?"
ניר ליטף לי את הלחי עם גב ידו.
"לא חמודה, כלום. אני רק רוצה שגם את תיבדקי כי אולי...אני לא
יודע. תראי, אין סיכוי, אבל.."
"טוב, די, די, אני אבדק, רק תגיד לי מה מי ואיך ואני שם."
לא ידעתי מה לעשות ואני לא יודעת איך ציפית שאגיב, לא בכיתי
באותו ערב וכמעט שגם לא בכיתי אחר-כך, לא על עצמי בכל אופן,
אתה היית הגיבור שלי ועכשיו...עכשיו אתה כאילו גוסס רק נראה חי
לגמרי. אני מצטערת אם אכזבתי אותך. אם אכזבתי אותך אז או לאורך
כל הדרך מאותו היום. רציתי המון ידעתי כלום והייתי חייבת ללכת
בין לבין. תסלח לי בבקשה.
אני הייתי בריאה, חוץ מכמה מבטים תמהים על המחלה הלא ידועה הזו
לי קיבלתי כלום, בטח שלא חוורת. כמו כל ילדה טובה שקולנוע היה
חלק מהחיים שלה עשיתי מה שתמיד עושים, בסרטים, התחלתי ללמוד
לבד. שעות על גבי שעות בספריה של בית אריאלה, לומדת על
ההשפעות, דחית הקץ, כל הדברים להם המטופל זקוק בלה בלה בלה.
הבנתי שניר שלי זקוק לי, הבנתי גם שחוץ מבעיות פיזיות, הבן-אדם
הזה גם הולך לראות את גהה מבפנים לתקופות, אבל ידעתי שאני
חייבת להיות איתו ולו רק בגלל שהוא תמיד היה אומר לי שאני מסוג
האנשים שכשקשה להם הם קמים והולכים, ילדותי עד כמה שאולי זה
נראה לי היום, הייתי חייבת להוכיח לו שהוא טועה. חוורת זו מחלה
שגורמת לאנשים מה שנקרא "לאבד את הראש", אם זה אומר מבחינה
נפשית שזה אומר התקפות זעם, התמוטטויות עצבים, טירוף, צחוקים,
הזיות וכולי. ומבחינה פיזית זה פשוט אומר שהוא יאבד קשר בין
המוח לבין הגוף מדי פעם בפעם ומה שיהרוג אותו זה או שהוא יתאבד
מרב טירוף ודיכאונות או שפשוט יום אחד המוח שלו לא יספיק
להורות ללב לעבוד מהר מספיק ודם לא יגיע מהר ואז זה יהיה או
דום לב או שבץ, אני ניסיתי להכין את עצמי להכל . שיהיה.
הכל הגיע, ניר היה חולה על פי הספר, היינו הולכים הרבה לבית
חולים וחוקרים היו יושבים לידו שעות ועושים לו כל מיני דברים
ואני רק יכולתי ללטף לו את הראש ולתת לו ללחוץ לי את היד חזק
חזק, שגם אני אדע שכואב. לפעמים גם היינו שוכבים, תמיד פחדתי
שתהיה לו התקפת טירוף באמצע ויקרה משהו איום ואני אשנא אותו.
היינו מבקרים בגהה, היינו חוטפים דיכאונות, שוקעים בהזיות,
הייתי בוכה.
בעבודה בקושי תפקדתי, את הדירה שילמו בעיקר ההורים של ניר
שנעלמו לא יודעת לאן ולמה, לא יודעת אם בכלל ניר סיפר להם, אבל
הם שלמו על הדירה וזה מה שהיה לי אכפת באותם השבועות.
ניר התאשפז בבלינסון, אמרו שזה טוב, שזה גם קרוב לגהה ויהיה
בסדר. ניר לא תמיד היה בהכרה, לפעמים היו מחברים אותו למכונות
שבסרטים מי שהיה מחובר להן מצא את עצמו לקראת סוף הסרט בארון
מעץ מתחת לאדמה.
אתה זוכר? אתה יודע שבכלל הייתי שם כל הזמנים האלו? סופרת דקות
ושעות, ימים, נותנת לך תרופות...אתה זוכר ,ניר? כי אני זוכרת,
אני לא יכולה לשכוח, כלום ובטח לא את הטירוף שלך שהתחיל להפחיד
אותי אחרי הערב ההוא.
ניר היה אז בגהה, אמרו שיש לו משהו עם מלא אותיות ולא ממש
עניין אותי מה זה היה, כאילו שהייתי יושבת בספריה ללמוד על זה,
הן בין כה וכה עוד שבוע זה בא בצורה אחרת. ישבתי ליד המיטה שלו
מנסה לארגן לי יום עבודה למחר, עושה רשימות של "מה כבר עשיתי"
ו"מה עלי לעשות" ככה, כמו שהייתי עושה תמיד, השעה הייתה קרוב
לאחת בלילה ויש צילומים מחר על הבוקר בים. ארזתי את הדברים שלי
וכשקמתי הוא אחז ביד שלי. חזק. הסתכל לי עמוק וכואב אל תוך
העיניים.
"לאן את הולכת עכשיו?"
הביתה, ניר, לאן אני כבר יכולה ללכת?"
"איתי, לכרמל." היה לו מן זיק כזה בעין וחיך של גומה עם מליון
דולר ויותר.
"ניר?" השבתי במבט תמוהה של אושר שרק צריך אור ירוק כדי להתפרץ
עליו.
"מה? אני בסדר, אני מרגיש טוב, בואי לכרמל, כמו אז, זוכרת?
היינו כמו אחד מהסרטים שלך, נכון?"
הוא דיבר ברור וצלול כל-כך שאני רק יכולתי להאמין לו והייתי
מוכנה עכשיו לנסוע איתו לכרמל שוב.
"אני רק אגיד לאחת האחיות כאן ש..."
"לא לא לא, אל תגידי, חמודה, מה הן מבינות?" הוא ליטף לי את
הבפנים של היד ברוך.
"הכרמל הזה הוא רק שלי ושלך, בואי נלך".
