ריח הפלסטיק השרוף שהיה נישא באוויר מדי יום באותה השעה כבר
החל לתפוס את מקומו בנחיריי. עמדתי באמצע הסלון עם כוס גבוהה
של מיץ בננות וחשבתי על כל מיני דברים שהיו משמעותיים לי כמו
היעדר אהבה, מיץ בננות, ואיך זה שיש אנשים שלא אוהבים חתולים.
הצעתי לאבא שלי לטעום את מיץ הבננות שהכנתי והוא לא רצה, אמר
שבננות עושות לו צרבת.
יצאתי החוצה וגיליתי שפספסתי את השקיעה. לניחוח הפלסטיק התווסף
עכשיו גם ריח שריפת הנוצות, אבל זה לא היה בלתי נסבל. עדיין
לא.
בינתיים הראש שלי התרוקן לטובת ציטוטי חלל, כאלה שמרחפים לך
בראש, כמו שירים מגלגל"צ שנדבקים ולא עוזבים, רק עם מלים
כתובות.
"כי את בסופך
ואל עפר תשובי
כי מעפר לוקח עירומך."
אמיר גלבע התיישב בחלק המוח שלי שאחראי על הציטוטים.
התישבתי על המדרכה וציירתי באבן גיר שהיתה שם לב גדול ועקום.
אחר כך ציירתי פרח וכוכב. הם הסתכלו עלי במבטים של רשע, כאילו
האשימו אותי במשהו, ואני השתעשעתי לרגע במחשבה שהנה, גם לי יש
חלק בבריאה. אני אלוהים קטן. עכשיו אתם תמותו. מחקתי אותם עם
הקצה של הנעל ומלמלתי "הא".
מיץ בננות, חתולים מסורבי אהבה, אלוהים שהוא אני, אמיר גלבע
ופלסטיק שרוף הם כרגע מה שיש לי. שסתומי חורי גופי הרוחני.
פתאום נזכרתי בביה"ס היסודי, כתה ד' וכמה שהיה לי שם רע.
פתאום נזכרתי בכתה ח' או ט', כשישבנו בתחנת האוטובוס וניבה
ראתה את שאריות השריטות על פרק היד שלי ואמרה "זה נראה כאילו
שחתכת את עצמך" ואני רציתי לצעוק "מטומטמת, באמת חתכתי את
עצמי!" איך שדן לקח לי את הסיפור.

איך שאני תמיד נוטה לסטות מהעלילה המקורית שרקמתי ועוברת לרקום
אותי, איך שהשורה הראשונה בונה סיפור ואחר כך הכל כבר משתנה.
וכל המלים שיש לי בראש, ששרירי היד שלי לא עומדים בהן, ועטי
הפיילוט V5 מתייבשים בגללן, ורגעים מתוקים של ארספואטיקה
שהייתי מקיאה לתוך האסלה, אם לא היו מחוברים לקיבה שלי.
ואני נחנקת מהריח הזה.
תנסו לשרוף נוצה, או שערה, תראו על מה אני מדברת.