פרק א' - האקזיסטנציאליזם של סארטר : האדם, החירות וכל השאר

חלק ראשון - הסובייקט

מושג זה בתורתו של סארטר נובע מביאור פנומנולוגי (כלומר, חוקר
- המתייחס לתופעה כפי שהיא במציאות ואינו מנסה להגדיר אותה
בצורה ערכית כלשהי) שעושה סארטר עצמו, בחקירתו את האדם כתודעה.
סארטר נשען על התפיסה האקזיסטנציאליסטית הרואה את האדם כישות
שקיומה (מציאותה בעולם), קודם למהותה (טבעה, הגדרתה). תפיסה זו
מבוססת על הרעיונות של ניטשה, שקובעים שאין אלוהים ואין אמת
אובייקטיבית - רק פרשנויות ועמדות סובייקטיביות. בהיעדר כוח
עליון הבורא את האדם לפי אידיאה קודמת (כפי שנגר בונה שולחן
לפי תכניות בנייה), אין האדם (או כל אדם באשר הוא) ניתן להגדרה
כללית מדויקת כפי שהיא מוצגת בצורת אותה אידיאה שלפיה יכול הוא
להיבנות. כך שאין כל מהות הקודמת לקיומו. גם דיקארט קשור
לתפיסה, עם תיאורו של האדם ב"אני חושב משמע אני קיים" שלו,
כתודעה רגעית. האדם עפ"י האקזיסטנציאליזם יכול לחוות רק רצף של
אותה תודעה רגעית, הנמצאת בהתהוות מתמדת ואין היא ניתנת להגדרה
מדויקת ברגע מסוים אחד.
ההסתכלות הראשונית באדם, מגלה אותו כיצור חי ופועל (רן סיגד,
1975, עמ' 217). יצור זה, כפרטי, כלומר כנעדר טבע קבוע, נתפס
ע"י סארטר כתודעה. אצל סארטר, מופיע מושג זה במשמעות כפולה:
התודעה הרגילה, המאופיינת ע"י היותה רפלקטיבית - מכירה בעצמה.
והתודעה האקס', הסובייקטיבית שמתנה את התודעה הרפלקטיבית,
ובעצמה אינה רפלקטיבית אלא מכירה בעצמה באופן ספונטאני ובלתי
אמצעי. (שם, עמ' 217) סארטר קובע שההבדל ביניהן הוא אך ורק
מבני, ושתיהן קיימות תמיד בד בבד בכל פעולה. כלומר, כל תודעה
רפלקטיבית, המכוונת אל אובייקט מסוים, היא גם באותו זמן, תודעה
פרה-רפלקטיבית בלתי אמצעית של עצמה. כך שהאדם יודע ספונטאנית
שהוא קיים תוך כדי פעילותו הספציפית. גילויה של תודעה זו, אומר
סארטר, היא גילויה של הסובייקט כפרטי, שמתאפיין על ידי
מציאותו, שבאה לידי ביטוי בפעולה הקונקרטית (שם). משום שקיומו
של האדם קודם למהותו, ניתן האדם לאפיון ראשוני רק ע"י היותו
קיים.
זוהי נקודת המוצא של סארטר - הקיום הקודם למהות. וכך, תודעתו
הראשונית של האדם היא "אני קיים"  - כפי שראה זאת דיקארט. אך
סארטר עוזב את תורתו של דיקארט בשלב זה ויוצא למסקנות משלו.
הוא מאפיין את התודעה כפעולה.

מציאותו של האדם עפ"י סארטר היא מציאות פועלת, דינאמית, שברמה
התודעתית מתגלה כישות מתכוונת לפעולה. התודעה היא, כאשר היא
התכוונות, מוגדרת ע"י האובייקט התוכני אליו היא מתייחסת
(לדוג', כאשר אני חושב על הוואי, מחשבותיי מוגדרות על ידי
הוואי, ואפשר לקרוא להן מחשבות הוואי), ולכן נמצאת תמיד בחריגה
מעצמה, שמוגדרת ע"י סארטר כחלק ממבנה התודעה. גם כאשר היא
מתייחסת לעצמה, אין היא יכולה לתפוס את עצמה כסובייקט, שכן אז
היא הופכת לאובייקט להכרה של עצמה. כך נתפס האדם "כישות שאינה
יכולה להיות עצמה מבלי להישען על תוכן אחר ממנה, ששלמותה נמצאת
מעבר לה באורח עקרוני, ולכן טבעה הוא בחיפוש ובחתירה למהות זו
שאיננה" (שם, עמ' 220).


