שוב פעם.
הוא שוב פעם כאן.
מגיע לכלוב שלי עם הכבלים הנוראים האלה, קושר אותי בשביל שלא
אוכל לברוח. הוא שוב מוביל אותי מחוץ לבניין ואל השמש היוקדת.
חם לי בכפות הרגליים החשופות. שורף, הכאב מכהה את חושי וגורם
לי ללכת אחריו בציות שקט, במסלול הקבוע שלנו.

כבר שנים שאני סובל את החרא הזה, בלית ברירה מקבל את תנאי
כליאתי כמובן מאליו. מסכים בשקט כשמשאירים אותי לבד בכלוב למשך
ימים. זה עדיף. עדיף לי להשאר בבידוד מאשר לסבול את ההתעללויות
הבלתי פוסקות מצד כולאי. אותן מחוות סדיסטיות חסרות התחשבות,
מכות ללא סיבה, צעקות בלי מטרה. חרא לי.

החלטתי, וזה סופי. על אף הסיכון הרב, למרות התוצאות הרות האסון
שזה יגרום - אני בורח.

כל שרשרת חזקה כמו החוליה החלשה שלה. כך גם כליאתי. אני אמנם
נמצא רוב הזמן מאחורי סורג ובריח, אך באותם מסלולי טיול קבועים
יש חולשה. האידיוט קיבל הוראה מלמעלה, לתת לי להסתובב באותו
ריבוע של מטר על מטר בלי השרשראות. במספר דקות אלו אני חופשי.
בפעם הבאה שהוא יוביל אותי, אני אנצל את מספר דקות החופש שלי,
אתקוף אותו ואברח.

בוקר, האור שחודר דרך הצוהר הקטן מסמא את עיניי. כולאי מגיע
לתא עם השרשראות, הגיע הזמן לצאת החוצה.
אנחנו מגיעים למקום שבו הוא בד"כ נותן לי להיות קצת חופשי,
גופי נעשה נוקשה, האדרנלין זורם בעורקיי. החופש קרוב.
הנה, הוא משחרר אותי מהשרשאות. הגיע הזמן - אני מזנק עליו
לתוקפו, הוא חומק ברגע האחרון ממתקפת הפתע שלי אך אין לי זמן
לנסות לתקוף שנית. אני מנצל את ההפתעה שאוחזת בו ובורח כל עוד
נפשי בי. נס על מנת להיות חופשי. מעלי חתיכת פלסטיק בוהקת עפה,
כל כך מושכת למראה, כל כך משובבת עין. אני לא עומד בפיתוי,
מזנק לעברה ואוחזה בין שיניי. אני מכשכש בזנב ולרגע שוכח את
תוכנית ההמלטות. רגע אחד יותר מדי.
הוא הספיק לצמצם את הפער, ולכבול אותי שוב.

חוזרים הביתה לילדים הקרציות ולדוגלי. עד הפעם הבאה.