"לאן אתם ממהרים?" שואל אותי השוטר.
תשובות שונות מתרוצצות לי בראש, אבל ברור לחלוטין שאף אחת מהן
לא תוכל לשכנע אותו. אני מעדיף לשתוק.
"תראה לי רשיונות בבקשה" הוא אומר באדיבות. הוא מעיין בהם
קצרות, מעיף מבט מהיר על המכונית בה אנחנו נוסעים ומוסיף: "בוא
איתי בבקשה לניידת".

אכלתי אותה.

החברה שלי ואני מטיילים בצפון. הרגע סיימנו לשתות קפה על אם
הדרך ואנחנו עושים את דרכנו לראש פינה לצימר שהוזמן מראש. השמש
מתחילה את צניחתה לכיוון האדמה והשמיים נצבעים בשלל גווני
צהוב, כתום ואדום. עננים דקים וארוכים מעטרים את השמיים
שמעלינו ושדות ירוקים מפריחת האביב עוטפים את הכבישים בהם
אנחנו נוסעים.
לאחר עיון קצר במפה אנחנו מגלים נקודת תצפית מעל הכינרת שנמצאת
במרחק של חצי-שעת נסיעה מאתנו. הפור נופל. תצפית על השקיעה
מהגולן, כשהכינרת שרועה מתחתינו, תהווה את סיומו המוצלח של יום
הטיול הראשון שלנו.
אני מכוון את גלגל ההגה לכיוון הרצוי ומתחיל בנסיעה ליעד החדש.
החברה שלי ואני מחליפים מבטים של אושר ועונג מהבילוי החדש שצץ
לו כך פתאום בלוח הזמנים של הטיול שלנו. מבט מהיר לכיוון השמש
מעורר חששות לגבי סכויי הגעתנו לנקודת התצפית בזמן. אני לוחץ
קלות על דוושת הגז והמכונית מזנקת קדימה. הצמיגים חורקים
בפיתולי הכביש בירידה מהר האושר לצומת כפר נחום. שמאלה לכיוון
גשר אריק וקצת אחר-כך ימינה לכביש עוקף כינרת מזרח. השמש,
כאילו צוחקת לנו בפנים, מגבירה את קצב הירידה שלה. אני לא נשאר
אדיש. עוד לחיצה על דוושת הגז והצמחייה הירוקה שמסביבנו הופכת
לכתם ירוק אחיד ומרוח. נחש האספלט רץ מתחתינו כמו מטורף. הנוף
משגע. מצוקי רמת הגולן, צבועים בכתום, נישאים מעלינו מצד אחד.
הכינרת, אדוות המים שלה מרצדות באלפי צבעים, נחה מצדנו השני .
עוד 10 ק"מ לנקודת התצפית והערב שלנו יהיה מושלם.
נהג המכונית שנוסע בכיוון הנגדי מוציא את ידו מהחלון ומסמן לי.
לוקח לי חלקיק שניה להבחין בפרטי המכונית שבה הוא נוסע. גשר
הפנסים כחולים-אדומים על גג המכונית לא מותיר כל מקום לספק.
אני מאט את המכונית ויורד לשולי הכביש. מכונית המשטרה עושה
סיבוב פרסה ונעמדת 10 מטר מאחורי המכונית שלנו. השוטר יוצא
ומתחיל לצעוד לכיווני. אני פותח את חלון המכונית ואויר אביבי
נעים נכנס פנימה.

"לאן אתם ממהרים?" שואל אותי השוטר.
תשובות שונות מתרוצצות לי בראש, אבל ברור לחלוטין שאף אחת מהן
לא תוכל לשכנע אותו. מה אני אגיד לו? שמיהרנו לנקודת תצפית?
שרצינו לצפות בשקיעה רומנטית? אני מעדיף לשתוק.
"נסעת 113 קמ"ש במקום 80" הוא אומר. אני מחייך אליו בהכנעה.
אני מעדיף לשתוק.
"תראה לי רשיונות בבקשה" הוא אומר באדיבות. הוא מעיין בהם
קצרות, מעיף מבט מהיר על המכונית בה אנחנו נוסעים ומוסיף: "בא
איתי בבקשה לניידת".

אכלתי אותה.

אני פוסע אחריו אל עבר ניידת המשטרה.
"תמתין פה", הוא מציב אותי צמוד לדלת הנוסע, לצפות במאבטח חמוש
היושב על-ידו. הוא שולף בלוק דו"חות ומתחיל לרשום. אני מנצל את
ההזדמנות ומסתכל מסביב. מכוניות חולפות בכביש והרוח שהן יוצרות
מטלטלות אותי קמעה. קולות חלושים של גלים מגיעים מכיוון
הכינרת.
"איזה יום נפלא" אני חושב לעצמי.
השוטר בתוך המכונית רושם סיפורים שלמים בדו"ח והשמש, בחוסר
התחשבות משווע, ממשיכה לרדת בגובה.
"כמה הקנס בכלל?" אני שואל אותם.
"750 שקל ו-4 נקודות חובה ממשרד התחבורה". הם עונים ומשאירים
אותי פעור פה כמעט.
"אם היית נוסע קצת יותר לאט זה היה יוצא רק 250 שקל". הם זורים
עוד קצת מלח על חשבון הבנק המדולדל.
השוטר מגיש לי את הדו"ח יחד עם הרשיונות.
אני פוסע חזרה אל המכונית. הרוח מערסלת את דף הנייר עליו רשום
הדו"ח. אני מספר לחברה על הקנס וגם היא לא מאמינה.
"מה עכשיו?" היא שואלת.
"עסקים כרגיל" אני עונה, משלב ל Drive ומטפס על גבו של נחש
האספלט.

אנחנו יושבים חבוקים מול הנוף ומתפעמים. השמש כבר ממש נושקת
להר הארבל שמולנו. הכינרת פרוסה מתחתינו וקרני השמש יוצרות בה
פסים של זהב. סירת דיג חוצה את פס הזהב ומשאירה אחריה שובל
רסיסי זהב. מורדות הגולן עוטפים אותנו מימין ומשמאל והכל כל-כך
שקט.
"אני אוהב אותך" אני אומר.
"אני אוהבת אותך" היא עונה.

בטבריה ובגינוסר מתחילים להידלק האורות ואני חושב לעצמי "איזה
יום נפלא".