[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יצחק מיוחס
/
הנוסע ה -10

המקום - חצר משפחת אנוש, מושב במרכז הארץ, הזמן- ערב. נערך
מפגש של ניצולי התרסקות הליקופטר. המוזמנים, בני המשפחות,
השתרעו על דשא סביב המדורה. נערכה כרה, בר- בי- קיו כיד המלך.
תוך כדי שתייה ואכילה, קלחו סיפורים והושוו זיכרונות ורשמים.
כמו בסרט 'רשומון' לכל אחד הייתה גרסה שונה.

"חברה דיר באלקום ! לא באנו הנה לחצרו הנהדרת של אנוש רק כדי
להרביץ כמה סטייקים. צריך לסבול קצת תרבות" אמר סמח"ט הצנחנים,
מיוזמי המפגש. "היידה נשמע כמה סיפורים, נקליט אותם למען
הדורות הבאים. מי מתחיל? פלוטו? אתה הרי מת לספר איך הצלת את
רובנו כשהיינו מחוסרי הכרה!"

"תעזוב, נמאס לי לספר."

" נו תספר," דחפה לו מרפק, אשתו, העונה לשם רותי, "בשביל
הילדים, שידעו איזה גיבור היה אבא שלהם. לא כמו שאתה היום"
מילמלה, "גרוטאה מייללת: כואב לי הגב, כואבות לי הרגליים."
רואים עליה שפעם הייתה יפיפייה, בזמנו שירותה כפקידה בצנחנים,
עברה קורס צניחה ואף צנחה. כך  שהרגישה 'בבית' בקרב חבורת צמרת
החייל. אך כיום לאחר לידות רבות נראית כפרה הולנדית. חמוצה
ומקטרת כל היום.

"כולם מחכים, נו! תתחיל כבר!"


"טוב, אז זה הרקע: עלינו למסוק 10 איש. טיסת הסיור נועדה
כצ'ופר לבכירים, כדי להשקיף מלמעלה על המצעד. נתאספנו כאן תשעה
ניצולים, העשירי היה כנראה מהקשר, לא הוזמן לערב סיפורי
הניצולים, כי הוא היחיד שלא אושפז בבית החולים ואין אנו יודעים
מי הוא..."

אני הייתי אותו קשר. רציתי לספר את הסיפור הבא:
היה זה לאחר מלחמת ששת הימים. ירושלים, שחוברה  יחדיו, עמדה
לארח את מצעד יום-העצמאות. חששות כבדים טרדו את המארגנים, שררה
תחושה עמומה שדבר רע  יקרה - המצעד  עתיד לחלוף בשטח כבוש. לכן
חוזק מערך האבטחה ע"י חטיבת הצנחנים (בסדיר ובמילואים).

נמניתי על פלוגת הקשר של החטיבה, שגויסה לתקופה של שבועיים.
התמקמנו בתוך חורשת אורנים מזרחית להר הצופים, למרגלות ביה"ח
אוגוסטה וויקטוריה, ששכן במבנה אפור ומרשים, בעל מגדל גבוה.
גגו האדום בנוי כפירמידה ונראה ממרחקים.

ממחנה האוהלים, בפסגת ההר, נפרסה פנורמה נפלאה של העיר העתיקה:
מגדליה וצריחיה נוצצים בזהב וכסף. חומותיה ובתיה נראו לי,
ממרחק, כטובלים בשלל גוונים: כתום, עת צובעת שקיעת השמש את
אבניה העתיקות. אפור, כשהצללים עוטפים את סמטאותיה. אדום,
בשיפועי גגותיה. שחור, באפלת קבריה. לבן וכחול, נתרמו
לסימפונית הצבעים, בדגלי הלאום, המתנופפים לאורך מסלול מצעד
יום העצמאות, על רקע שמי התכלת.

בתחתית המדרון התלול, השתרעה שכונה ערבית, ואדי ג'וז שמה. בתיה
הקטנים נראו כקוביות גבינה צהובה בערב גבינות ויין האנטנות על
גגותיה כקיסמי שיניים, הנעוצים בהן.

בתי השכונה נבנו על גדות נחל אכזב, שכביש צר גלש במורדו. עמוק
היה הנחל, הרכסים יצרו מיסוך וחסמו את הקליטה של מקלטי הרדיו.

השמועה מספרת, שאת שיריה של הזמרת אום כולתום, ניתן לקלוט רק
באנטנה דמוית מגדל אייפל וככל שהיא נישאת גבוה יותר, כך יוכל
בעליה לשמוע את קולה המסתלסל של הזמרת המצרית ברור יותר. שמועה
זו הופצה כמובן על ידי יצרן אנטנות ממולח שהתעשר מאוד, עד
שיכול היה לרכוש כרטיס טיסה לקהיר למופע של אום כולתום.

