"והנה שמות ההרוגים שהותרו לפרסום עד כה:
סמל ...,
... מחיפה,
... בן 21 מ...,
..."

וזה אני.
אני סמל.
אני בן 21.
אני מחיפה.
ועוברות התמונות על המסך,
וכולן אני.

ולרגע,
רוצים להיות שם,
שם על המסך,
בין כולם.
שם,
בין כל אלה שכבר לא יכולים להרגיש את הכאב,
בין כל אלה שכבר לא יבכו עוד לעולם.

ולרגע,
אני רוצה להיות מטובי בחורינו,
שנפלו.
להיות צעיר לנצח.
להישאר 21 ולא להזדקן.

אבל אני לא שם.
ולא נותר לי אלא
להתחתן,
ולהתגרש,
ולהשמין,
ולהזקין,
ולעבור לבית אבות,
ולחכות,
שגם אותי ייקחו בכיסא גלגלים,
להלוויה של נכדי,
כמו אותו סבא ערירי,
שראיתי בטלוויזיה היום.

5.2.1997

שיר זה נכתב לאחר מותם של 73 חיילים בתאונת זוג מסוקי יסעור
אתמול