"אתה בטוח שאתה מרגיש טוב והכל" כבר שמעתי את שיחת הטלפון לבוס
שאני ממש ממש חולה וגוססת ולא אכפת לי מה רק להיות שוב עם ניר
כמו ניר של פעם.
"כן, בואי." ניר לא הסס וקם מהמיטה, שם על עצמו בגדים של
בריאים והתחלנו ללכת משם, אני כמובן צחקתי נורא כי זה היה נראה
לי כמו סרט בסגנון הבריחה מאלקטרז או לפחות משהו דומה. ניר צחק
גם, ממני. כמה זמן לא צחקנו ככה.
"בואי תיכוניסטית שלי, בואי איתי."
ניר משך אותי כל הזמן קדימה ורצנו, יצאנו משם וצחקנו כל-כך,
היה נפלא.
"טוב, בוא לאוטו"
"מה אוטו?"
"האוטו שלנו, ניר."
"בואי ברגל. יהיה כייף נורא."
"ניר! לחיפה? ברגל? פתאום כבר לא ממש צחקתי, בקושי חייכתי.
ניר, אין לך מושג כמה הפחדת אותי באותו הלילה, כשתפסת בי
והתחלת להרביץ לי נורא חזק, כשטלטלת אותי כי לא הסכמתי ללכת
איתך ברגל לכרמל, כשהתחלת לרוץ לכיוון הכביש הראשי במטרה ללכת
לחיפה, הפחדת אותי בעיקר בזה שהייתי צריכה להלחם איתך, בשיניים
במובן הכי מילולי שיש, אתה, החזק, היציב, הרציני, זה שאף אחד
לא ישבור לעולם, הולך איתי מכות רצח מתוך טירוף שלא ידעתי איך
לאכול. זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי ללכת ממך אבל לא, עדין לא
יכולתי. רופא תורן שבמקרה עבר ברחוב הציל אותי והחזיר אותך
לגהה, אני ביליתי את הלילה ההוא ועוד כמה לילות אחריו
בבלינסון. אומרים שזה טוב שם, שזה קרוב לגהה.
מאז היו עוד כמה התקפות שלך לפני שהחלטתי לעזוב.
אני לא זוכרת את היום בו החלטתי לעזוב אותך או מה בדיוק חשבתי
לפני שהחלטתי את זה סופית, לא זוכרת את הרגע בו הפכה הכתיבה
שלי מסיפור למכתב, אולי רציתי שתדע את הכל יום אחד, והיום, אני
יושבת לידך, על המיטה, מסתכלת בניר שלי, בניר שהיה שלי ויודעת,
אני עוזבת, אפילו המכתב בא על סיומו, כן, גם הוא, כמוך, ניר,
דועך אט אט.
אז זהו, התיק שלי כבר באוטו והדירה בלונדון מתפנה עוד שלושה
ימים בדיוק, כל התכניות סגורות, שנת הלימוד תתחיל בקרוב והחיים
שלי יקבלו מתנה - להתחיל מחדש, אני מבקשת את מחילתך על החולשה
שלי, להישאר ולהחזיק לך את היד כשאתה גוסס, אבל אין לי כוחות
לשבת לידך ולדעת שנשמתי את אותו אויר שנשמת אתה בנשימתך
האחרונה, שהרופאים מנבאים שהיא קרבה ובאה.
אני מבקשת שתסלח לי, אם... אם תצא מכאן לא עטוף בדבר הזה, הלבן
שעוטפים בו מתים. אני אוהבת אותך וקשה לי לסיים, אבל זהו!
אומרים שמהתחלות קטנות יוצאים דברים גדולים, לא, לא חשבתי שלכך
התכוון המשורר, אבל אכן משהו גדול היית ומשהו גדול תישאר.
בעבורי.
סגרתי את המחברת, הרגשתי שזה טיפשי לכתוב משהו, להקדיש אותו
למישהו שלא יקרא אותו בין כה וכה, ארזתי את הכל בתוך התיק גב
הזה שלו שאהבתי כל-כך והיום אני מרגישה ככה שלכל מקום אני
סוחבת את ניר שלי על הגב, עם או בלי כל הלבן הזה, ככה, כמו
שאני רוצה לחשוב שאני בוחרת לזכור...ניר יפה שלי. ליטפתי אותו
ונתתי לו נשיקה, מיליוני מחשבות שאי שאפר בכלל לספור, שאי אפשר
בכלל לספר או להעלות על הכתב.
יצאתי מהחדר שלו וכבר יכולתי לשמוע את עצמי מבטלת את הטיסה
והחוזה שכירות והלימודים, עזבתי את הבית חולים ויכולתי לשמוע
את השיחה הזו. . .


-חלק שני-

החלטתי שאני יכול להתחיל מחדש, עכשיו אחרי שכולם במושב כבר
ידעו שאני חולה, אולי בתל-אביב, בדירה שכורה אני אוכל למצוא את
נוסחת הפלא שתבריא אותי. אהבה.
החלטתי שאני מחפש שותפה, בת גילי, אני אחפש עד שאני אמצא ולא
אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אוהב אותה והיא תאהב אותי ואני
אספר לה אחרי שהיא תאהב אותי ככה חזק והרבה שלא תלך לי. מישהי
כמוך.
הגעתי לתל אביב העיר הגדולה, חיפשתי בעיתונים, פרסמתי גם כמה
מודעות, בסוף הגעתי לדירה שלך, נכנסתי וישבת שם עם החתול שלך
וידעתי שאני מוכן למות בשבילך, מוכן למות כי אין ברירה, בשבילך
אם רק תבקשי.
ידעתי שייקח לי זמן, אבל ידעתי שאת כזו נהדרת ומתוקה ואת תהיי
האחת בשבילי, אני כותב לך כאן, אפרתי, אחרי בוקר גשום כשאת
החלטת לרדת לרוץ קצת כי "זה עושה לך טוב בריאות", את עוד לא
יודעת שאני לא רץ אתך עכשיו למטה לא כי אני לא רוצה, אלא רק כי
אני לא יכול. סיכמנו שנסע בקרוב לכרמל, נראה לי שזה יהיה בשבוע
הבא. חיכיתי המון זמן להיות אתך, אז כשרציתי שתבואי איתי
לאילת, יכולנו להתחיל, אבל את לא ידעת שאין לי זמן ואני רציתי
אותך ורציתי אותך מהר וגם די הרבה זמן אבל לא היתה לי ברירה אז
חיכיתי, בשקט בשקט עם כל האהבה הזו וכל הסיבוכים שיכלו לגרום
לך לברוח וזה עכשיו קרוב לי מאוד.
