שיטיתי בך - הלילה, עזבתי חרש מיטתי
מתחבא לך באתי הנה.

עין הסהר לשווא תבלוש דרך חלונות החדר
עזבתי חרש מיטתי. שיטיתי בך - הלילה.

סמטאות אלמים בפחד רואים את הקולות
אחמוק כעת הביתה כמו לא היה דבר.
שלו אשן, שלו, ולא תדע בבואי או בלכתי
שיטיתי בך - הלילה, עזבתי חרש מיטתי.

בתים שם משוררים ספונים
דוממים הרחק מעין המון
קברי אחים שבתוכם חבויים
הררי כתובים ללא דורש וזכרון

כותבים בלהט ללא סייג יודעים
מנת הסיוטים אשר לכל נידון
בתים שם משוררים ספונים
דוממים הרחק מלב המון

את שעות הליל מונים השעונים
העט אזל, נוצל מכבר הדף האחרון
אך משוררים להוסיף כתוב לא נרתעים
על בשר ידם יחרטו לאט ובשממון
כך עד אור הבוקר יכתבו בחרוזים -
בתים שם משוררים ספונים

רק ערפיל קטון של בוקר
מתהלך ברחובות העיר
השמש הקר במבטו חודר
לבבות אדם אשר ליום חדש מעיר

עוד לא לבש גלימה הכומר
עוד לא צחצח שיניו אסיר
רק ערפיל קטון של בוקר
מתהלך ברחובות העיר

מי בסמטאות חומק לו ועובר
ברחוב רטוב מלילה וקריר?
דממה קהת חושים שואלת -
מי במחשכים מעל גופה שחוטה גוהר?
רק ערפיל קטון של בוקר.

לאות סוחפת כמו גלי אוקיינוס
לעבר תהומות תכולים ונפערים
אנו ישנים - - -

על גבעות, חומות, שבילים ועיר
חיילים אוחזים בנשק ישמרו
אנו ישנים - - -

פנסי רחוב על עמודים יאירו את הלילה
כוכבי רקיע ינצנצו דמומים ועמומים
אנו ישנים - - -
אנו ישנים - - -
בוא.

הלילה של הלב נופל כבד
נופל כלהב גיליוטינה
תפסו מחסה במיטתכם מהתליין
הזכרון המזדחל מעבר למפתן

הלילה של הלב נופל כבד
כבד כשמיכה
סגרו הדלת הגיפו החלון
השאירו לי רק אור קטון

אבל המסדרון אפל
החדרים נעולים
וכבר -
הלילה של הלב נופל כבד.

אל חדרים כהים תצלול
ציפור שתיקה.

לאת-יום תפרוש כנף בלאט
גוזליה הדמומים

שינה מכסה עולם בשמיכה
כאב נושק שפתי עוללים

ליל מוטרד מערש
ישוטט פראי ברחובות

אל חדרים כהים תצלול
ציפור שתיקה.