במסגרת תפקידנו סיירנו במסלול המצעד. לידו המתינו, משעות הבוקר
המוקדמות, המוני בית ישראל, תוך שהם מנצלים את ההמתנה כדי
לעשות פיקניק. נחמד היה לראותם מנפנפים בקרטונים על המנגל,
חובשים כובעי עיתון ונראים שמחים ורגועים. הילדים הבחינו בנו,
כשאנו נושאים נשק וחגורים באפודי קרב. הם רצו אחרינו במחיאות
כפיים, הצדיעו וסימנו וי באצבעותיהם.

תפקידנו הסתיים עם צאת המצעד לדרך. שמנו פעמינו אל המחנה.

לא רחוק מהחורשה היה מנחת בו תודלקו שני מסוקי בל חומים.
חיילים נכנסו בדלת אחד מהם. חשבתי לעצמי "לא היה מזיק לי
להרביץ סיבוב של  טיול מעל חומות העיר העתיקה".

"קשר!, קשר! " קרא סמח"ט הצנחנים ומשהבחין בי מתקרב, שאל -"אתה
מהקשר?"
"כן, אני מהקשר", עניתי.
" קפוץ מיד פנימה !", צעק כשהוא מנסה להתגבר על רעש הרוטור
שהחל להסתובב.

למען האמת, לא הייתי הקשר המיועד לצאת לסיור זה, אך רצוני
לטייל גרם לי להתפלח לטיסה.

גובהי 180 ס"מ ולכן נאלצתי להתכופף כשנכנסתי בעד הדלת הנמוכה.

ריחות כבדים ומוכרים קיבלו את פני: ריח של ציוד צבאי, שמן
רובים ודלק, אותה תערובת "ריחנית" הזכורה לי ממטוסי ההצנחה.

התיישבתי על כסא ברזנט ליד מכשיר הקשר (מ"ק 10), שהיה קשור
למנשא חי"ר ונשען על הדופן האחורית של המסוק. כתפי השמאלית
התחככה במקלע מאג, שהיה בסמוך.

עשרת הנוסעים ישבו במקומם, דלתות המסוק נסגרו. מהירותו של
הרוטור גברה תוך השמעת שריקה צורמנית. גופו הרוטט  של המסוק
ניתק מהאדמה, התרומם באיטיות.

מאחר והמנחת היה על פסגת הר, כבר היינו בגובה 150 מטר מעל
שכונת ואדי ג'וז.

"נו", חשבתי לעצמי, "הכיף מתחיל". התבוננתי החוצה מבעד לאשנב,
מוקסם מהבתים הקטנים, מתרגש ומצפה לראות את העיקר - את העיר
העתיקה ממעוף הציפור.

לפתע נרעד גוף המסוק ונשמע פיצוץ עז מאחור. טלטלה עזה. אני
מוטח לפנים, כאילו קורנס ענק הכה בזנב המסוק. החרטום נפל תוך
סחרור, נשאב מטה לעבר האדמה והבתים.

"משהו נורא קורה." הבזיקה האמת במחשבתי.

לפני שמוחי קלט את העומד להתרחש, גופי החל להגיב. ההורמונים
החלו להזרים אדרנלין בכמויות מסחריות - הרגשתי התעלות
והתרוממות רוח כמו בצניחה. תוך שניות, כשהמוח התחיל לתפוס מה
הולך, השתנו תגובות הגוף: זיעה קרה פרצה, החל יובש בפה ובעודו
יורד במורד הגרון, נוצר גירוי חומצי כשהתחבר אל מיצי הקיבה
העולים. שורשי פחד משתרגים במעמקי חלל הבטן, נשימות מואצות,
ידיים נלפתות בכוח והשרירים מתכווצים. פעימות הלב מתעצמות,
הולמות כתופים. האוזניים נאטמות, לפתע איני שומע את רעש המנוע.


לידי ישב איש ענק מזוקן ונאה, (היה לי בלב חשבון ישן איתו.
לפני עשר שנים כשהיינו בסדיר, גזל את אהובתי היפיפייה כשיצאתי
למשימה סודית מעבר לקווי האויב. תמיד נוהג היה 'ללבוש עור נמר'
שצדו אחרים. די דומה לפלוטו מסיפורי פופאי המלח.) שכני תקע את
אצבעותיו המגושמות לתוך ריפוד הלייקרה האפור. הוא קם ונעמד,
כאילו יוכל בעוצמת אונו לבטל את הנורא הצפוי. עיניו שיקפו חרדה
איומה, כזו לא ראיתי מימי. רציתי להגיד "שב!", אך לא יצאו
מילים מפי.

למדנו בקורס צניחה נוהל התרסקות: "הרפו את השרירים, תתקפלו
כעוברים וכסו את ראשיכם בזרועות". התרגולות הרבות גרמו לי
להגיב באופן אוטומטי. נראיתי, בוודאי, משונה - אדם גבוה וצנום,
ממש שלד, ההופך לכדור.

