[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זהו סיפור על שתי חברות עם הפרש גילאים קטן מאוד בינהם. אני
,מריאן, נולדתי ראשונה. את אנה פגשתי כשהייתי בת שלוש בערך.
תמיד ניסיתי לדמיין לעצמי איך חיי היו נראים אלמלא פגשתי בה,
באותה בחורה כל כך מוזרה, כל כך מיוחדת במינה בדרך שלה. אני לא
ממש זוכרת איך היינו בתור ילדות קטנות אך תמיד דאגו לספר לנו
כמה חמודות היינו וכמה כולם קינאו בנו שהסתדרנו כל כך טוב ביחד
ותמיד עבדנו בתיאום מטורף. אין ספק שהיא היתה הדומיננטית מבין
שתינו וזאת שתמיד ידעה מה היא רוצה לעשות ולאן ללכת, גם בזה
היא יותר בלטה, כל מה שהיא רצתה ובחרה לעשות - עשינו. לי לא
היתה שום בעיה עם זה כי תמיד ידעתי שעל כל צרה , אנה תוציא
אותנו מהבוץ שניקלענו אליו. אביה של אנה היה איש מאוד קשה שלא
פעם גם נהג להרביץ לאחים הגדולים שלה. כמכונאי רכב הוא עבד
עבודה פיזית ודאג לפרנס את כל המשפחה בעוד שאמא שלה טיפלה
בילדים ובחינוכם. הוא לא התעניין כלל בחינוך של הילדים. הלואי
עליי. אבא שלי נהג לבדוק מידיי פעם אם עשיתי שעורי בית וכמה
אני משקיעה בלימודים. כל פעם שהיה נכנס אליי לחדר הרגשתי כמו
במבחן פתע שהמורה עושה וכיאה לי תמיד הייתי שוכחת הכל. בלאק
אאוט טוטאלי על כל החומר ולא משנה כמה בכיתי שאני יודעת את
החומר ולרגע שכחתי - הוא היה כועס. תמיד רציתי שהוא יהיה גאה
בי בעוד שאת אנה הלימודים לא עיניינו כלל ובגלל זה גם לא היתה
בין המיצטיינות. בית הספר היה בשבילה סתם עוד מקום וכאילו ידעה
שזאת תקופה מסויימת שאנו צריכות לעבור ושהיא הולכת לעבור את
התקופה הזאת בצורה הכי כייפית שהיא יכולה מבלי לבזבז זמן מיותר
על לימודים. הכל מסביב עיניין אותה. הבחורים, המסיבות,
הבילויים, הבגדים, הצבע בשיער ובעיקר מאיזה שיעורים אפשר
להבריז ומאילו רצוי שלא. היא ידעה הכל ועשתה הכל בעוד שאני
נגררת אחריה. אני לא יכולה להגיד שלא נהנתי מכל ההמולה שהיתה
סביבנו. היא היתה נסיכה קטנה שכולם העריצו ואני זכיתי מהשאריות
שהיא היתה משאירה מאחוריה. היו פעמים שיצאתי בלעדיה כשבכולם
תמיד הצטערתי אח"כ. היא תמיד חסרה לי ותמיד מצאתי את עצמי
מחפשת אותה כאילו עוד רגע היא מגיעה ואולי אז מישהו ישים לב
אליי ורק בגלל שהיא החברה הכי טובה שלי. עם הבנים בעיקר זה היה
קטסטרופה ישבנו פעם בבית קפה כשבחור אחד התחיל לעשות לי
עיניים. זה היה כל כך מצחיק כי הייתי בטוחה שהוא מתכוון אליה,
כל כך בטוחה ששיערתי לעצמי שהוא בטח סתם פוזל ושזה נדמה לי
שהוא מסתכל עליי. הוא התקרב לעברנו כשאני בועטת לאנה ברגל והיא
תקעה בי את המבט הממזרי שלה "את תסתדרי לבד..", "אני לא!!"