נסענו לכרמל, את צריכה לראות את עצמך, נרגשת כאילו זה טיול
שנתי או משהו כזה, הכנת לנו סנדביצ'ים לדרך, אני לקחתי את
התיקים שלנו למטה וחיכיתי לך באוטו. את ירדת בשמלה לבנה ומעיל
בורדו כזה עד הברך בערך ונראית לי כמו מלאך. אפרת - המלאכית
הפרטית שלי וכולך שלי. חיכיתי ועכשיו אני מקבל את מה שחיכיתי
לו, התאהבתי בך בשניה הראשונה שראיתי אותך, את קוראת לזה אהבה
של קיטש של אור ושני, אבל ככה זה. עכשיו אני רק אוכל להראות לך
כמה אני אוהב אותך, פתאום ניזכר כמה חסרת לי באילת, את כמו
הדובי שלי ואני ילד קטן שלא יכול היה לישון בלעדיו. לא יכול
לישון בלעדיך. אני מקווה שידעת שהית חסרה בלילה המסכן ההוא
באילת, אבל עכשיו נוכל לפצות. אנחנו נסענו לכרמל ואת כמו ילדה
קטנה עושה לעצמך תחרויות עם שירים ואני שם לב ואת ילדה קטנה
ואני מת על זה, אולי המילה "מת" לא התה צריכה להיאמר, גם לא
"חולה", אבל "אוהב" כבר נראה לי קטן עלינו.
רציתי שבכרמל הכל יהי מושלם, אבל מצד שני לא רציתי לתכנן יותר
מדי כדי שלא יהיה דביק, ידעתי שהמקום יעשה את שלו. הגענו לשם
ואת כמו תמיד, בדקת מסביב קודם, כאילו מה כבר תגלי... אחד
הדברים שאני הכי אוהב בך זה שאת יכולה להיות מאושרת מדברים
קטנים שבדרך-כלל אנשים לא נוטים להעריך ולו רק בגלל שהם לוקחים
את החיים שלהם כמובן מאליו. אני זוכר שהתלהבת נורא מהאמבטיה,
זה ממש ריגש אותך ואת ממש הקסמת אותי, מדהימה. בלי לחשוב פעמים
נכנסת לאמבטיה לבדך, טוב שלא תכננתי יותר מדי תכניות כי מקלחת
שלך לבד ללא כל ספק הייתה הורסת לי אותן. לא יכולתי לתת לזה
להמשך, נכנסתי אליך לאמבטיה, נדהמתי מיופייך, אולי את לא היפה
בנשים, אבל את היפה בנשים בעבורי. רכה וענוגה, מנסה להסתיר את
גופך בקצף, מקסימה ממה שיכולתי לתאר, ממה שאני יכול לתאר לך
עכשיו. אני לא יודע על מה את חשבת, אבל לי עברה בראש הסצנה
שאני מספר לך על המחלה ואת נכבית  לי מול העיניים בעצב שאין
קצה לו. עטפתי אותך והוצאתי אותך מהאמבטיה, למיטה. את היית
מדהימה, כל מה שרציתי לעשות היה לענג אותך, לגרום לך הנאה,
אושר, לאהוב אותך כי אני יודע שהכל עוד מעט יתפרץ וזה ייפסק
לנו. חדרתי אליך בעדינות, גוף חולה חוצב בגוף בריא, אהבתי אותך
בלי גבולות, בלי קץ, עשיתי איתך אהבה כמו שלא עשיתי בחיים שלי,
אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהבת אותך, אף פעם לא הייתי
מוכן להודות שאני צריך מישהי כמו שאני אוהב אותך, אפרת שלי,
צירוף המילים הזה מתגלגל לי על הלשון כאילו נולדתי איתו באוצר
המילים שלי. אחר-כך ירדנו לאיזה בית קפה אירופאי לאכול משהו
ואת שאר הזמן על הכרמל, אי שם גבוה גבוה בילינו אוהבים,
מטורפים, מוטרפים, מענגים, נהנים, בלי גבולות, בלי גבולות אף
פעם.
חזרנו, בדרך היה את השיר הזה שכל-כך חיכיתי לו, של ה"קיור",
הקדשתי לך אותו בתוך ליבי, את אמרת לי להקשיב למילים ואני
חייכתי אליך, רוצה לתת לך את המילים במתנה עטופה בסרט, והכל
מקבל עכשיו משמעות חדשה, כי אני יודע שאני אהיה חייב לספר לך
בקרוב, זה קצת מעציב.
"על מה אתה חושב?" שאלת
"עלייך." עניתי, הן לא יכולתי להגיד לך "תראי, נסיכה שלי, האמת
היא שאני חושב על זה שאני אמות לא עוד ממש הרבה זמן ואת תשארי
עם לב קרוע ועיניים ריקות ועצובה עצובה". עלייך אפרתי, תמיד זה
עליך.
"נו, ניר, באמת על מה אתה חושב?" היית חייבת לנעוץ.
והשורה מהשיר הגיע בזמן ואולי אני נתתי לה משמעות חזקה יותר
בלבי, אבל התכוונתי.
"whatever words I say I will always love you" שתדעי, שלא
משנה מה אני אגיד, באיזה מצב אהיה, אני תמיד אוהב אותך.
"זה התחמקות או זה מה שאתה מרגיש?"
לא רציתי להיכנס עכשיו לעומק הדברים ולמורכבותם, העדפתי להשאיר
הכל יפה כמו שהיה בתחילת היום.
"למה את חייבת לשים את הדברים על השולחן? כדי שיהיו לך ברורים?