הנוף הסתחרר מבעד לחלון. תמונות של בתים, עצים ורכסים, התערבלו
למרקם צבעוני, כמו נכפפים למרות סחרור מסוקנו. בחטף הגיח,
הסתחרר למסגרת החלון, מגדל בית החולים הבולט על רקע השמיים,
כאצבע מאשימה של אם פולניה העושה נו,נו,נו. הקלידיוסקוף
הצבעוני חג והסתובב. עתה נראתה חורשת עצי זית עתיקים. צבע הזית
נמהל בחום כשהופיע שדה חרוש. מוסכים אפלוליים צמחו אל התמונה.
שמיים כחולים... כיפות זהב וכסף...כבר איני מבחין מה למעלה ומה
למטה. צל של מסוק נראה הולך וגדל על הקרקע.

זה קורה באמת?! מתרסקים?!

"לא יקרה לי כלום, לא יקרה לי כלום", כך ננעצו המחשבות, כמחט
גרמופון ישן בתבניות חוזרות ונשנות. המנטרה אימצה את רוחי,"לא
יקרה לי כלום."...

מטרים ספורים מעל הבתים עלה בידיהם האמונות של הטייסים לאזן את
המסוק. בעוד אנו קפואים בבהלה, לא הרשו לעצמם הם את 'התענוג'
והצליחו לשלוט בהגאים.

השרירים התרפו בבת אחת. אוויר שנכלא בראות פרץ ויצא בהקלה.
ניצוץ של שמחה והקלה נראה בעיני שכני, אך רק לשבריר שניה. זנב
המסוק נתקל באנטנה גבוהה, החלק האחורי של המסוק ניתק והועף.
גוף המסוק גלש על מגלשיו ונחת בעוצמה לרוחב הכביש. חרטומו נתקע
בקיר אבנים ונעצר. רעש ריסוק. דממה.

הראש כואב. צריך לברוח לפני שיהיה פיצוץ!

ניסיתי לפתוח את הדלת, ללא הצלחה - היא הייתה מעוקמת ותקועה.
מלפנים, ליד הטייס נפער חור. נמלטתי  מבעדו.

עשן לבנבן התאבך בחלל המסוק, ריח של דלק נישא באוויר.

שכני לספסל ('פלוטו') יצא אחרי. יחד ניסינו להרים את החרטום
כדי לחלץ את רגלי הטייס שנלכדו בין שברי המתכת. לפתע הוא פלט
זעקה, עזב את החרטום ונשכב על הקרקע מתפתל עד עילפון בכאבי
גב.

חזרתי פנימה ותוך מאמצים עלה בידי לשחרר את רגלי הטייס. אחר כך
סייעתי ללוחמים נוספים לצאת. כואבים, צולעים וזבי דם הם נשכבו
על האדמה, ממתינים לפינוי.

מידי פעם העפתי מבט בחשש לראות באם לא פורצת אש. למזלנו ראו את
ההתרסקות הכבאים הערבים, תחנתם הייתה ממוקמת במרחק 100 מטר. הם
הגיעו עם מכונית הכיבוי והחלו להתיז מים על גוף המסוק.

חשבתי שכולם כבר חולצו, גיששתי באפלה ואז רגלי נתקלה במג"ד,
כשהוא שרוע על הרצפה רגלו מרוסקת. הערצתי את הבלגתו - על אף
כאביו הנוראים, לא ביקש שנפנה אותו ולא פצה פה עד כה. בקול
שקט, אמר לי שאקבע את רגליו. אספתי תחבושות ולוח עץ, בעזרתם
קשרתי  את רגליו. יחד עם עוד כמה חיילים שהגיעו, הוצאתי אותו
והשכבתיו על האדמה.

תשעה פצועים הוסעו במוניות  לבית החולים. אני, שלא קרה לי
כלום, המשכתי וסרקתי את ההריסות העשנות. ראיתי את המא"ג, כשהוא
עקום. כנראה ספג את המכה החזקה במקומי.

לבשתי על כתפי את המנשא עם מכשיר הקשר ויצאתי לאוויר הנקי.

מאוחר יותר, הגיעה משאית עם מנוף שאספה את שרידי המסוק. חיכיתי
לבדי לחוקר, כשאני מכוסה בשמיכה.

ידעתי שלא יקרה לי כלום, לא קרה כלום, לא...

לא יצא לי לספר את הסיפור.

סביב המדורה ישבו הבחורים ואיש איש סיפר את סיפורו. 'פלוטו'
פתח וסיפר: "היינו 10 איש בבטן המסוק כשהתרסקנו. יצאתי ראשון
ויחיד מפתח המסוק. הרמתי את החרטום כדי שאוכל לחלץ את רגלי
הטייס שנלכדו. עזרתי לכולכם לצאת. אחר כך חבשתי ופיניתי את
המג"ד, שרגלו הייתה שבורה. כשבאתי להוציא את הקשר, הוא נראה
חסר הכרה כנראה נפגע מהמא'ג. מכוסה בשמיכה נשאר לבד בשטח. חבל
עליו, היה בחור טוב".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דוריאן גריי? זה
החלוץ של
ליברפול?




מתוך "1001
משפטים שאלון
מזרחי עוד לא
אמר, אבל סביר
שיאמר אותם
מתישהו"


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/02 13:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק מיוחס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה