דקה לפני שאני הולך לישון, חודרת בי מחשבה לא רצונית עליה. היא
זוחלת ממעבה הבטן, שורפת את בית החזה, מבערת את המוח ומקשיחה
את איבר מיני. הוא עומד זקור מחכה למגע, למגע שלה שלא מגיע.
אני מתחיל להלך בבית טרוד, הזין בין רגלי שקט והדור, הזקנקן
סביבו הופך לעלי כותרת סביב הפרח הפורח, המסרב לנבול. אני
מעביר בו יד סתמית, והוא מסרב להכיר את העור, הוא רוצה את
המקור. את מגע העור שאין לו תחליף. הוא ממשיך לעמוד, להתקל
במשענת הכיסא, במשקוף הדלת , נצמד למסך הטלוויזיה ולא מרפה.
אני חייב להשקיט אותו ואת המחשבה המתרוצצת בראשי. כי כל גופי
רפוי מחכה ומצפה, ורק הזין שלי עומד על המשמר... מחכה למשהו
שהוא מוכר וידוע, כמו כלב שמצפה לבעליו.

אני מאבד את הסבלנות ומרים את הטלפון... היא לא עונה, עונה
המזכירה שלה, שהיא בעצם מזכיר שחושב שהוא הרצל. שילך הרצל
קיבינימט... אחר-כך אני מתקשר לסלולרי, הרצל המתחכם אומר
שהגברת החליפה מספר. היא רומזת? לא, היא אומרת, שהיא בעצם לא
מצפה ללטף יותר את הזין שלי. הסדינים שלי לא ינדפו מריח הגוף
שלה,  ולא אריח את ריח הזיעה שלי מהול ברוטב שלה. לא אוכל
להביט בעיניים שלה, לצלול לתוך השתקפות אישוניה, לחדור לתוכה,
לטבוע בגניחותיה, להטמיע את הרגשות שלי בגופה. להיסחף בין
רגליה, לאחוז בעכוזה, להחליק על גבה, להצמד לבטנה, לנשום את
שערה, לנשק את הסנטר, את האף, בין העיניים, לנשוך את צווארה,
להתפתל כנחש על עמקיה ונופיה.

היא לא עונה. לא תענה. לא תהיה. והוא, עוד עומד איתן, תחת
מקלחת קרה, כחייל אמיץ בפרץ. לא מבין שאומרים לו לא.

אני יוצא מהקלחת, חש למראה, מביט בעיני כבות, בשערות הרטובות
שעל חזי מתכווצות, מנגב את עצמי, מנגב אותו, והוא נעלב- מתחיל
להתקמט, המחשבה מתחמקת בלי שאשים לב מהראש, אני הולך לישון.