הוא לקח טיסה למיאמי כאילו הוא לוקח קו 567 לתל-אביב. בלי הכנה
רבה מראש, בלי פרידות מעיקות ובלי פרפרים מעצבנים שאוכלים את
הבטן לאט לאט, רק תיק ג'נספורט חום ובתוכו דיסקמן , במבה ( כדי
שיוכל לוותר על החביתה המתכתית המפורסמת של אל על ), דרכון,
משקפי שמש וכל הכסף שיש לו בעולם.
בעלייה למטוס בחן את שותפיו לטיסה הארוכה , רובם היו קשישים ,
אך היו גם כמה בחורות צעירות . "מספיק, אייל!" , חשב לעצמו,
"בנות זה צרות",שינן לעצמו. מהאחרונה נפרד חודש לפני, היא סרבה
להשאר איתו כל עוד הוא לא מקבל טיפול. הוא ניסה להסביר לה שזה
חסר סיכוי, שעשרים אחוז זה לא הרבה ועדיף שיהנה מפיסת החיים
שנותרו לו כמו שהם. "אני רוצה לשמור על הכבוד שלי!" , הכריז
בנחרצות, "לא רוצה ללכת כמו מסכן , בלי שערות ועם הזין מקופל
בין הרגליים". אבל היא בשלה , לא מוכנה להקשיב, רק בכתה כל
לילה עד שיום אחד הלכה, אפילו השאירה את הדיסק של לאונרד כהן
שכל כך אהבה והוא פעם אפילו לא הכיר. עכשיו לקח את הדיסק איתו
למיאמי . אולי קיווה שככה הוא לוקח גם אותה ואולי בעצם התחיל
לחבב את הכהן הזה , הרי הוא בכל זאת יהודי.
במטוס לגם מרטיני, הוא תמיד רצה להזמין מרטיני עם שתי זיתים
אבל אף פעם לא יצא לו. טעמו היה יבש ומעט מאכזב אז הוא פיצה את
עצמו בבמבה.
הבלונדינית לידו עילעלה במגאזין ומעת לעת פזלה לכיוונו. הפריע
לה שהוא לא מתייחס אליה כלל. היא לא היתה רגילה לייחס קריר
מגברים והתופעה בהחלט סיקרנה אותה. "מי שאוכל לבד ,מת לבד " ,
פתחה בשיחה. מבחינתה היה זה משפט קליל ולא מחייב והיא לא תיארה
לעצמה את גודל האבסורד. הוא מצידו גיחך בציניות והושיט לה את
שקית הבמבה. הבלונדינית לא אהבה את התגובה המזלזלת ולא המשיכה
בשיחה, כמה דקות לאחר מכן כבר נרדמה.
הוא הצטער שלא המשיך עימה בשיחה, השקט העלה בו מחשבות מטרידות.
פתאום התחיל לחשוש מהדרך בה בחר, הרי עשרים אחוז זה בכל זאת
סיכוי, קלוש אומנם , אבל סיכוי, והנה הוא זורק אותו לעזאזל
באותה קלות שזורקים עטיפה של מסטיק. לעטיפה של מסטיק אין אמא
ואבא ועבר והווה ועשרים אחוז סיכוי לעתיד של אושר , משפחה
וילדים. הוא נזכר כמה שנא חשבון ועכשיו החיים שלו הפכו
למתמטיקה פשוטה. הוא נמנע מלבטא את המילה "סטטיסיטיקה". אנשים
חולים שונאים את המילה הזאת כי היא מזכירה להם עוד אלפי אנשים
כמוהם, כשבד"כ הם נהנים מהיכולת להיות מרוכזים בעצמם לפחות כמו
שאחרים מרוכזים בהם.
לרופא שלו היה פרצוף מצחיק , הוא דמה בצורה מפחידה לאוגר ותמיד
כשזה היה מרצה לו ברצינות על החשיבות של הטיפול הרפואי, היה
נראה כאילו הוא אוגר מזון לחורף. המסכן לא הבין איך מטופל שומע
על הסיכויים הקלושים שלו לחיות ונקרע מצחוק. גם הוא עצמו לא
הבין איך הוא יכל לצחוק, איך הוא יכול לעזוב הכל ופשוט לברוח ,
הוא ידע שהוא לוקח את הדלת האחורית ומגלה חסר אחריות משווע,
אבל כל מה שהוא רצה לעשות זה לשבת על החוף במיאמי וללגום
קוקטייל צבעוני עם מטריות וקשקושים כמו בסרטים.
כשירד מהמטוס, לקח מונית לחוף הקרוב ביותר , אפילו לא חיכה עד
שימצא לעצמו איזה חדר. הוא היה קצר בזמן ולא התכוון להמתין עוד
שנייה אפילו , התורים בשדה התעופה גרמו לו עוגמת נפש שרק הוא
יכל להבין.
נהג המונית היה נחמד בצורה מחשידה ולא אופיינית לנהגי מוניות.
ייתכן והרגיש את העצבות שחנקה את האויר במונית. החוף היה זהוב
ומקסים, האויר היה חם ומתוק והמים אינסופיים. קו האופק העלה בו
געגוע לארץ, לים ביום שבת בבוקר, לאבטיח עם גבינה מלוחה,
לחיים.
הוא הזמין קוקטייל מבר , במעלה החוף, שבקעו ממנו קולות של
מוסיקה אלקטרונית. הקוקטייל היה בצבעים של כתום וכחול והשתחלה
ממנו מטרייה נוצצת.
הוא לגם מהקוקטייל בעודו יושב על החול החם. היה לו טעם מר של
עוד.