לחשתי לה אך זה ממש לא עיניין אותה היא כבר מצאה לה מישהו
מהשולחן שלידנו. " אפשר לשבת?" ,
"המממ... כן, אבל אתה מפסיד את הכסא שלך בבר..." אני עם
התשובות המתחכמות שלי אבל אי אפשר להאשים אותי כי בזמנו היה
מאוד קשה להשיג מקום על הבר,
"אני מוכן להקריב את כס המלכות בשבילך" ,
"אתה בטוח שלא התכוונת אליה?" הצבעתי על אנה, "איך אני יכול
להתכוון אליה אם אני מדבר איתך?", " הטריק הכי ישן בהיסטוריה"
חייכתי, שמעתי פעם את האחים של אנה מדברים על טקטיקות שונות
להתחיל עם בחורות, הם נהגו כמעט כל ערב לשבת בחצר ולפרט זה
באוזני זה על מעלליהם עם הבחורות שפגשו. בכל אופן, אחת
הטקטיקטות היתה להתחיל עם החברה של זאת שבאמת נדלקת עליה. זה
מאוד פשוט כי באותו רגע אתה מעורר את קינאתה מבלי שהיא תשים לב
בכלל, במיוחד אם היא יפה והשניה לא. כי הרי איך זה ייתכן
שהתחלת עם החברה שלה ולא איתה. אני חושבת שזה מעין רמיסת אגו
מסויימת ואח"כ כשהוא אמור להתחיל עם האמיתית אין מצב בחיים
שהיא תגיד לו לא. כי הרי כל מהות החברות בין בנות מבוסס על
אינטרס אישי וקנאה. תראו לי בחורה אחת בגיל הזה שתפרגן לחברה
שהתחילו איתה בעוד שהיא יושבת לבד וסופרת זבובים, תראו לי אחת
שלא תחביא את החבר החדש שלה מפני החברות היפיפיות שלה מתוך פחד
וחרדה שמא הם יגנבו לה אותו. תראו לי אחת שלא תשכנע את החברה
שלה לשים את הג'ינס שעושה לה תחת של טנק בטענה שהוא יושב עליה
פצצה. ככה זה חברות, בגיל הזה בכל אופן. אצלנו זה היה שונה כי
כבר התרגלתי לעניין או יותר נכון זה אף פעם לא הפריע לי
במיוחד. ידעתי מי היא ונהפוך הוא כמה שהיא היתה מאושרת אני
הייתי כפליים. קינאתי בה כן, קינאתי ביכולת שלה לתמרן את כולם
ולגרום לכולם לעשות כל מה שהיא רצתה החל מההורים שלה וכלה
בבחור הזה שמתחיל איתה. הבחורה יכלה להשיג כל אחד שהיא רצתה
כולם פחדו ממנה ולי לא היה ברור כל כך למה. טוב, איתי היא היתה
הכי אמיתית כי אליי היא היתה באה לבכות כשהיתה עצובה, איתי היא
עברה את כל המשברים הכי גדולים שלה, כמו אותו בחור שלא רצה בה
יותר אחרי ששכבה איתו. בפני כולם היא היתה הכי חזקה בעולם
ונהגה לעשות מזה צחוק עוד לפני שמישהו ייזכר בזה וחלילה יעלה
את זה לדיון. היתה לה דרך מאוד מיוחדת להתמודד עם דברים בגיל
הזה כשכלפי חוץ היא היתה סופר-וומן בעוד שאיתי בשקט בשקט היתה
מתפרקת לחתיכות. מלאתי תפקיד דיי חשוב בחייה, יותר מאמא אפילו.
אולי בגלל שהייתי יותר גדולה ממנה ולמרות שעשרות פעמים בחיי
החלטתי שאני לוקחת מרחק קטן ממנה ומתחילה לחיות לבד, זה אף פעם
לא יצא לפועל. תמיד חזרתי אליה. לא יכולתי לראות את חיי שניה
אחת בלעדיה וכמובן שכנ"ל היא לגביי והיא תמיד שמחה לראות אותי
חוזרת למרות שאף פעם לא היינו מדברות על זה, מעין חוק שקט
ביננו: היא הבינה את הצורך שלי בהתרחקות ותמיד חיבקה אותי
כשהייתי חוזרת בי. עד אותו יום בו שמעה על אביה.

