אחמד גר לידי, בגבול לבנון. אחמד הוא החבר הכי טוב שלי. אני
מכירה אותו מגיל שנה. אמא אומרת שלמרות שהם שונים והם ערבים,
אנחנו חיים בדו-קיום. אני לא כ"כ מבינה את המילה, אבל אמא אמרה
שזה דבר טוב. אבל, אני עדיין לא מבינה, למה הם שונים?
אחמד מלמד אותי כל מיני דברים. הוא אומר לי כל הזמן כמה חשובה
אחוות אחים, ושאני והוא יותר מאחים. הוא אמר שעלי הוא סומך,
ולי הוא מספר הכל. אני לא מבינה למה הוא אומר לי את כל זה, אבל
אני מחייכת. אחמד מחייך חזרה ונותן לי נשיקה. אני מסמיקה. למה
אני מסמיקה? כמה שאלות מעסיקות אותי בזמן אחרון...
אחמד לוקח אותי לכל מיני מקומות מיוחדים, איתו אני מגלה נופים
מרהיבים. היום הוא אמר שייקח אותו למקום מיוחד, מקום שלא ראיתי
מעולם. קבענו על יד "הסלע שלנו", הסלע שחרטנו את שמותינו. משם
הלכנו דרך שדות, דרך השדות שאמא אמרה לי לא להתקרב.
הלכתי אחריו מתעלמת מהקול שאומר לי לא ללכת אחריו. אחמד חבר
טוב, הוא לא יפגע בי לרעה. המשכתי ללכת מוקסמת מהנוף הנשקף
מעבר לגדר. שורה של חיילים עמדו מנגד. הם לא שמו לב איך
התפלחנו דרך פתח בגדר. נחתכתי מברזל שיצא מהגדר. לא התייחסתי,
שרוול חולצתי היה קרוע. הגענו לצריף קטן. הצריף היה מוקף
שומרים עם רובים. השומרים היו מכוסי פנים עם מטפחות לבנות.
ראיתי רק את עיניהם.
אחמד אמר להם כמה מילים בשפה שדיבר לפעמים עם הוריו. המשכנו.
נכנסנו פנימה ואחמד הראה לי כל מיני סוגי נשקים.אני לא הבנתי
למה צריכים כל כך הרבה. הרי אנחנו חיים בדו-קיום, זה מה שאמא
תמיד אומרת. דו-קיום זה לא ההיפך ממלחמה?
חזרנו חזרה באותה דרך. תשובה לשאלתי לא קיבלתי. אחמד אמר לי
שאני לא אבין, אבל כשיגיע הזמן הוא ישאיר אותי בחיים. באתי
הביתה, ועדיין לא הבנתי. סיפרתי לאמא הכל: שהלכתי בשדות שאסור,
שעברתי את הגדר, ושהגעתי לצריף מלא נשק.
את המשפט האחרון לא סיפרתי לאמא, אמא כבר הלכה לעבר הטלפון.
אמא הרימה את השפורפרת וצילצלה. בכיתי לאמא בלי לדעת בכלל על
מה אני בוכה, שאלתי אותה מה היא עושה. אמא אמרה לי ללכת לחדר
כי כרגע אני לא אבין דבר.
כעבור שעתיים, שמעתי רעש של מכונית גדולה. הסתכלתי מבעד לחלון,
ראיתי חיילים בבית של אחמד. הסתכלתי עליו והוא עליי. השפלתי את
מבטי. פתאום הבנתי; הבנתי עד כמה אחמד ייחסר לי.