אני מתכופפת, מרימה מספר רגבי אפר מהאדמה, מתבוננת בהם מעט.
השניות חולפות, הופכות לדקות, לי לא איכפת, אני לוקחת את הזמן.
בפעם הראשונה אני לא לחוצה, או נפחדת לידו. הוא מתחיל להיות
חסר סבלנות, זז מרגל אל רגל, בעצבנות כמעט, כמו יודע שדבר מה
השתנה. הוא לא יודע עד כמה...אני מחליטה סוף סוף לדבר "אתה
יודע מה גרם לי לאהוב את האדמה הזאת כל כך?" אני שואלת, אבל לא
ממש מצפה לתשובה. הוא שותק, מנסה לבדוק את עצבי. "חברים" אני
עונה בעצמי, והוא פותח עיניים גדולות, מתפלא. ידעתי שהוא לא
יבין, תיארתי לעצמי שהתגובה תהיה דומה, אבל זה לא משנה לי, הוא
צריך לשמוע את זה, להתעורר.

אני ממשיכה "חברים, חברים שחיו בשביל האדמה הזאת", הקול שלי
הולך ומתגבר, "חברים שעדיין חיים בשבילה, חברים שמתו בשבילה,
חברים שמתו מאהבתם אליה!, חברים שגרמו לי לאהוב אותה...", אני
מסיימת בלחישה.

הוא המום, כמו ציפה לתשובה אחרת, אבל מיד מנסה להתאושש, אני
רואה בעניים שלו מילה אחת - לתקוף - "חברים? את בכלל יודעת מה
המשמעות של המילה הזאת? את?  אני לא חושב".
היו ימים שמילים כאלו מפיו היו גוררות, כאב רב, דמעות רבות
מספור... גם עכשיו זה מרעיד לשניה משהו בפנים. אבל רק לשניה,
כי עם הזמן שעבר כוחי גבר, או שכוחו נחלש. ככל הנראה שניהם
יחד, כי אני  יודעת שהשתנתי

והוא? הוא  צובר את כוחו מחולשתם ופחדם של אחרים, שנים היה
ניזון מחולשתי...

אני עונה לו הפעם, בפעם הראשונה בחיי "טיילתי, התפכחתי,
הכרתי, ראיתי, למדתי - כל זה בזכותם, כל זה לא הייתי עושה לבד.
נעשתי מאושרת בעזרתם - זאת חברות, ובכנות אני מאמינה שאני
מבינה את המשמעות של המילה הזאת הרבה יותר טוב ממך. החברויות
שלי טהורות, כמוני".

ואני? אני צוברת כוח מכוחם ואהבתם של חברים.

הוא מתקפל, יודע שבשנים האחרונות הוא צועד אחורה, בעוד אני רצה
קדימה. אנשים מתבגרים, מעדיפים טוב על פני יופי, אהבה על פני
ראווה, אושר על פני תהילה. וגם יופיו לא זוהר כפעם, אדם חכם
שהכרתי פעם אמר לי בעת פרדתו ממני "הקליפה החיצונית מושפעת
מאוד ממה שהיא מכילה" - הרוע שבו כיער אותו.

הוא נרתע, ואז נעמד יציב, דומם. אני מתבוננת בו היטב, מסתכלת
בפעם האחרונה בעיניו, שניה לפני שהוא משפיל מבט, נאנחת. הוא
הבין סוף סוף, הוא הובס, לא בגללי, או בגלל כל אדם אחר, הוא זה
שהביס את עצמו, פגע בו כמו שאף אחד אחר לא היה יכול לפגוע...


נכון שבצעד הראשון תמיד יהיה לי יותר קשה מלו, כי אני אני והוא
הוא, אבל השאלה הגדולה היא לא הצעד הראשון אלא כל הדרך, האם
יצליח לעשות את הצעד השני? והשלישי? והרביעי? האם יגיע לסוף
הדרך?

בזמן האחרון הוא לא מצליח,
אני כן