אביה של אנה היה מכונאי רכב וככזה היה מאוד מחוספס ושובינסט אך
בשביל אנה הוא היה מלך. אחרי ארבעה בנים אנה הגיעה לעולם והפכה
לנסיכה הקטנה שלו ושל כל המשפחה. לא היה דבר שהיא רצתה ולא
קיבלה אך תמיד זה נראה כאילו כל הדברים שהיא באמת רצתה - לא
קיבלה מעולם. את האהבה שלו לדוגמה אף פעם לא הרגישה. פעמים
נדירות דאג לאמר לה מילה טובה או לחבק אותה כמו שצריך. זה היה
כל כך נדיר עד שכשהוא כן היה מנסה להתקרב אליה - לא היתה
מאמינה לו. אנה התנחמה בחום שקיבלה מהאחים שלה ולכן גם דאגה
לבלות כל רגע פנוי שלה איתם. הם היו החברים הכי טובים שלה שהיא
יכלה גם להתייעץ איתם אמתי שהיתה צריכה. בקיץ שבין השנה
התשיעית לעשירית שלנו ללימודים, אנה נכנסה להריון. היה זה
מהבחור השני בחייה ששכבה איתו, לא ממש אהבת חייה אבל בהחלט עוד
תוסף קטן לאגו שלה. בכלל כל ביחס שלה לסקס היה מוזר מאוד אולי
בגלל שידעה שכך תוכל לקבל את תשומת ליבם של הבנים בשיכבה. ידעה
תמיד איך לעשות הכל ועדיין לשמור על השם שלה נקי. מה בדיוק
עשתה עם אותם בנים לא ידעתי, איך בדיוק הצליחה לשמור שלא
ילכלכו עליה בחוץ? תמיד היתה לי הרגשה שהיתה מכשפת אותם בצורה
מסויימת כדי שלא יספרו עליה לשאר החברה. יום אחד שאלתי אותה מה
הסוד ואיך בדיוק היא עושה את זה. היא חייכה חיוך זדוני, התקרבה
אליי ואמרה :"אני הופכת להיות הבת שלהם...", "הבת שלהם?? מאיפה
זה הגיע פתאום?", היא עצמה את עיניה, לקחה שאיפה עמוקה נשענה
אחורה והמשיכה:"בדיוק כמו ששמעת, אני הופכת להיות כל כך
שברירית, כל כך עדינה אני לא יודעת בדיוק מה זה-מה שאני עושה
אבל כל מה שאני צריכה זה רק לדמיין את עצמי כאילו אני הבת
שלהם, הקטנה, החלשה, העצובה, זאת שזקוקה לחום ואהבה ואח"כ לא
משנה אם אמשיך את הקשר עם אותו בחור או לא - אני יודעת בוודאות
שהוא לא ילכלך עליי, כי מי שפוי לדבר ככה על הבת שלו..."
אני מודה שהיא הצליחה לבלבל אותי. את התאוריה הזאת לא שמעתי
מימיי ואיך יתכן כי קיימת בה מחשבה שכזאת והיא לא שיתפה אותי.
בין מחשבות כעס ונסיונות להבין מה בדיוק נאמר שם אמרתי:" אז אם
ככה, זה אומר שעם כל בחור שאת שוכבת את מדמיינת את אבא שלך??"
אנה פקחה את עיניה והביטה בי כמוכת תדהמה. לא היה קשה להבחין
שהנחתתי עליה מכה חזקה מידיי ואינסטינקט ראשוני שלי היה לאמר
לה שלא ל'זה' התכוונתי, אבל האמת היא שכן ראיתי את הדברים ככה.