את לא יכולה להבין כבר?"   לא יכולת להבין? אין לי מילים לתאר
אהבה גדולה כמו זו שיש לי אליך אבל את תמיד חייבת לבקש הסברים.
רציתי לבקש ממך זמן בלי הסברים, שתראי את מה שיש ולא תרצי
להבין מעבר.
אחרי שחזרנו הביתה הפכנו את החדר שלך לחדר שלנו ואת החדר שלי
לחדר שלנו, ככה היו לנו שני חדרים שלנו, בחדר שלי ישנו ובחדר
שלך עבדנו או סתם היינו זורקים לשם את כל הדברים שלא היה לנו
איפה לשים.
זה היה נפלא ככה, יכולתי להישאר כך לנצח, "נצח" איזו מילה,
היום היא קצת מפחידה אותי, טוב, אבל אני אכתוב על הכל בפעם
אחרת כי את צריכה לחזור כל רגע מהריצה שלך.
עברו בערך שבועיים מהפעם האחרונה שכתבתי, רבנו, אני חושב שזה
היה הריב הראשון שלנו, פתאום התחלתי לחשוב, רבנו על משהו טיפשי
כמו מי עושה כביסה או משהו ממש טיפשי שכזה ופתאום את התעצבנת
נורא והלכת. זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי את התכונה הזו שלך,
ללכת כשמשהו לא מסתדר לך בתמונה כמו שרצית. נבהלתי מזה כי
חשבתי מה תעשי כשאספר לך, זה יהיה משהו שלא ציפית לו.. תלכי?
חזרת אחרי כמה רגעים, אמרת שהיית חייבת לנשום אויר ושאת אוהבת
אותי ומצטערת, פשוט היית חייבת קצת אויר. אני קצת מפחד עכשיו,
לא רוצה שתלכי. אני אוהב אותך, רוצה שאת תחזיקי לי את היד
כשאני אמות, רוצה להיות איתך עד הסוף, רוצה אפרת ורק אפרת
ותמיד אפרת והכי הרבה אפרת שרק אפשר. עצוב לי עכשיו יותר
מתמיד, אני חושב, זה מוזר, אני לא יודע מתי המחלה תתפרץ וכל
עצבות שלי אני תוהה אם הנה זה בא, כל דלקת גרון אני חושב על
המוות ואת כזו תמימה ומרגיעה, עושה לי תה עם לימון "תה של
סבתות" את קוראת לזה ואמרת לי שהכל יעבור עם תה ואהבה, חמודה,
אם רק היית יודעת שלא הכל יכול לעבור עם תה ואהבה, למרות
שהאהבה שלך מסוגלת להשכיח וזה מספיק טוב בשבילי.
פתאום נזכרתי כמה שההורים שלי אהבו אותך כשלקחתי אותך להשוויץ
במושב, הם רוצים שנתחתן, אפרת אל תכעסי עליהם, הם לא רוצים
שאמות רווק. זה מצחיק קצת, ואת כמובן יודעת להתלהב מכל ולהכניס
בהכל חיים וצחוק וכך עשית גם עניין החתונה, היית צוחקת על זה,
זה היה משעשע, לא משנה גם אם היינו יושבים ומדברים על זה
ברצינות, תמיד היינו צוחקים על ההורים שלי ועל הלחץ שלהם. אני
מחייך עכשיו וזה אותי מאושר, אני יושב במערכת, כבר די מאוחר
ורק אני ורונית כאן, היא בחדר השני, עסוקה בשלה ואני כאן עסוק
בשלי, אולי תתקשרי תכף ואני אבוא הביתה, אבל אני רוצה לכתוב לך
עוד, אני רוצה שתדעי את הכל, בלי להחביא יותר, הלכתי להכין לי
קפה וחזרתי למחשב, אני חושב שאני אפסיק עכשיו, אזרוק את הקפה,
אסגור את המחשב, אני מתגעגע אליך יותר מדי.
בוקר, המחשב במערכת באותו הלילה רונית לא העבירה לי את השיחה
ממך ואת דאגת נורא, חזרתי הביתה ולא היית אז ישבתי לי קצת
בסלון מחכה, תוהה לאן נעלמת לי. חזרת ונראית לי מפוחדת,
מבוהלת, בהתחלה לא הבנתי שבעצם, היית ככה כי חשבת שקרה לי
משהו, הבנתי עד כמה אני יקר לך וידעתי שאני חייב לספר, גם
הלכתי לבדיקות השגרתיות שלי השבוע והרופא אמר שהמחלה  שלי
תתפרץ בקרוב, אין לו תאריך, אבל זה יקרה בקרוב, כל פעם כשהרופא
היה מדבר איתי על המחלה הייתי יושב בכסא מולו, חנוק מרוב פחד,
קפוא מאיפה, עם שרירים מכווצים מוכנים לשמוע את רוע הגזרה, אבל
מאז שאת בחיים שלי, אני רגוע, מוכן לקבל עלי את הכל, את הכל כל
עוד את כאן, מחזיקה לי את היד. תחזיקי? אני לא יכול להיות בטוח
שכן, אני רק יודע שזה הדבר הכי חשוב לי בחיים ואני מאוד מקווה
שכן, אל תלכי לי אפרת. אל תלכי לי גם כשיהיה ממש ממש גרוע, אני
מבקש, כל-כך מבקש. החלטתי שהיום אני אספר לך. לקנות פרחים?
להביא חשיש? יין? משהו להשכיח? לא! אני אבוא עם האהבה שלי אליך
וזה אמור להספיק.
עמדתי מחוץ לדלת של הדירה שלנו, עושה תרגילי נשימה, סופר עד
שלוש ואז עד עשר ועוד תרגיל נשימה ודי! אני חייב, זה עכשיו או
לעולם לא. נכנסתי הביתה. לקחתי אותך ביד לסלון.
"בואי, אנחנו צריכים לדבר" הדופק שלי מזמן עזב את גבול הטעם
הטוב ולא ידעתי מה לעשות, איך לספר, לחבק? ללטף? לעמוד ממרחק?
אולי לעמוד ליד הדלת ולא לתת לך ללכת אם תרצי.
"מה קרה?"
"שבי."
"אני מקשיבה". אמרת והתיישבת
נו, ניר, תוציא את זה כבר חתיכת פחדן, שמעתי קול פנימי אומר
לי.
"יש לי משהו..." נו, תגיד לה!
"שאני לא ממש יכול להסביר לך כי אני עצמי לא ממש מבין."
"מה?" נשמעת כועסת, חמודה אל תכעסי.
"מן מחלה כזו שגילו אצלי לפני כמה חודשים" הן לא יכולתי לספר
לך את הכל, את האמת, לא יכולתי פשוט לא יכולתי, תסלחי לי
מלאכית שלי על הפחדנות שלי. על חוסר האמונה.
"עדין לא מצאו לה מרפא ואני השלישי שלקה בה בארץ מאז 1967."
"מה זה? כמו איידס או משהו?"
"כן, כמו, אולי יותר כמו סרטן, זה נקרא חוורת, מחלה שמי שיש לו
אותה"  התיישבתי לידך, נחנק רק לא לבכות לך עכשיו, לא להישבר,
לא עכשיו, ניר.
"מת אחרי כמה זמן" הנה, אמרתי את זה. "לא יודעים איך נדבקתי
בה, ככל הנראה זה היה בי כבר שנולדתי והתפרץ אצלי אחרי
החיסונים שעשיתי לפני שטסתי למזרח אחרי הצבא." חצי שקר.
"ומה...מה עושים עם זה ? יש קוקטיילים או משהו? תרופה? זריקה?
כדורים? משהו?"
את מקסימה, ליטפתי את הלחי הרכה שלך בגב ידי, מנסה להרגיע
אותך, מוזר שזה כך ולא הפוך.
"לא חמודה, כלום, אני רק רוצה שגם את תיבדקי כי אולי... אני לא
יודע, תראי, אין סיכוי, אבל.."
אולי גם לך היה, אני לא יכולתי להיות בטוח.
"טוב, די, די, אני אבדק רק תגיד לי מה מי איך ואני שם."
הייתי כל-כך מאושר שעכשיו את יודעת, לא, לא , את לא עזבת, לא
היית חולה והלכת לך כמו בסרטים שלך לקרוא על המחלה בספריה,
למדת אותי ואיך אהיה כמו שאני לא רציתי ללמוד אבל זה היה חושב
לך ואני הייתי מאושר שאנחנו יחד וזה הספיק לי בשביל לקום
בבוקר.
הייתה לנו תקופה של אושר, לפני שחליתי לגמרי, היינו שוכבים
היינו. והיינו אנחנו, ניר ואפרת, אפרת וניר בגרסה ההיא, השחוקה
והיפה של אור ושני ואני הייתי מאושר, כמו העץ הנדיב.
חליתי. אני יושב עכשיו וכותב לך מבלינסון באיזה בוקר דהוי אחד.
היית באה איתי לבדיקות, מרגישה איתי את הכל, מרגישה אותי ואני
מאושר, כי את כאן וזה כל מה שאכפת לי, שלשום התקשרתי להורים
שלי וביקשתי שייעלמו קצת, שישלמו על הדירה וינתקו קצת קשר,
סיפרתי להם שאני כותב, אמרתי להם שאני אשאיר פתק במחברת מה
לעשות עם זה אחר-כך, כשאני . .
כשאני, בא לי לבכות עכשיו, כי את לא לידי, כשאני אמות. נחשוב
כבר על משהו. את שורדת איתי כבר הרבה זמן, שיגעונות, דיכאונות,
רופאים, חוקרים, מחטים, כדורים, תרופות, גהה בלינסון, את חיה
איתי את המחלה כדרך חיים שלך ואני חושב לעצמי לפעמים שאולי
כדאי שאני אשחרר אותך, אולי אני ארביץ לך חזק חזק ככה ואת
תחשבי שזו התקפת טירוף ותלכי כי את מפחדת, כי את נשברת ולא
יכולה יותר. אבל אולי לא, כי אני יודע שאני צריך אותך יותר ממה
שנדמה לי וביום בו תלכי יהיה היום בו אני אלך. לא, אל תלכי,
אפרתי, מבקש ממך שלא.
עברו שבועות מהפעם האחרונה שכתבתי, היום אני בגהה (שוב) מצבי
מחמיר, אני כבר לא זוכר את הכל, הבהובים של אפרת באה אפרת
הולכת, הם שמים לי המון תרופות, נותנים לי המון זריקות ואני
מטושטש יותר ממה שאני חושב. נדמה לי לפחות. אני יודע שלפעמים
אני חוטף התקפות זעם, אבל אני לא מודע, את רובן, כך הבנתי, אני
אפילו לא ממש זוכר, היום אני כועס על העולם, על ההורים שלי,
שהולידו תינוק חולה, עליך שאת בריאה וחיה, שונא אותך, אוהב
אותך, הכל אצלי מבולבל, אני עייף, רוצה כבר למות, רוצה עוד
לחיות, רוצה לברוח אבל אין לי כוח,
אני קשה, אני יודעת ואני חושב שאני מעריץ אותך על זה שאת כאן,
זו את, אפרת? לא, התבלבלתי זו הייתה אחות כאן, הרי אסור שאת
תדעי שאני כותב, לא, לא עכשיו. אני צריך לסיים עכשיו, מרגיש
עייף, מרגיש מת, הולך לישון. שלום.
אפרת, אני יודע שהרבצתי לך נורא חזק ואפילו שהיית מאושפזת
בבית-חולים ליד בגללי, אני מצטער, אני בכלל לא זוכר את זה, אני
רק יודע שחטפתי בגלל זה הרבה זריקות ןאני חושב שאיזה רופא גם
נתן לי אגרף בבטן, כי היא ממש כואבת לי עכשיו. אפרת, אני חושב
שאני צלול עכשיו מספיק בשביל לכתוב לך הכל:
לא הייתה לי מזימה לשבות אותך בקסמים, לא רציתי שתפגעי, רציתי
אהבה ואת היית האהבה בשבילי, מהשניה הראשונה, אני מצטערת אם
הולכתי אותך שולל, למרות שאני לא חושב שכך היה, כי אהבתי אותך
הכי חזק שאפשר, אוהב, עדין לא מת, פשוט אוהב אותך, בחרתי אותך,
זה נכון, לא שוק בשר או משהו, פשוט רציתי לאהוב, להבריא,
לחיות. ואת.. את המושלמת, היפה, החכמה, הרצינית, הילדותית,
הבוגרת, סוחפת אותי אליה, אפרת. אני אוהב אותך, אולי יהיהלך
עצוב כשתקראי את זה, אני לא יודע מתי זה יהיה או מה יהיה מצבך,
עוד לא כתבתי פתק להורים אבל אני אכתוב, מבטיח, אמרת לי שאסור
להבטיח אם לא מקיימים, אבל אני אקיים.
