שמי נאוקו. גדלתי ונולדתי ביוקוהמה שביפן, עיר אשר נמצאת
מדרום-מערב לטוקיו.
נולדתי בשנת 1951, והייתי כל חיי בת יחידה.
ביום הולדתי ה-17, הורי הבטיחו לי שברגע שאסיים את התיכון,
אוכל לעבור ולגור בטוקיו, כדי ללמוד באוניברסיטה. עד אותו יום,
שבו עליתי על השינקנסן (Shinkansen) בדרכי לטוקיו, לא העליתי
על דעתי לגור לבד.
מאחר והייתי בת יחידה, הייתי מפונקת, חלשה ואגוצנטרית, אך
כמובן שבאותה תקופה לא חשתי בכך.
לא היה לי הרבה ביטחון עצמי, למרות שהופעתי החיצונית הייתה
טובה יחסית. אך ביפן כולנו היינו חד גווניים - לכולנו אותו
שיער שחור חלק ועיניים חומות. אין פלא שלא הרגשת כמו מישהו
מיוחד.
אני חייבת לציין שאת כל משך הנסיעה מיוקוהמה ועד טוקיו, העברתי
בשינה עמוקה ללא חלומות.
עובדה זו הפתיעה אותי במקצת, מאחר וישנתי היטב כל הלילה שקדם
לנסיעה. כנראה זה היה מתח פנימי מתמשך שעייף אותי כ"כ.
     היו לי לבטים קשים לאיזו אוניברסיטה ללכת. כמובן שרציתי
ללכת לטודאי(Todai) - אוניברסיטת טוקיו, האוניברסיטה היקרתית
ביותר ביפן, אך לא התקבלתי. לכן הסתפקתי באוניברסיטה פרטית כמו
קאייו (Keio), אשר גם לה היה שם מכובד.
     לצערי, המעונות שהיית אמורה להתגורר בהם היו מרוחקים מדי
לטעמי מהאוניברסיטה, ולכן הייתי צריכה להתעורר כל יום מוקדם,
דהיינו, בשעה שמונה.
היו חסרונות רבים במעון שנבחר ע"י הורי, אבל במחשבה שנייה, ככה
היו כל המעונות ביפן.
המעון עצמו היה מורכב משלושה בניינים. שטחו היה עצום, והייתה
לו גם חצר גדולה למדי.
ברגע שנכנסת בשער, נגלתה לעיניך חורשת עצי אורן, השכיחים כ"כ
ביפן. מיד אחריה, התנשאו לכל גובהם בניני הבטון, אשר הזכירו
מעט מוסד סגור. שורות שורות נראו החלונות, זהים לחלוטין, אותו
גודל ואתם וילונות.
בכל בנין היו ארבע קומות. בבנין הראשי, אשר עמד במרכז, הקומה
התחתונה שימשה כחדר כניסה וחדר אוכל. היה זה חדר אוכל ענק, עם
שולחנות מסודרים כמו חיילים במסדר.
מחדר הכניסה היו מדרגות המובילות לקומות העליונות. שם היו
החדרים. הבניין הראשי היה מיועד לתלמידי שנה ראשונה ושנייה,
והבניינים הצדדים לתלמידי שנה שלישית ורביעית.
החדרים היו תמיד מסודרים ומצוחצחים למשעי, וזה בהחלט לא הפריע
לי.
החדרים עצמם היו קטנים ומרוהטים בפשטות. שתי מיטות בכל צידו של
החדר, ושולחן קטן ליד החלון.
בקיר שממול לשולחן (אותו קיר עם הדלת) עמדה לה ארונית קטנה עם
ארבעה מדפים. לרוב מדפים אלה עמוסים בספרי לימוד ותכשירי
איפור. על הקירות תלויות תמונות נוף או תמונות פרחים לחלופין.
לפעמים על הארונית עמד כד קטן עם פרחים. הכול כדי להנעים את
האווירה. אחד החוקים הפחות נעימים של המעון היה החיוב לחזור
לפני נעילת השערים ב-12. אם היית רוצה להישאר בחוץ היית צריך
להשיג אישור מיוחד, דבר אשר לא היה מאוד בעיתי אך מטריח מאוד.
לכן השתדלתי לחזור כמה שיותר מוקם.
   ביומי הראשון במעון סידרתי את חפצי והכרתי את שותפתי לחדר.
שמה היה מיצ'יקו והיא הייתה בת 19, מבוגרת ממני בשנה. היא למדה
באוניברסיטה הממלכתית ללימודי ההיסטוריה והתרבות היפנית. היו
שמועות שאמרו שסבתה הייתה גיישה מצליחה מאוד בקיוטו, אך דבר זה
לא עניין אותי במיוחד ולכן התעלמתי מהנושא.
לאחר מכן, כדי לבסס את קשרי הידידות שלנו, הציעה מיצ'יקו לצאת
לבלות באחד ממועדוני הלילה הרבים של טוקיו. שם הכרתי את חבר
שלי, הירוהיטו יאסאקה, בחור בן 23 אשר לומד בטודאי. אפשר לומר
שהפכנו להיות זוג רק לאחר ששכבתי איתו. פעמיים. אבל באמת אהבתי
אותו, והוא אהב אותי.