כל כך רציתי לחבק אותה באותו רגע, לעטוף אותה ולאמר לה כמה אני
מצטערת אך היא הדפה אותי ממנה ושניה לפני לברחה הצלחתי להבחין
בדימעה קטנה בעיניה.
לא דיברנו על זה מעולם, אך ידעתי שיגיע היום בו נצטרך לפתוח את
זה מחדש. לא שיערתי לעצמי שהיום יהיה אותו יום בו התגלה לה כי
אביה חלה בסרטן.


מאותו יום ואילך הכל בחייה של אנה השתנה. להוציא ממנה חיוך היה
מאמץ עילאי. מה שתמיד היה פתאום הייתי צריכה לחפש. כל משפט של
"יהיה בסדר" גרר אחריו מבט מפוחד ושקוף. כל נסיונותיי לנחם
אותה ולהיות איתה ברגעים הקשים האלה - עלו בתוהו. אנה לא נתנה
לאף אחד להתקרב אליה. סמכתי על כך שלפחות יש לה את אחיה שיעזרו
לה כמו תמיד, כמו עם ההריון, כמו עם הלימודים, כמו עם כל בעיה
שצצה לה במהלך החיים הייתי בטוחה שאחיה יעזרו לה. אך מסתבר
שלא. אחיה הגדול התחתן ונולדה לו ילדה, אחיה השני ירד מן הארץ
בעקבות הסתבכות עם הרשויות, ושני אחיה הנוספים לקחו על עצמם את
ניהול המוסך ונשארו ימים כלילות ע"מ להספיק את מה שאביה השאיר
מאחוריו.לאנה לא נותר אף אחד לפנות אליו. המצב היה מתסכל. כל
מאמץ מצידי נתקל בסרוב מצידה. מאמצי הנואשים להוציא אותה וקצת
לבלות נתקלו בפנים קפואות. היא לא מצאה אף נחמה בזרועותיהם של
כל הבחורים שהיו לה. שעות על גבי שעות ישבה בחדרה, מוזיקה
בקולי קולות, בוהה בתיקרה.חצי שנה לאחר מכן במלות לה 18 משפחתה
עקרה דרומה. אחיה סגרו את המוסך אחרי מעט כסף שחסכו, אמה
אירגנה את כל הסידורים להעברת אביה לבית חולים מסודר בדרום.
ואותי אנה השאירה מאחור.
החלטתי להמשיך בחיי בעודי זוכרת את חיוכה תמיד, ממתינה ליום בו
תשוב אליי כמו תמיד עם ציניות על פניה כאילו סתם מתחה אותי כל
השנים, כאילו כל מה שקרה היה משחק שכל מטרתו היה למתוח אותי
כמו שתמיד עשתה. ידעתי שתחזור אך לא ידעתי מתי ואיך היא
תיראה.

השנים חלפו להן, המשכתי בחיי כרגיל בציפייה לאיזה סימן חיים
ממנה, משהו, טלפון, דרישת שלום ממכר משותף, יונת דואר שתזכיר
לי אותה - גם בלי הדואר בכלל. כלום לא נשמע ממנה, אפילו לא
ציוץ. כנראה שזה היה לטובה, הכל לטובה חשבתי פעם. אחרי ששמעתי
איזה סיפור זן ישן. כל מה שקורה הוא סך הכל מקרה ואם הוא רע או
טוב, לא אני ולא אף אחד יכול לדעת. קחו לדוגמה את השואה - נשמע
רע, נכון? אז זהו שאם לא היתה השואה - לא היינו כאן בכלל, לא
היינו נלחמים על כל מה שנלחמנו, לא היינו עושים לנו מדינת
יהודים משלנו. טוב, אולי קצת הקצנתי - אבל בתכלס? אי אפשר לדעת
אם משהו שקורה הוא טוב או רע - מקרה הוא רק מקרה.