אני יודע שאת עוזבת בקרוב ואני לא כועס, נראה לי שזה הכי טוב
בשבילך, תפרשי כנפיים, אני לא יודע לאן ולא יודע איך ועם מי.
אין לך מישהו, נכון!? אני יודע שלא בעצם. את אוהבת רק אותי,
אני מאמין לך, מאמין בך.
אני יודע שהסוף קרוב, אני צריך לשכב עכשיו לנוח ואני לא רוצה
להפסיק לכתוב, יש לי המון דברים שרציתי לומר לך, אבל אף לא אחד
מהם ישווה ל-אני אוהב אותך. אפרת שלי...אני מצטער אבל אני
מסיים עכשיו, תהיי מאושרת באשר תהיי, עוטף אותך בכנפי המלאך
שיהיו לי בקרוב, אני אשמור עליך תמיד. אני אוהב אותך. להתראות
מלאכית קטנה שלי.


-חלק שלישי-

ידעתי שיש לי יום קל, רק הטיסה הזו וחוזרים הביתה, עליתי על
המטוס, יושב עם שאר הדיילות, מכין את ארוחת הערב וארוחות
הביניים לקראת הגשה, כנראה שהיום משהו החליט להיות טוב אלי
ואני אחראי על עגלת המשקאות. בטיסה כזו - קו היתר'ו בן גוריון
זה אומר לא יותר מארבע פעמים הלוך חזור ואם לא יהיה משהו מיוחד
אני אולי אפילו אתפוס תנומה בין לבין.
אני מחייך לכולם וזה לא רק כי אני אמור לחייך, פשוט טוב לי.
ואז את. יפה, שקטה, יושבת ליד החלון ושקועה בנוף שלא רואים בין
כה וכה בגלל החושך, כאילו היה משהו מחוץ לחלון שהיה לך חשוב,
עיניים בהירות ומבט עצוב. עצוב כזה שלא רואים על פנים של בחורה
בגילך, עוד לא. ברגע הראשון ידעתי שאני חייב להפיג את העצבות
הזו שלך, להבין אותה ולשבור אותה ולעשות אותך מאושר הכי שאפשר.
מן אתגר. לא שאלתי מה תרצי לשתות, נתתי לך יין לבן ושמתי לך
שקית קטנה של שקדים שמחלקים בטיסות. כמעט לא הזזת את הראש עד
שהלכתי ואז, בשניה, חייכת ואמרת לי תודה. היה לך קול רך ומשגע
וחיוך מתוק שיכל להיות מתוק עד מאוד ואני אשיג אותו, את עוד
תראי.
בסוף הטיסה ניגשתי אליה וכמו שלא עשיתי מעולם התחלתי אתה, כן
את יכולה עכשיו לחייך חיוך משגע ולהגיד שאני זה שהתחיל אתך.
"אני יודע שאני חוצפן"
היא הסתכלה עליי במבט משתאה
"אבל אני חייב לגרום לך לצחוק."
עכשיו חייכת שוב ואני ידעתי שאולי אני נשמעתי לה מוזר, אבל
הייתי חייב והיא לא עשתה את זה קל יותר. חלילה.
"ואיך אתה חושב שתוכל לגרום לי לצחוק?" הסתכלת לי על תג השם
"גדי?"
"כן, גדי ואת?"
"אפרת."
"אפרת, אם תתני לי ערב אחד אתך אני אגרום לך לצחוק."
לא הבטחתי, כי אסור להבטיח אם לא בטוח מקיימים, אבל ממש
רציתי.
"ערב אחד? גדי הקוסם? ותוכל להצחיק אותי..."
הוספת בקול ספק סקרן ספק מזלזל.
"אני מאמין שכן" ניסיתי לשמור על ביטחון עצמי.
"נראה אותך." התגרתה בי.
היא שלפה פנקס מתיק הגב הזה שלך והוציאה לי עט מהכיס, רשמה לי
כתובת, לא טלפון לא כל דבר אחר. כתובת.
"תהיה כאן מחר בתשע בערב ותביא אתך יין." נתנה לי את הפתק
וחייכהת בחצי עייפות.
"ושיהיה לבן." הוספת בחצי סבוב ראש.
"אל תדאגי." הוספתי בטון המתיימר להפגין קור רוח.
גמרנו את הסידורים האחרונים על המטוס, הגעתי להסעה הביתה, יום
חמישי בערב ואני מרגיש ערני יותר מתמיד, לא עובד עד יום שני
בלילה, כמה טוב לי, אני מאושר, יושב לי בהסעה ושר לי שירים
בלב.
הנהג הוריד אותי במרכז המסחרי ואני כמובן מיהרתי לחנות המשקאות
לקנות יין. שיהיה לבן כמובן. הגעתי לדירה, אני רואה שהשכנה
דאגה לעציצים ולכלב שלי, אני נכנס הביתה והוא לא ממש רץ אלי,
אני חייב לעזוב את העבודה הזו ולהיות קצת יותר בבית, אני הולך
להודות לשכנה וחוזר הביתה, שם את היין במקרר, מחר יום ניקיון
בדירה.
