איזה מוזר זה לסבול מנדודי שינה בחודש יולי. תמיד חשב שאם יהיו
לו נדודי שינה זה יהיה בחודש נובמבר כשקר והדבר היחיד שמרגיע
זה מרשמלו בשוקו חם. אבל בחודש יולי, מי סובל מנדודי שינה
ביולי?
כשהרצון לישון הופך להיות דרישה מוגזמת הוא לומד על עצמו דברים
חדשים שבכלל לא ידע שקיימים בו. המחשבות שמגיעות אחרי שאתה ער
36 שעות שונות מהמחשבות הרגילות. ומצטרפת לכך עבודת הקיץ
המוזרה שלו. בעוד שנערים בגילו הולכים לעבוד בבריכה בקיץ הוא
הלך לעבוד במפעל לייצור פחים. והוא הנער היחיד שם והצבר היחיד
שם. כולם עובדים זרים שמוכנים לעבוד בכל דבר כדי לשלוח 100 שקל
בחודש למשפחה בגולה, או עולים חדשים שברוסיה היו מנתחי מוח
ופתאום הגיעו לארץ ומצאו את עצמם במפעל.
הדבר היחיד שטוב בעבודה הזאת זה השעות שלה. קם בשש בבוקר וחוזר
בשש בערב. וכך, כשהוא מתעורר בארבע בבוקר לאחר שינת לילה של
שעתיים הוא מתנחם בעובדה שאין לו הרבה זמן לשרוף עד שיצטרך
ממילא ללכת לעבודה.
העבודה קשה ומתישה ולאחר 12 שעות של התבשלות בשמש הדבר היחיד
שאתה רוצה זה לישון. אבל עוד לא, עוד מוקדם. הוא יודע מראש שלא
יצליח להרדם. וכשאין סיבה ללכת לישון, קשה למצוא סיבה לקום.
רוב החברים שלו רק קמים בשעה שהוא חוזר מהעבודה. קופץ להתקלח
ולרגע היה נדמה לו שהוא היה יכול להרדם מתחת לברז וכמעט והלך
עד הסוף עם התחושה הזאת ולא אכפת לו אפילו לישון בעמידה כשמים
זורמים עליו- העיקר לישון. וכבר דמיין איך יישן ככה 9 שעות ואף
אחד לא ימצא אותו עד שהשכנים יתחילו להתלונן על המים שזורמים
מהדירה ומציפים את הבניין. ומיד אחרי המחשבה הזו ניסה להיזכר
מתי היתה הפעם האחרונה שישן 9 שעות, ולא הצליח להיזכר. יצא
מהמקלחת והעיף מבט חטוף במראה. הדבר היחיד שראה זה את העיגולים
השחורים מסביב לעיניים ואת השקיות הגדולות, המכוערות שכיסו
אותן. כאילו סימנו אותו באות קין- הנה בן אדם שלא יודע לישון.
אם היה רואה את עצמו ברחוב, בהנחה שלא היה מכיר את עצמו, היה
חושב שהוא איזה מסומם אחד, שכן זה ההסבר ההגיוני ביותר לעיניים
הנפוחות והאדומות שלו.
יצא עם החברים לאינשהו. הוא לא בטוח אם הם היו בסנוקר או בפאב
החדש שהם יושבים בו ומתחילים עם בנות, מה זה משנה בעצם איפה
הוא. ומדי פעם כשהוא מסתכל על החברים שלו הוא לא מצליח להתמקד
והכל מטושטש ונראה לו שעוד שניה יצנח ויתעלף באמצע הפאב או
הסנוקר מרוב עייפות ונזכר ששמע פעם על מישהי שישנה יומיים אחרי
שהתעלפה. אבל בעצם, אם הראש יפגע ראשון ברצפה הוא יקבל זעזוע
מוח ובמקרה כזה, מי יודע כמה שבועות הוא יכול לישון. לשם כך
עליו להתרחק מכולם כדי שלא ינסו לתפוס אותו בעודו צונח לקרקע.
ולאחר שזז כמה כיסאות מגוש החברים הצוחק, מתבונן בהם ומיד נזכר
בסרגיי מהמפעל. פעם הוא חשב שלכל הרוסים קוראים סרגיי. עכשיו
כשהוא עובד במפעל הוא גילה שזה נכון. מתוך ארבעת הסרגיים שם
המבוגר הוא האהוב עליו ביותר. יש לו שישה ילדים באיזו עיר עם
שם ארוך ברוסיה ועיניים עצובות. לא פעם סרגיי חיפה עליו בזמן
שהלך לנוח בצל. בין מחשבה מחשבה קולט את החברים שלו מתווכחים
על איזו מכונית יותר יקרה.
וחושב מה כבר יכול לקרות לבן אדם, אילו דברים נוראיים צריכים
לקרות לו כדי שבגיל 56 יעזוב את הבית, האישה והילדים, ינסה
איכשהו לתרץ להורים איך הגיע למצב הזה, ואיך אומרים לחברים
במלי לזכות במבטי רחמים. להיפרד מכל מה שמוכר לך- ואולי הדבר
הכי קשה זה להיפרד מהשפה שלך. ולנסוע לאיזו ארץ קטנה ולעבוד 16
שעות ביום בעבודה מסריחה שהכוח הפיזי הדרוש לה נגמר לך לפני 20
שנה. לחיות בעליבות ולסבול את ההשפלה רק בשביל לשלוח קצת כסף
הביתה.
מכירים את כאב הראש כשעייפים? אתה מרגיש כאילו המוח שלך עטוף
בפלדה והכל מתנהל כמו בהילוך איטי. כמה זמן כבר שהוא לא יכול
להשתחרר מההרגשה הזאת. והוא לא מבין איך זה נפל עליו דווקא
עכשיו, בחודש יולי. אחד החברים תופס אותו ואומר שהולכים הביתה.
השעה שתיים בללה ועוד ארבע שעות הוא מתחיל לעבוד. והוא כל כך
מקווה שיבוא הביתה, יניח את ראשו הכבד על הכרית ושהנחמה תבוא
כבר.
גורר את עצמו במדרגות לחדר. הנה זה בא, הנה המיטה שלו. מה לא
היה עושה בשביל כמה שעות שינה עכשיו.                      
וכלום.
שוכב במיטה קפוא ועיניו פקוחות. והשינה פשוט לא באה.