למדתי את המוסר ההשכל מהסיפור הזני הישן והבנתי שבטוח משהו טוב
קורה לאנה. גם אם אני לא יודעת על זה, גם אם היא לא מוצאת את
דרכה אלי הביתה בשתיים בלילה לספר לי - ידעתי שיבוא יום ונשב,
יותר מקומטות, יותר שמנות, יותר מבוגרות והיא תספר לי על כל מה
שעבר עליה בשנים האחרונות. התחלתי להריץ  במחשבותיי תסריטים
מעניינים שיכול להיות מאוד שקורה לה בזמן שאני יושבת בבית.
תסריט ראשון: היא מצאה לה מישהו נחמד בבית החדש שלה. יכול
להיות מאוד שתוך כדי כך שירדה עם הכלבה שלה. לאנה יש כלבה
מדהימה, איך זה שלא הזכרתי אותה עד עכשיו??? המממ.. טוב, בכל
אופן, יכול להיות שהיא טיילה עם הכלבה שלה - ואז הגיע איזה
בחור מדהים עם הכלב שלו, הכלבים התחילו לדבר בינהם - וכך גם
אנה והבחור. כמו שאני מכירה אותה - היא לא תיתן לבחור מדהים
ללכת ממנה ככה סתם. והפגישות הליליות האלה למטה, בגינה הם
הדרכים הכי טובות להכיר אנשים. כי מי מתאפר ומתיפיף לפני
הירידה עם הכלב שלהם לחרבן ?? ככה היתה גם אנה. היה לה חוק -
לטיולים עם הכלבה - יצאה איך שהיא. ולא איך שהיא תמיד יוצאת
מהבית. פעם הלכנו לטייל עם הכלבה ועברנו ליד פאב שתמיד נהגנו
לשבת שם. הדורמן אפילו לא זיהה אותה. זה היה משעשע. כי היא
נראתה לו מוכרת אבל לא זכר מאיפה. אנה הסתובבה, לקחה את הגומיה
לשיער, אספה אותו, צבתה קצת את לחייה והרטיבה קלות את שפתיה,
הרימה את העקבים שלה מתחה מעט את החולצה כדי לחשוף את הבטן
השטוחה שלה - והדורמן נידהם. איזה שינוי בפחות משתי  דקות. הוא
זיהה אותה מיד ככה - אבל לא האמין איך אדם יכול להשתנות כשהוא
לבוש טי-שירט מסריחה ונעלי התעמלות. אנה מלמלה לו משפט מהסטוק
שלה - הכל אשליות... והמשכנו.
לאנה היו כל כך הרבה משפטים בסטוק הפרטי שלה שאפשר היה לכתוב
ספר רק מהמשפטים האלה.חבל רק שרוב המשפטים שלה היו רק משפטים
ולא דרך חיים..
"הכל אשליות" היה הפייבוריט שלה. "התמדה - חצי הצלחה" היה גם
אחד מהידועים. זאת היתה הדרך שלה לעודד אנשים להתחיל איתה J
כן, ממש ככה. כשמישהו היה מתחיל איתה והיא היתה משחקת אותה -
קשה להשגה וקלטה שהוא עומד לוותר - היתה זורקת לו את המשפט הזה
- והוא מייד היה נדלק עוד פעם... "אז את מתכוונת - שאם אתמיד
במה שאני עושה, זה כבר חצי הצלחה??" טמבלים.... הם רק לא
יודעים שהחצי השני.. הוא החצי המסובך יותר... "החצי השני - כבר
לא תלוי בך כל-כך.." ככה היא נהגה לענות להם. מי שהיה מבין את
הרמז - היה נשאר, מי שלא היה הולך הביתה עם כאבי ביצים משהו...
והרבה חומר למחשבה.
אנה אהבה לחנך אנשים אחרים. אני חושבת שבגלל זה היה לה את סטוק
המשפטים שלה. ככה תמיד יכלה לשלוף להם משהו מהשרוול כשזה לא
נשמע כאילו בא ממנה בכלל אלא מתוך איזה ספר של אינטיליגנטים.
עד שעומרי הגיע. עומרי שם לזה קץ...אנה לא יכלה להגיד לו כלום
כי לכל משפט שזרקה - לעומרי היה משפט מהסטוק הפרטי שלו.