קמתי בבוקר, בערך ב - 12:00 , עוד תשע שעות אני שם. יש זמן,
אני יורד לסיבוב עם הכלב, הוא מתחיל לזהות אותי שוב, כמה נחמד,
חזרנו הביתה והתחלתי לנקות, בלי ששמתי לב כבר השעה שלוש ואם
אני לא ארד לקניות עכשיו אני אשאר רעב עד יום ראשון. חזרתי
מקניות, חזרתי לישון. אני קם, חושך בחלון, לא בטוח איזה יום
היום או מה השעה. שיט! שבע ארבעים וחמש בערב, אני נכנס להתקלח,
מתארגן ובשמונה וחצי כבר בחוץ, רק שאני לא אאחר.
אין פקקים וזה טוב, אני מחפש את הרחוב בתל אביב, מצאתי את
הבנין, נראה כמו בנין של צעירים, משהו בראש טוב.
היא פתחה לי את הדלת לבושה במכנס שחור וחולצת צווארון לבנה,
גברית. אני מריח גבר. נראית כמו מליון דולר, פשוטה ויפה. שיער
פזור עדין קצת רטוב, תלתלים נשפכים על הכתפיים ואותו מבט
נוגה.
"בא תיכנס." הזמינה אותי.
הגשתי לה את היין ונכנסתי, וחייכה לי כתודה.
דירה חמודה, נראית קצת מוזנחת, אבל זה בסדר, כי היא רק חזרה
מחו"ל, אני מנסה לסקור כמה שיותר. טוב, ניפתח בשיחה.
היא חזרה מהמטבח עם שתי כוסות יין והבקבוק מזגה לנו והתיישבת.
"אז למה את עצובה?" ניסיתי להחיות את האווירה שנראתה לי קצת
מתה.
"מי אתה בכלל?" לא היססה ושאלה.
"מה את רוצה לדעת?" הייתי מוכן להכל
"כל מה שאתה מוכן לחשוף."
טוב שאין לי סודות נוראיים מהעבר.
"אני גדי מעיין, דייל, כמו ששמת לב, גר בדירה משלי בהרצליה, לא
משהו "פנסי" יותר מדי, עם כלב, מה עוד?"
"תמשיך.." נראתה מתעניינת.
"אני בן 27, יש לי תואר בהיסטוריה ותקשורת ועכשיו אני מתכנן
לעזוב את אל על לטובת חיים שקטים בבית שלי. זהו פחות או יותר
ומי את?"
"אתה לא רוצה להיכנס לזה ממש"
האמת היא שממש ממש רציתי אבל מי ני שאדחק בה?
"אז של מי הדירה?"
"סיפור ארוך"
"אז תתחילי."
"זו דירה שגרתי בה פעם בשכירות עם חבר שלי וההורים שלו קנו לנו
אותה ועכשיו חזרתי לארץ ואני כאן."
"ואיפה הוא?"
"הוא מת...וזו אחת מהסיבות בגללן חזרתי לארץ."
"אני מצטער לשמוע...רוצה לספר?"
"האמת היא שמאוד" פתאום היא התרככה ורציתי נורא לחבק אותה.
"אבל זה נורא מוזר לי, כי אני בכלל לא מכירה אותך ו...אני לא
יודעת."
הייתי חייב לעשות משהו, ליטפתי את היד שלה וידעתי שאני אומר
אמת,
"אל תדאגי, אני לא עוזב מהר, לא מרגיש שאני ארצה לעזוב ממך
מהר."
היה לה מבט בוטח בעיניים ואני הייתי מאושר.
"היינו חברים קרוב לשנתיים והוא חלה במחלה מאוד נדירה, הוא
התאשפז הרבה...תראה, זה לא קל לי לדבר על זה אז אני מנסה להיות
כמה שיותר עניינית כדי להוציא את העוקץ, להוציא את הרגש מכל
הסיפור, שתדע רק."
חייכתי אליה, אוחז בידה, מרגיש איך אט גם ידה מגיבה.
"יום אחד החלטתי שאני חייבת לעזוב הכל ולפתוח דף חדש, רחוק, דף
נקי וחלק. בחרתי לונדון, תמיד אהבתי את לונדון, אז נרשמתי שם
ללימודים, סתם, כללי, שום דבר מחייב או משהו, ארגנתי לי דירה
שם, הלכתי יום אחד לבית החולים ומשם עזבתי, לא יכולתי יותר
לראות אותו גוסס, מפרפר בין החיים והמוות. אז הלכתי."
משניה לשניה כבשה אותי יותר, בטון הדבור שלה, במבטים שלה,
בה...
"בלונדון לא היה לי קל כמו שחשבתי שיהיה לי, כל מקום שאני
הולכת זה ניר והמוות והמחלה וניר ואני ואנחנו ואהבה ורע ועצוב
ומה עובר עליו עכשיו והכל רץ אצלי בראש כמו סרט דוקומנטרי על
חיים שלא רציתי לחיות. הרומן שלי עם לונדון החזיק כמעט שלושה
חודשים והחלטתי לעזוב, לחזור לארץ, לניר. בדיוק ההורים שלו
התקשרו ומסרו לי שהוא ניפטר והם מחכים לי עם הלוויה ליום
ראשון, לקחתי טיסה ראשונה שיכולתי לארץ וביום ראשון אני הולכת
למושב שלו לקבור אותו."
היא חייכה אלי חיוך עגום ודמעה ירדה לה, היא ניגבה אותה בדרך
אגב, שלא אשים לב.
"ואו, אני לא יודע כל-כך מה לעשות עם עצמי עכשיו."
"אתה כן איתי וזה מספיק טוב לי."
חיבקתי אותה, ניסיתי לעטוף.
"ניראה לי שאני מתאהב בך, אני יודע שזה חסר טקט, אבל הייתי
חייב..."
"אתה מקסים, זה בסדר עניין הטקט, אתה מוצא-חן בעיני גם."
חייכנו נורא. המשכתי לחבק אותה קרוב קרוב.
נישקתי אותה, הייתי חייב, היא כבשה אותי לגמרי.
"אני מצטער אם לא הייתי צריך.."
"שששש, אל תגיד את זה, אתה מקסים."
המשכנו להתנשק, לא המשכתי מעבר לזה למרות שרציתי, כמה חשקתי
בה, אני לא יכול לתאר בכלל.
ביום ראשון הגענו ללוויה יחד. היא ניגשה להורים שלו והתחבקה
אתם הרבה זמן, אני עמדתי מהצד וחיכיתי, יכולתי כבר לדעת שהם
שונאים אותי אבל עסוקים באבל שלהם. מסתבר שניר הזה שלה היה צמח
מהיום בו עזבה או יום אחרי. ההורים שלו דיברו אתה הרבה ואני
המשכתי לחכות.
היא התאהבה בי. עזבתי את העבודה.
חודשים על גבי חודשים, מאוהבים כמו ילידים קטנים. היא שנאה
שאני אומר את זה, לא יודע למה.
היא עברה לגור אצלי, ההורים שלו השכירו את הדירה לזוג צעיר
נשוי, אור ושני, היא הכירה אותם, הם היו חברים פעם וגרו שם,
נפרדו ועכשיו הם נשואים וגרים שם, היא הייתה צוחקת שהעולם נורא
קטן.
כל חודש, באותו תאריך היינו נוסעים לבית הקברות במושב, מבקרים
את ההורים שלו, מביאים בקבוק יין או עוגה, הם התחילו להכיר
בקיומי. אני חושב שזה סימן טוב.
החלטתי שהיום יהיה היום, יום חמישי, שנה וחצי מהיום בו הכרנו.
הזמנתי לנו מקומות במסעדה בירושלים. אחרי הארוחה עברנו בכותל,
ממש לפני שנפרדו דרכינו לעזרת גברים ועזרת נשים, הושבתי אותה
על ספסל שהיה שם.
"אפרת, יש לי משהו להגיד לך."
"הייתי בסרט הזה וזה לא נשמע לי טוב."
"לא, את לא בכיוון בכלל."
התרגשתי נורא, הוצאתי מכיס הז'קט את הקופסא הקטנה, ידעתי שזה
חייב להיות כמו בסרטים שאהבה כל-כך, כרעתי ברך.
"תתחתני איתי?"
היא נדהמה, נישקתי את כף ידה.
"ואו, גדי, אני...אני לא יודעת, אני חושבת שכן."
התנשקנו והייתי הגבר הכי מאושר עלי אדמות.
"בואי, יש לנו פתקים לשים שם."
הלכנו לכותל, הכנסתי פתק וראיתי שגם היא, בשלי היה כתוב:
"תעשה שאפרת תגיד "כן" ושנהיה  מאושרים מאוד."
כשנפגשנו, שאלתי:
"מה כתבת?"
היא חייכה אלי:
"כתבתי: "תעשה שניר מאושר ושיתן לי את בירכתו."
חמישה חודשים מהיום ההוא בירושלים אפרת ואני עומדים מתחת
לחופה, אני מתרגש כמו ילד והיא בעננים, אני מאושר כמו שלא
הייתי מאושר בחיי.
כולם היו שם, אור ושני, ההורים שלי, הורים שלה וגם ההורים של
ניר. שמחתי שהם באו.
הם נתנו לה מעטפה והוסיפו:
"זה לא כסף או צ'ק, ילדה, זה משהו יקר מזה."
כשחזרנו מירח הדבש שלנו באיטליה הכל היה מסודר, כל המעטפות
נפתחו והכסף נספר, ההורים שלנו עשו את זה, רק מעטפה אחת נשארה.
המעטפה שלהם. ידעתי שאני חושש אבל הייתי חייב לעשות את המעשה
האצילי:
"נו, תפתחי."
חיבקתי אותה.
היא התיישבה על הספה, פתחה את המעטפה והקריאה לי:
"הורים יקרים.
היום אפרת עזבה, אני יכול להרגיש את זה, במשך השנתיים האחרונות
כתבתי לה הכל.
אני מנסה לחשוב על יום מתאים בו אני רוצה שתתנו לה את זה. את
המכתב הזה שלי.
אני מקווה שהיא מאושרת, היא תהיה מאושרת כשהיא תאהב מחדש,
ומישהו בריא יאהב אותה."
היא התחילה לבכות אבל המשיכה להקריא.
"תתנו לה בבקשה את המכתב הזה יחד עם כל הדפים שכתבתי, שאני
מבקש שלא תקראו ביום החתונה שלה.
אפרתי, קשה לי לחשוב עליך עכשיו עם מישהו אחר, אני מחבק אותך
מלמעלה כל הזמן, שומר עליך. אני מקווה שאת מאושרת, אני אוהב
אוהב אוהב אותך הכי שרק אפשר אני אוהב אותך יותר ממה שהייתי
בריא, יותר מהחולי שלי, אוהב אותך כמו שאפילו זה שנמצא שם איתך
עכשיו לא אוהב אותך.  בקשה תקראי את הכל ותשמרי את סיפור האהבה
שלנו לעולמים. שלך לנצח (את כבר תביני מה משמעות המילה)  
ניר."
אפרת ישבה ובכתה, אני פחדתי לגשת, היא קראה את המכתב שלו
וידעתי, אני יודע היום שכמו שאולי ידעתי תמיד, שתמיד נהיה
שלישיה" ניר, אפרת ואני.
היום אני יודע שאני לא רואה את הנצח כמו שניר ראה אותו, היום
אני מכיר את אפרת כמו שלא חשבתי שאכיר.
אפרת שמרה על המכתב, גזרה חלק ממנו ותלתה לנו על המקרר, ידעתי
שרק ככה נוכל להיות יחד. שלושתנו.
"אפרת, היום, כשאת מתחתנת, אני יאהב אותך אחרת, דהוי יותר,
רחוק יותר, אבל אוהב תמיד. אני עכשיו מסיים כי אני יודע שהסוף
קרוב והוא רק מחכה שאסגור את המחברת. מלאך המוות דופק על הדלת,
אני קם לפתוח לו. תזכרי מלאכית שלי שכשאלוהים סוגר דלת במקום
אחד הוא פותח חלון במקום אחר, אז הדלת שלי אולי נסגרת, אבל
החלון שלך רק ניפתח, אז תתני לבחור שלך להשאיר אותו פתוח. מנשק
אותך מרחוק רחוק, שלך, ניר