נראה לי שאני ככה מתחיל להתחרפן, לא יודע בגלל מה זה, יכול
להיות הספרים האלה שאני קורא,האלה שלא מבינים בהם כלום- יכול
להיות שהם עושים לי את זה, אבל אני לא בטוח.  ככה, הגעתי לזה
כשישבתי בבית קראתי בעיתון כתבה על איזה אחד, שמואל משהו
שהתאבד, קפץ מהגג ואף אחד לא יודע למה, אפילו לא היה מסומם
והחיים שלו היו דווקא דיי בסדר כי הוא היה עשיר והכל והייתה לו
אישה וילדים. חשבתי על זה קצת על איך בנאדם, בגילי בערך קם יום
אחד באמצע החיים הנהדרים שלו ומחליט שלא בא לו יותר וככה קופץ
מהגג. תיארתי אותו ככה יושב עם כוס קפה ביד ועיתון ממש כמוני
ופשוט זורק את עצמו אחורה, נשאן קצת יותר מדיי כדי לראות אם
הוא מעז לעשות את זה ונופל ככה אחורה, מת. די שעשעה אותי
המחשבה הזאת ושיחקתי אתו עוד קצת עם האיש הזה שכבר הפך להיות
שמנמן כזה והלבשתי לו בגדיי עבודה מגוהצים כאלה שהיו קטנים
עליו באיזו חצי מידה, הייתי מוריד אותו קצת אחורה ואז מושך
חזרה כאילו מחובר אליו חוט. ככה ישבתי איזה עשר דקות ודמיינתי
אותו נופל, כל כך הרבה פעמים הוא התנגש לי ברצפה- נחת על כביש
או על איזו אישה זקנה ככה עם סלים שעברה ברחוב, תארו לכם ככה,
כמה לא נעים זה שדווקא בפעם היחידה בחיים שיוצא לכם להתאבד אתם
נופלים על איזו זקנה אחת עם סלים ומתמלאים כולכם בירקות. וככה,
רק בשביל ההנאה שבעניין היא גם חוטפת איזה שבץ וכל האנשים
ברחוב כל כך מרחמים עליה. והוא, זה שנפל - סתם אידיוט, גומר
ככה את החיים שלו וחייב לקחת אתו עוד אחת, את הזקנה הזאת.

בקיצור, כשישבתי ושתיתי לי את הכוס קפה, אחריי שכבר העברתי
עמוד בעיתון - למדור הספורט - חשבתי שבעצם אני בכלל לא כל כך
רחוק מלהיות האיש ההוא שגמר לעצמו את החיים בלי שום סיבה,
פתאום הרגשתי, שאני מסוגל לדבר כזה. הייתי חייב לעצור את זה,
לא ידעתי איך אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש היה לתקוע את הראש
באיזה בר מחורבן. רציתי לעשות את זה כמו שצריך, ככה ללכת ברגל,
בגשם עם מעיל ענקי והכל, ממש כמו אלה מהסרטים שדופקים את הראש
עם כמה בירות אחריי שהחברה שלהם זרקה אותם. ממש התחשק לי להיות
אחד כזה אז החלטתי לחכות ללילה, כי באותו הזמן היה מלא אור וזה
בטוח היה הורס את כל הקטע של המטאפורה האפלולית בגשם והכל.

זה לא משנה מה קרה אחר כך, בסוף מרוב שניסיתי להעביר את הזמן
עד הערב בצפייה בסרטי אימה כבר נרדמתי ככה על הספה, וכשקמתי
כבר לא היה טעם לצאת לשומקום כי היה כמעט בוקר.

מאז התחלתי לחשוב על זה דיי הרבה, על איך לא להתאבד, אפילו
סיפרתי את זה לשותף שלי, תומר, ערב אחד כשישבנו בדירה וראינו
איזה משחק כדורגל בשידור חוזר. הוא אמר שכדאי לי להקים מרכז
"תחשבו פעמיים לפניי שאתם דופקים את החיים". לא יודע, הרעיון
הזה נשמע לי דיי אדיוטי, בעצם תומר הזה היה כל כך מחורבן באותו
הזמן בגלל השלי הזאת שזרקה אותו שככה כשהוא היה מדבר איתי היה
עדיף לא להקשיב לו, אבל השם הזה, "תחשבו פעמיים כי החיים זה לא
מטאפורה" נשמעה לי בסדר, אז לא אמרתי לו שום דבר.  הוא אחלה
בנאדם התומר הזה בדרך כלל. אני דווקא ככה דיי מצטער שהיא זרקה
אותו השלי הזאת. אהבתי ככה שהייתה איזו דמות נשית בדירה שלנו
לפעמים והוא הוא היה מאושר. נראה לי אפילו שאם היא ככה לא
הייתה נפרדת ממנו בגלל הברזילאי ההוא הוא היה מתחתן איתה, ככה
הוא אהב אותה. אבל זה היה מזמן. אני האמת, לא בטוח שאי פעם
הייתי מאוהב. אני זוכר עם קים, חמודה אמריקאית שפגשתי באיזה בר
באילת, חשבתי שאני מאוהב בה. לא יודע, יכול להיות שבאמת הייתי
אבל ככה אני לא יכול לזכור את זה, רק את זה שחשבתי שאני אוהב
אני זוכר אבל לא בטוח שזה מספיק. אחריי ששלי זרקה אותו הוא היה
ביאוש מוחלט, אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי אז שהתחלתי לדבר
על להתאבד, כשאני חושב על זה, זה היה דבר ממש מפגר לעשות כי
הוא האמת, לא היה לו ממש מה להפסיד אם הוא היה תוקע בעצמו איזה
כדור בראש,  חרא קטן הייתי. אז ככה עזבתי את הנושא של ההתאבדות
אחריי זה.