אפשר להגיד בהחלט שעומרי היה האהבה הראשונה שלה, בין כל
המאהבים שהיו לה ובין כל מי שהציע לה נישואין, רק את עומרי היא
רצתה. אף פעם לא הודתה בזה - אך מי כמוני מכיר אותה הכי טוב
בעולם? לילה אחד אחרי פגישה עם מר וודקה וגברת תפוזים, אנה
סיפרה לי הכל. התחלנו לדבר עד שהגענו לנושא המעניין. שאלתי
אותה מה מבדיל בעיניה את עומרי מכל השאר. התשובה היתה חד
משמעית : "עומרי לא פוחד משום דבר."
"הוא נותן לי הרגשה שהכל בעולם הזה קטן עליו, שאין דבר שהוא לא
מסוגל לעשות ורק להיות לידו גורם לי להרגיש ככה כלפי עצמי גם
כן..", "מתי בדיוק - את - פוחדת לעשות משהו?" שאלתי, "הרי אם
יש מישהי שלא מפחדת משום דבר בעולם הזה - זו את, את זאת שנותנת
לי את הכח לקום בבוקר ולעשות דברים, או להתחיל עם מישהו,
להתלבש סקסי כאילו רק שתינו היחידות שרוקדות במועדון, את זו
שפותחת בפניי את דלת האפשרויות הבלתי נגמרות, איך את לא רואה
את זה?"
אנה תמיד אהבה את השיחות שלנו, אני חושבת שזה בגלל שאיכשהו
תמיד הגענו אליה, לכל מה שקשור אליה, ומן הסתם עם אף אחד אחר
היא לא יכלה לדבר כמו שהיא מדברת איתי ונראה לי שהיא תמיד אהבה
לשמוע אותי, למרות שאף פעם לא הראתה לי את זה.
"את יודעת שהכל הצגה מריאן, לא? הרי את יודעת שבסופו של דבר
אני כזאת קטנה וכל מה שאני רוצה זה שקט. כל הרעש שלי נובע
ממקום אחד וזה הרצון שיראו אותי ושיעזבו אותי בשקט.." השיחה
הובילה לאחד הנושאים הכואבים של אנה. "אם זה היה תלוי בי - אני
כבר בכלל לא הייתי חיה כאן" אמרה כשעצמה את עניה. שיערתי לעצמי
שהיא סתם מבלבלת במוח אחרי כמויות השתיה ששתינו אבל היא
המשיכה:" אני לא אוהבת את החיים שלי, אני לא מוצאת בכלל טעם
לקום בבוקר, רק אם תדעי כמה מאמץ זה בשבילי לפתוח עיניים
ולהתחיל יום חדש".
השעה היתה כבר מאוחרת והשיחה נגמרה במשפט הצורם הזה. הבטחתי
לעצמי לא לשכוח את מה שהיא אמרה ולמצוא את הזמן הנכון להעלות
את זה בפניה שוב פעם.

ההזדמנות לא הגיע.

