אני?אני תמיד הייתי מהבנות האלה שמקשיבות ואומרות לחברה הכי
טובה,שהוא סתם מוליך אותה שולל.
ולא משנה מה הוא יעשה היא תחזור כמו כלום.
ושהוא יודע את זה.
תמיד אמרתי לה שזו תהיה הפעם האחרונה.

חשבתי שלי לא יהיה "מוליך"
לא חשבתי שמתאים לי אחד שיפגע בי,שיהיה איתי ויגרום לי לחשוב
שהוא שלי ושאני זו היא שהוא רוצה וצריך להיות איתה.
ואח"כ יגרום לי להרגיש כמו שרמוטה.
אני חשבתי שאני יותר מדי חכמה בשביל זה.

עד שאתה הגעת ,לצערי,כמובן.
בהתחלה זה היה פשוט נפלא,היית כזה אחד
שלא הייתי מאמינה עליו שהוא כזה,ועוד איתי.
עם הזמן,הבנתי שאני לא היחידה שחושבת ככה.
זה פשוט משהו שאתה עושה,נכון?
אז אחרי שהבנת את זה,פשוט המשכת, הולכת אותי עוד קצת,
וגרמת לי לחשוב שמכל אלה שהספקת לשבות ולהוליך,
אני זו שחשובה,והן...הן סתם.
זה פשוט משהו שאתה עושה ,זה האופי שלך.

אתן מכירות את המצב נכון?
שאתן שונאות ומתעבות אותו,עד כמה שאתן יכולות כי בסה"כ לשנוא
מישהו שאת מאוהבת בו זו חתיכת משימה.

ואת מגיעה למצב שהכל מוכן,כל הצעקות,ואיך תגידי ואיך הוא יסתום
את הפה כל משך הנאום,והכל מתוכנן לך.
וכשאת מסיימת הוא רק מסתכל עלייך,עם העיניים היפות שלו
ואת החלק הזה...לא תכננת.

את יודעת שזו,הפעם האחרונה.
עשית את זה פעם אחת יותר מדי.
את מסיימת את זה,ואת יודעת שברגע שהוא יגיד לך
שעכשיו הוא רוצה ומוכן ,באמת,להיות איתך.
ורק בגלל שאת אוהבת אותו,ורק בגלל שאת מפחדת שתפספסי משהו.
רק בגלל זה את יודעת,ואני יודעת שאני אתן לו שוב,להוליך אותי
שולל.