אתם יודעים איך זה במסיבות של היום, מקפיצים כמה כוסות, ודברים
שלא חלמת שתעשה פתאום קורים כמובן מאליו... ככה הכל התחיל.

לפני כשנתיים היא הייתה במסיבה ככל המסיבות, מהילדות שכולם
שמים לב אליהן וכולם אוהבים, אבל לא ככה... אלא כידידה.
היא שתתה קצת רקדה קצת ואז שמה לב, שבאותה מסיבה בדיוק יש
אותו, את האחד, דניאל וילמן החמדמד. אבל הייתה לו חברה ולכן
מעולם לא שמה לב לקיומו, עד אותה מסיבה. הוא ניגש אליה והציע
לה לרקוד, מאחר ונילי חברתו לא הייתה, היא הסכימה, במבט מבויש
ומסמיק. ברקע התנגן השיר "שני סיפורי אהבה קטנים" של החברים של
נטאשה. שיר שמאותו היום העביר בה צמרמורות ועצב. הם רקדו לאט
ובחן, כאילו מתוודעים אט אט אחד לשני, למגע, לרצון. וברגע אחד,
פתאום זזו, לא היה ברור מי התחיל את התזוזה, אבל בהרמוניה,
פיותיהם נעו ונפגשו, נראה היה שאין אף אחד באולם, אך פתאום
ההרמוניה הופרעה ודניאל היה צריך ללכת לעזור לחבריו המעולפים
על הספות. הוא הציע לה ללכת למקום שקט, אך נבצרה מהם האפשרות.
באותו לילה ישנו מחובקים, בשלווה, כשינת תינוק רך.

עברו ימים ולילות, ודניאל היה עם נילי. היא השתדלה לא לראותם
ביחד כי לא עמדה בכאב, היא הייתה מאוהבת, רגש שמעולם לא הבינה
ולא ידעה על קיומו, אך עכשיו ידעה, בעיקר את כאבו.
יום אחד, בנסיעתה באוטובוס, נשמע ברדיו השיר, השיר שלהם, שני
סיפורי אהבה קטנים, היא הביטה סביבה לחפש אותו, ואכן ראתה
אותו, יושב שלושה מושבים מאחוריה כשנילי כרוכה סביבו.
כמעט שבכתה, אבל היא לא בוכה, לא על בנים, זה לא יאה...

בבית, נשמע צלצול טלפון, וקולו של דניאל נשמע מהצד השני, הוא
היה באיזור ורצה לקפוץ לבקר, באושר שלא ידעה כדוגמתו הסכימה
ואירגנה את חדרה לבואו. הוא הגיע והם הלכו ודיברו כל הלילה,
הוא הודיע לה שהוא נשאר לישון כי אין באפשרותו לחזור לביתו.
באותו לילה מסעיר גילתה שיש תקווה לאהבתה, הוא נשק לה, כמו
בסרטים, כמו שחולמים.
אך ביום למחרת נסע לנילי, כאילו כלום לא היה, כאילו מעולם לא
בגד, מעולם לא הודה במשיכתו אליה.
וכך זה המשיך, הוא שיחק בה, נתן רמזים וחזר לזרועות נילי, שלא
ידעה מאום על חיבתו הסמויה. וגם לאחר שנפרדו לא הסכים להתחייב,
ותירץ עצמו במיני התחמקויות, שהפער בין גילאיהם גדול מדי,
וגרים הם במרחק רב וכן הלאה...

הוא היה ידידה הטוב ביותר, ולא פעם בכתה בגללו וניסתה לשדלו
להיות שלה, אך כלום לא עזר. הוא רק החל להתרחק ממנה עד שלא
הסתכל בעיניה. לאחר השעות הרבות שבילו ביחד, התנהג כאילו אפילו
לא הכירה, הייתה זרה לו.
והיא, אהבתה רק גברה, אתם יודעים איך זה, מה שאתה לא יכול
להשיג אתה רוצה להשיג... וכך היה, היא רדפה אחריו והוא ברח
ממנה, כמו מאש. והוא המשיך במעשיו ואף מצא חברה בגילה שלה,
למרות כל דיבורו על אסור ומותר וחוקי היגיון.

לבסוף נשברה, זו הייתה אהבה נוראית, בלתי נסבלת ולא אפשרית.
ממבט ראשון, חד צדדית וחסרת כל היגיון. היא בכתה יום וליל, לא
יצאה מהחדר ואת הסוף רק ניתן לשער.

לא, היא לא איבדה עצמה לדעת, וגם לא השתגעה. לבסוף התגברה
והמשיכה בחייה ואולי גם מצאה לה בחור ססגוני שמילא את חייה, אך
כל פעם שתשמע את שני סיפורי אהבה קטנים, השיר שלהם, המיוחד,
המנצנץ, תעלה בה עצבות שלא נודעה לאדם, והכעס יחזור. גם לאחר
שכבר נהרג בתאונה "מסתורית" דניאל וילמן החמדמד, רוחו עוד
בליבה, מכאיבה ושורטת, עד יום מותה.