אחרי שאנה הלכה התחלתי קצת לחיות. לחיות זה נשמע נחמד, אני
יודעת. יותר נכון התחלתי לנסות לחיות. החלטתי שאני מנסה כל
מיני דברים עד שאני אמצא מי אני באמת, כי בלי אנה היה הרבה
יותר קשה. אז פגשתי חברה חדשה לריקודים, חברה חדשה לזיוני שכל,
חברה אחת לגראס וידיד אחד ששמר עליי שפויה בתוך הבלאגן. אחרי
הצבא עברתי לגור בדירה שכורה בת"א. כמו שתמיד אנה ואני חלמנו
לעשות. אך הייתי לבד. לבד בעיר הגדולה, לבד מול אלפי הגברים
הרעבים למה-שזה-לא-יהיה. בעיקר לזיונים. זה דווקא משעשע אותי
לחשוב שאני עוברת עכשיו את כל מה שאנה עברה בגיל 16. עם כל זה
שאני גדולה ממנה - הילדה חוותה הרבה יותר דברים ממני ונראה
כאילו אני מנסה להשיג אותה. הסטוצים התחילו לחגוג ועצם היותי
גרה לבד מאוד עזר לענינים להתפתח בכוון הזה. למרות שהשתדלתי לא
להביא אותם אלי הביתה אלא אם כן לא היתה ברירה. תמיד העדפתי
ללכת אליהם. ככה יש לי את האופציה לברוח ב 4.00 בבוקר בלי
סרטים. בלי שאף אחד ישאל או יתחקר, בדרך כלל גם בלי להשאיר
טלפון. יום אחד הגיע אלי מישהו והייתי בטוחה במליון אחוז שהוא
לא ישאר יותר מדיי. הבחור נשאר לישון !! באיזו חוצפה הוא פשוט
נשאר לישון אצלי חשבתי שאני מתחרפנת. ישנתי בסלון וחיכיתי לרגע
שהוא יקום בבוקר וילך. בבוקר לא ראיתי איך אני נפטרת ממנו
ואפילו קפה לעצמי לא הכנתי כדי שלא יבקש גם. עד שקלטתי את
המפתחות של האוטו שלו על השולחן.... "איפה חנית?" שאלתי
בתמימות משהו..."על המדרכה" הוא ענה... ועיניי ניתצו כמו ברקים
קטנטנים "מההה????? על המדרכה??? גוררים פה!!" עוד לא סיימתי
את המשפט והוא עוד עם מכנס פתוח ובלי חולצה פשוט התעופף לו כלא
היה. אני חושבת ששמעתי אפילו קללה שתיים שהוא סינן במדרגות
לגבי עיריית ת"א...
יש לי עוד הרבה חוויות כאלה אך מה הטעם בהן אם אין לי את אנה
לידי לספר לה ולצחוק איתה על זה? מצד שני, אם היא היתה כאן, כל
החוויות האלו לא היו קורות. אז שוב אני מתנחמת בזה שהיא בטח
בסדר גמור ושאני סתם דואגת לה.

היום הגיע. פגשתי קרוב רחוק שלי שסיפר לי כי אנה התחתנה.
המפלצת הקטנה התחתנה! לא יכלתי לעכל את הבשורה הזאת. היא אפילו
לא הזמינה אותי לחתונה!!  ניסיתי לדמיין אותה עם השמלה
וההינומה, ניסיתי אפילו לדמיין את האחים שלה עם חליפות ולא
יכולתי!! ומענין אם אביה עוד חי. פעם אחרונה שראיתי אותו המצב
כבר התחיל להתדרדר. 5 שנים מאז... וואו, שמחתי במקום מסוים
שהיא התחתנה. זה אומר שהיא הרבה יותר רגועה עכשיו. שהיא הפכה
להיות בנאדם ולא משתוללת כמו שאז. כל כך רציתי לפגוש את אותו
בחור שתפס אותה כי לתפוס את אנה זה ממש לא הדבר הכי קל בעולם.
מגיע לו פרס נובל תאמינו לי.אבל משהו לא הסתדר לי. לא יודעת
למה אבל בשניה שסיפרו לי על כך חשתי במעין צביטה קלה בלב.
ההרגשה עדיין מלווה אותי ואני בטוחה שזה כלום אבל גם לא יכולה
להמנע מההרגשה כי היא תמיד ליוותה אותי כשאנה היתה מרגישה רע
גם. טוב, אני מקווה שאני סתם מדמיינת - היא בטח מאושרת וחגגה
כל הלילה, אני מקווה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תנו לי במה
-במה
לא שומעים
-במה
יותר חזק!
-במה
הכי חזק!
-במה
יותר חלש
-במה
הכי חלש
-במה
ואחר
-במה
עם קו תחתון
-במה

מה קיבלנו?

במה חדשה!




אחד בצופים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/02 15:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה דארלינג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה