אורטל  יושבת מולי ומסתכלת עליי...
"את לא נורמלית, את פשוט לא נורמלית... את יודעת את זה?...
"מה אני יעשה? הייתי עצבנית! מבחינתי, שילך לעזאזל..." אוי כמה
קל זה להגיד דברים שכאלה שאותו בן אדם לא נמצא שם, הרי ברור
שאם הוא היה עומד מולי, אותו דבר שאמרתי לאורטל עם פרצוף אדיש,
היה הופך להיות אותן מילים אולי אבל הפרצוף היה הופך פתאטי
משהו.
"לא היית חייבת לזרוק עליו מאוורר" אורטל קובעת.
"הוא לא היה חייב לזרוק עליי את הפלאפון שלו" אני מגוננת,
למרות שאת הפלאפון הוא זרק כתגובה למאוורר שלי, זה בכל זאת היה
מאוורר, הוא דיי נבהל...
"טוב, אז אתם שניכם לא נורמלים...זהו עכשיו את שמחה?... הנה
תיקנתי את עצמי" אורטל שוב תוקעת בי מבט מאשים.
"אוף אורטל, כמה שאני אוהבת אותו..." אני מתחילה להתבכיין.
"אז אולי במקום לריב אתו, תנסי לדבר אתו?... אתם עוד יכולים
לחזור להיות ביחד... הוא אוהב אותך ...אולי תבואי למסיבה היום?
זה ברור שהוא יהיה שם, נו... בואי, אל תהיי פרצוף חמוץ! ... זה
ישפר לך את ההרגשה, אם תרצי אני אפילו אלווה לך חפצים לזרוק
עליו!"
אני מתחילה לצחוק רק מלראות את המבט המשכנע שאורטל פתאום דפקה
לי ... כמה שאורטל יכולה להיות מקסימה לפעמים.
"יאללה קומי... בואי נלביש אותך ואז גם נלביש אותי, תסתכלי
עליי... " היא מרימה את השיער," רואה איך אני נראית? פשוט
איכסה, ממש כמו רותי סמרטוטי"
אני מסתכלת על אורטל... הכל אפשר להגיד עליה חוץ מרותי
סמרטוטי!
טוב, נו... מה אני יעשה... אגיד לה לא? אתחיל להתבכיין? אני
בוחרת בלהתחיל להתלבש!... לפני שהיא תעשה את זה במקומי...
ואורטל? אורטל מצידה ניצחה, זהו, אני הסיפוח שלה להערב ואין לה
צורך להתחיל את הטלפונים המייגעים שיכריעו מי הולך להופיע אתה,
כי הרי מה להגיע למסיבה לבד?!? אף פעם לא אהבתי את הקטעים
האלה, אבל היום אני לא אכפתית במיוחד...
אנחנו נוקשות על ביתה של טל והיא פותחת את הדלת בחינניות
שיכולה לאפיין רק אישה שיכורה לגמרי... ואני כמו בן אדם מאוד
מנומס... מתה מצחוק על ההתנהגות המבישה שלה אבל אורטל כמו תמיד
משתיקה אותי.
אני ואורטל נכנסות, ואני עוקבת אחריה, אחרת לאן אני אלך? חצי
מהאנשים שאנחנו עוברות אני אפילו לא מכירה... אורטל נכנסת לחדר
ואני אחריה... הריחות שבוקעים ממנו מוכרים לי נורא... אני
נכנסת ורואה את כולם מעשנים, חלק מסטולים, חלק לא ואורטל תופסת
לעצמה כיסא: הרגליים של תום, לא פחות ולא יותר... ואני ?
אני מתיישבת ליד מור.
הוא מסתכל עליי... "את לא נורמלית את יודעת? יש לך מזל
שהמאוורר לא פגע בי " ...אני מתחילה לצחוק... "למה? אני דווקא
נורא רציתי שיפגע, אבל מה לעשות לא כל מה שרוצים מקבלים, כמה
חבל הא?"
אני לא מאמינה על עצמי... יופי! אני שומרת על הציניות המדוקדקת
שלי גם שבא לי לבכות וגם שאני רטובה לגמרי.
אף פעם לא הבנתי את זה, אני רק לידו וישר אני מתחילה להרגיש
חרמנית, למה מה קרה? אני שונאת את כל המשיכה הפיזית הזאת, איזה
עסק מתיש ומעצבן ואם אני לא רוצה להימשך אליו? מה זה הדבר הזה
שהגוף שלי לא מקשיב לי? הרי אני המוח! לא הוא... בכל מקרה הערב
ממשיך ואני לא ממש מוצאת מה להגיד לו או איך בדיוק להתנהג
לידו... ואורטל הבוגדנית הזאת מסתכלת אליי ובמבט אחד של רשע
אני כבר מבינה את התכנית שלה... "אולי נשחק איזה משהו? במילא
המסיבה משעממת וכל האנשים החשובים יושבים פה, בואו נשחק 10
דקות בגן עדן... רק שאנחנו לא בני 6 יותר, אז בואו נעשה את זה
חצי שעה בגן עדן מוסכם?" כולם מסתכלים על אורטל כאילו היא
מפגרת אבל תום כמובן ממהר להציל את כבודה... "כן בואו נשחק
באמת, המסיבה בחוץ מתה" טוב,אחרי שנקבע שמשחקים... אורטל תופסת
פיקוד... וגם תופסת לעצמה כסא לבד, כאילו תום לא מספיק כבר
"ככה המשחק הולך כל אחד ייקח פתק וירשום את סדר העדיפויות שלו
ותמספרו חבר'ה. אני לא אמורה להבין לבד... אני אפתח ואם מישהו
בחר את אותה מישהי שבחרה בו הם זוכים לחצי שעה בגן עדן... שמה
כמובן, מותר להם לעשות מה שהם רוצים..." פרצוף משועשע נראה על
פניה של אורטל שבדיוק גמרה להסביר את המשחק המטופש, היא מתחילה
לחלק ניירות ואני מתחילה לחשוב מה אני הולכת לרשום.
זה ברור מאוד שאת מור אני רוצה ורק את מור! אבל ... נו באמת,
אחרי כל מה שהיה לי אתו... אני לא בטוחה שאני רוצה להיתקע אתו
חצי שעה בחדר לבד! פתאום אני מוצאת את עצמי מתחילה לחשוב...
ומה יקרה אם הוא לא ירשום אותי ראשונה?, מה יקרה אם הוא כבר
עבר אותי ורוצה את אורטל או את גלי? או אולי אפילו את טל,
שבדיוק נכנסה לחדר וגרמה לכמה מהבנים למחוק את מה שהם כבר
הספיקו לרשום.
אוף! אני מתוסכלת... אני חושבת יותר מידי ורע לי... ועוד שניה
אני פורצת פה בבכי לפני כל מי שבחדר הזה! פתאום, אני קולטת את
מור מנסה להציץ בפתק שלי, אולי גם הוא חושב אם לרשום אותי? אין
סיכוי... אני ומור? זה נגמר! הוא לא רוצה אותי יותר! מה פתאום
שהוא ירשום אותי... אני רושמת את שמו של מור ראשון בכל מקרה,
הרי אותו אני רוצה... אני מוותרת על שאר הנספחים ומתחילה לקמט
ולקפל את הפתק לכל כך הרבה חלקים קטנים בתקווה שישכחו ממנו
ואני לא אצטרך להביך את עצמי.
נראה שכל הפתקים הגיעו לידיה של אורטל כי היא כבר השיגה כובע
ומוכנה לשלוף את הפתקים.
והנה מתחילים ... אורטל מתחילה לערבב ושולפת...
"זה הפתק של תום... בוא נראה מה תום בחר, טוב, תום בחר בי ואני
כמובן בחרתי בתום... אז הנה לנו הזוג הראשון שייכנס לחדר גן
העדן שלנו... עכשיו הפתק של גלי, גלי בחרה במור אבל בוא נראה
מה מור בחר... מור בחר באסנת ואסנת? מממ... אסנת בחרה במור!
הנה הזוג השני שלנו..." ברגע זה אני מתנתקת מאורטל ולא יודעת
אם המבט השמח שאורטל תקעה בי גורם לי לרצות לקפוץ משמחה או
לנזול לי ולהפוך לשלולית מתחת לספה שאני יושבת עליה, אורטל
בינתיים המשיכה להקריא את הפתקים ולמצוא לה את כל הזוגות
שהתחבאו שמה... אחרי זה, היא נכנסה לחדר עם תום.
זה היה מאוד ממצה, בייחוד שאחרי 20 שניות כבר התחלנו לשמוע
צחקוקים וגניחות, אחרי שהם יצאו משמה... לא ממש רציתי להיכנס
לשם בעצמי אבל משחק זה משחק ואם אורטל תראה שאני לא נכנסת אחרי
שהיא ארגנה את כל זה... היא תפרק לי את הצורה, ובמצב רוח שאני
נמצאת בו עכשיו... אין לי כוח למכות!
אני נכנסת לחדר באדישות... ומור מצדו קם והולך אחריי, נראה שגם
הוא לא מצפה להרבה, בדרך אורטל לוחשת משהו באוזנו ואני לא
מצליחה לשמוע וישירות מתעצבנת, למה היא מתערבת לי בעניינים?
אני שונאת שהיא עושה את זה... מור נכנס לחדר וסוגר את הדלת.
"מה היא אמרה לך?" ישר אני מתקיפה!
"למה את צועקת עליי? לא עשיתי לך כלום ולא התחלתי אתך ריב אז
למה? את יכולה להסביר לי?" הוא עובר ממצב אדיש למצב עצבני...
"מצטערת, כנראה שאני יותר מידי עצבנית..."
"את תמיד עצבנית עליי למה זה?" הוא שואל ונרגע בינתיים.
"מור אנחנו הולכים להתחיל עכשיו שיחת נפש? או שאתה תספר לי כבר
מה אורטל אמרה?" אני תוקעת מבט.
"שיחת נפש" , אוי ,כמה שאני שונאת שהוא עומד על שלו בלי להניד
עפעף!
"טוב, בסדר, כי אני עצבנית וזהו!" תשובה חכמה מצאתי הא?
"אבל למה את עצבנית?" הוא לא מתכוון לוותר...
"כי עדיף להיות עצבנית מבכיינית" אני מקווה שהוא יעזוב את זה
אבל...
"למה את מתכוונת?" הוא חייב להבין הכל...
"על זה אני כבר לא עונה" אני עומדת על שלי!
"את רוצה שאני אגיד לך מה אורטל אמרה לי או לא?" הוא מתחכם.
"אני שונאת אותך!" מקורי, נכון?
"אני בטוח בזה" פתאום נתקע בי מבט רציני...
"התכוונתי שאם אני לא אהיה עצבנית עליך אז לא יישאר לי מה
להגיד לך... כל מה שיישאר לי זה לשבת ולבכות" אני מוותרת
ומסבירה.
"למה שתבכי?" זה ממש לא הספיק לו...
"כי אני אוהבת אותך" אני משפילה את מבטי ומתפללת לריצפה שתבלע
אותי...
"אני לא רוצה שתבכי בגלל זה... גם אני אוהב אותך" אם הייתם
רואים את הפאפי פייס שלי עכשיו...
"טוב מה אורטל אמרה לך?" אני משנה נושא מהר...
"את חייבת להיות כזאת קטנונית?"...
"אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני קטנונית!" הפעם ניצחתי.
"טוב, נו... היא אמרה לי שאני יעשה משהו גם אם את תתחילי לזרוק
עליי דברים בזמן שאני אנסה..." אני חושבת לרגע וממשיכה...
"מה זה המשהו הזה שהיא אמרה לך לנסות?" תוקעת מבט רציני.
"את באמת רוצה לדעת, זה כל כך משנה לך?"  מנסה להתחמק הא?
"כן" אני שומרת על החלטיות מול ניסיון החמיקה שלו.
"היא אמרה שאני אשכיב אותך..." הוא עונה לבסוף
"אני יהרוג אותה!" אני מאוד החלטית אבל...
"אתה צוחק... למה אתה צוחק?" אני מתעצבנת מהתגובה הזאת...
"ככה, כי אם אני רוצה אני יכול להשכיב אותך ואת יודעת את זה"
בום!
פוגעת בראשו פחית בירה ריקה שמי יודע מי השאיר אותה...
הוא מתקרב אליי ואני זורקת מה שבא ליד אבל מהר מאוד הוא מעיף
אותי על המיטה ונשען עם הראש שלו על הבטן שלי.
"אוף" אני מיואשת...
"מה יש?" הוא מתעניין...
"אני רוצה לשכב אתך" אני מגלה מה שמתרחש לי בתחתונים...
"אז מה הבעיה שלך?" הוא מברר...
"שאני לא רוצה לשכב אתך!" אני שוב משחקת אותה החלטית.
"את שמה לב שאת אומרת דבר והיפוכו?" בילבלתי אותו לגמרי...
"זאת אומרת... אני לא רוצה לשכב אתך אבל הגוף שלי בהחלט
רוצה...
אתה נראה מאוד משועשע..."
"אני באמת משועשע..."
"למה?..."
"חשבתי על זה וכל מה שהייתי צריך לעשות שזרקת עליי את המאוורר
היום, זה להפיל אותך על המיטה ולזיין לך תצורה"
"מור!" אני ממש עצבנית עכשיו!
"מה?" הוא עדיין מחייך...
"איך אתה מדבר?!?..."
"בדיוק איך שאני צריך לדבר..."
"מור, תעזוב לי את השמלה!"
"אם את לא רוצה שאני יוריד מלמעלה, אני יוריד מלמטה"
"מור, דיי! מספיק! "
"טוב"
"מור, אתה מוריד לי את התחתונים..."
"אני שם לב"
"מור...."
"מה?!?"
"אהה ...." (עברתי עולם, הוא פשוט לא נורמלי, הוא פשוט הוריד
לי את התחתונים ודחף את הלשון... אוי אלוהים, אני יהרוג את
אורטל שאני אצא מפה...)
מור מתרומם ובכלל מעיף את השמלה שלי לעזאזל ואני מצדי כבר
מתחילה להפשיט אותו גם, כנראה שהפיזי התגבר על המנטאלי, איפה
שהוא  שם... שנינו מתחילים להתנשף... אני הופכת אותו, הוא אותי
ושנינו גומרים על הרצפה.
הוא מסתכל עליי...
"מה?" אני מיתממת...
"חשבתי שלא רצית לשכב איתי..."
"מור?!?..."
"מה?" הוא מחכה לתשובה שלו...
"תשתוק!"
"אני אוהב אותך..."
"אני רוצה סיגריה!"
"אני לא רוצה שתעשני... ואני לא נותן לך לעשן!" הוא סמכותי.
"אז תדפוק אותי עוד הפעם"
אהה... הוא הופך אותי בבת אחת ונכנס... (שוב אני עוברת לי
עולם)...
אורטל הדאגנית דופקת על הדלת...
"אתם בסדר שם?"
"כן..." ( הכן שלי יוצא תוך כדי גניחה ופתאום אני שומעת את
אורטל צוחקת והולכת, אז אני מבינה שהיא כבר קלטה מה הולך
בפנים.)
אני קמה ומור נראה משועשע, הוא מתלבש ותוך כדי מקניט אותי עם
ידיים חטטניות שמחליטות לתפוס לי פעם את הציצים, ופעם  לצבוט
לי בטוסיק וכמובן שאחרי אלה הוא חייב להתייצב מולי ולנשק אותי
שוב.
"מור?"
"מה?" הוא עונה ומסתכל לי ישר לתוך העיניים, לתוך הנשמה...
"אני רוצה אותך לעצמי... אני לא רוצה להיות יותר רחוקה ממך"  
"בתנאי אחד..." הוא נראה רציני ואני נבהלת.
"מה? מה התנאי?" אני חוזרת על עצמי שמתם לב?
"תפסיקי לזרוק עליי דברים!"
"מסכימה!"
מהחדר הזה אני יוצאת האישה הכי מאושרת בכל העולם!
וממש לא איכפת לי שאורטל ברחה עם תום ותקעה אותי עם מור...
דווקא דיי מתאים לי!
אנחנו באים לצאת מהחדר...
"מור?"
"מה?" הוא מסתכל לכיווני...
בום!
"שכחת את הפלאפון שלך!"
אני צוחקת...  ומור?... טוב מור נראה לי עסוק בלהתאושש מהמכה.