דורון חמרנוביץ' עמד בצומת והביט בשעונו, שפסק בדיקנות - ארבע
דקות לאחר השעה ארבע אחה"צ. אני מאחר, הוא חשב, הישיבה שוב
תתחיל לפני.
שמש עיפה של סתיו צבעה את הדרך הסואנת בגוונים בוהקים של כתום
וסנוורה אותו. רוח מדברית, שריד מהקיץ, נשבה בעירנות.  הוא עמד
על שפת המדרכה והשתוקק לחצות, המונית שסימן לה לפני כמה שניות
נעצרה.  היה לו קשה לראות אם אפשר לחצות, אם באה מכונית מהמשך
הכביש - השמש נצנצה וטשטשה כל נסיון להביט למערב.  עברו עוד
ועוד מכוניות ונהג המונית החל לאבד סבלנות.  דורון ניצל הפוגה
שבה מכוניות לא עברו, האזין בחטף אם יש זמן עד שכלי הרכב יגיעו
אי מאיפה שהם נמצאים - וחצה את הכביש.  משאית קלה למזון צפרה
בכוח, אבל אפילו צפירה חזקה כל-כך הגיעה אליו באיחור.  חריקת
בלמים נשמעה וקול עמום, שבישר את הזמן המדויק שבו פגע הגחון
המבריק בכתפו של דורון וזרק אותו עשרה מטרים.

אני לא מאמין שזה קרה לי, הוא מלמל בלי קול. הוא התעורר לאחר
זמן מה והופתע, מכיוון שכשפקח את עיניו אנשים רבים עמדו
מסביבו.  צעקות רמות לחשו לו עצות - אל תזיזו אותו, אני ראיתי
הכל, תבדוק לו בארנק, שנראה מי הוא.  עיניו נעצמו מעצמן,
נותנים לו רגע להתייחד עם המצב החדש.
מה הסיכוי ? הוא שאל את עצמו. משאית ? באמצע היום ? איך לא
שמעתי, לא ראיתי?  אף אחד לא מדמיין שהוא נפגע בתאונה בדרך
לאנשהו, תמיד זה משהו שקורה למישהו אחר,  אדם שאף אחד לא מכיר
מוזכר בשולי החדשות.  יש רגעים שבהם תאונות נראות קרובות יותר,
הוא חשב, אבל תאונה כזאת, ממשאית, ועוד באמצע היום?!  
עיניו נפקחו שוב, הוא הבחין בעצמים נעים סביבו והחליט שאלו הן
דמויות של אנשים, הצעקות-לחישות שקטו עוד יותר ונדמו יותר
לזמזום חסר פשר, הוא הרגיש שקוע בתוך גופו.  לא באמת בתוך
גופו, כאילו הוא עצמו נמצא עשרה סנטימטרים יותר למטה מאיפה
שהוא אמור להיות.
חזהו התחיל להתכווץ מטה כל כמה שניות והוא החליט שבוודאי אזרח
מלומד מנסה להחיות אותו.  וזה סימן טוב, הוא התעודד, סימן
שעזרה בדרך.  היה לו מוזר שהוא לא פוחד. הוא הביט על הסיטואציה
שנקלע אליה בתמהון, תוהה מה יוליד הרגע הבא.  אילו היה שורד,
בוודאי היה אומר לקרוביו המבוהלים - והרגשתי איך אני לא בדיוק
פה, אבל לא פחדתי, אולי אפילו קצת סקרן. כן זהו, סקרן, לגבי מה
שהולך.      נמלולים מאבנים זחלו מאצבעותיו מעלה, עד שגפיו
התקשו כקרח. מוזר שקר, הוא חשב, חוסר הכרה אמור להיות פושר.
נשימתו, ידידתו האחרונה, נטשה אותו בחברות ובזריזות. שתי
נשימות רפות, עוד אחת מקוטעת וזהו.
מוחו, משתמש בשארית האנרגיה, הכין לו הפתעת פרידה - הוביל אותו
דרך מנהרה ארוכה, בסופה אור לבן דולק ומזמין.
התחושה האחרונה של דורון, הייתה פליאה. פליאה שזהו, נגמר
הסיפור.