החריגה מהישות עצמה המחויבת ע"י ההתכוונות יוצרת סתירה פנימית
במבנה התודעה, משום שאין היא יכולה לחרוג לתוך עצמה ולהתנתק
מהיותה מציאות פועלת. בנוסף, סארטר בעצמו אומר שהשלמות היא
מעבר לישות - משהו גבוה יותר המעניק לישות את משמעותה (או חוסר
משמעותה) כתודעה חלקית, השואפת תמיד להשלמתה.

תודעה זו חורגת תמיד, לפי סארטר אל היות האדם "שלימות סטאטית",
ולכך תמיד פועל האדם ומתכוון. אך שלימות כזו אינה אפשרית משום
שהיא מבטלת את הפעולה ואת ההתכוונות. האדם עפ"י טבעו שואף
להיות אחר ממה שהוא (משום שהוא תמיד מתכוון אל דבר שנמצא מחוץ
לעצמו. אף אם יתכוון להיות הוא עצמו, שואף הוא להפסיק להיות
ישות בהתהוותה, על מנת שלא להשתנות). אך עקרונית, אין האדם
יכול להיות אחר מעצמו - והוא לעולם  חלקי ואינו שלם, תמיד יהיה
ישות בהתהוותה. האדם מאופיין ע"י סתירתו את עצמו ובעיית השלמות
שלו. מזה טוען סארטר שמהות האדם נקבעת על פי מה שאיננו, וזו
מסקנתו העיקרית באפיון התודעה, שהאדם הוא ישות שמהותה האין.
(עמ' 221)
אפיון זה הוא, כמובן, מנקודת מבט חיצונית על הסובייקט.
האדם של סארטר, מכונן את העולם מתוך חלקיותו, מתוך שאיפתו
לשלמות.

תכני המציאות שלו מוגדרים בצורה א-פריורית עפ"י התכוונותו,
שכן, כל תוכן הוא מוצר של התכוונות. לכן, שלמותה של המציאות
נמצאת תמיד מעבר להתכוונות, שם אין היא אלא לא-כלום. כך חי
האדם בעולם שחסר את העיקר - את השלמות אליה שאף, שהיא בעצם
המניע למציאות האנושית. מניע זה חורג מהתודעה בהיותו אין, אך
גם נמצא בה כהתכוונות. סארטר מציע בזאת פרספקטיבה שבה יכול
האדם החלקי להיות מותנה בשלמותו, גם כאשר היא איננה וגם אינה
יכולה  להתקיים. האדם עפ"י סארטר שבוי בחיפוש זה אחר השלמות,
ואינו מסוגל להימלט ממנו (עמ' 222). ניתן לפרש זאת כך, שהעולם
שהאדם בונה מתוך שאיפתו התמידית למשמעות חיצונית - השלמות, הוא
עולמו הפנימי, ולכן נעדרת ממנו כל משמעות חיצונית. סארטר מכיר
במשמעות החיצונית בתור המניע האולטימטיבי של האדם והתנאי
לקיומו, למרות שזו אינה קיימת.      
סארטר מנמק את מסקנתו לגבי האדם ב'אין' - הסתירה בין מה שהינו
ומה שצריך היה להיות, היא מקור פעולתו ותודעתו, ולכן גם מקור
היותו סתירה עצמית. המאפיין של האדם כיצור פרטי, אינו תוכן
ספציפי (כפי שהוגדר לאורך ההיסטוריה על ידי תפיסות שונות כבעל
תבונה או כחוטא או כשואף לאושר) אלא דווקא היעדר כל תוכן.
סארטר קובע שלא-כלום זה הוא התנאי להיות המציאות כללית
ומשמעותית - כלומר, היא מותנית בפעולת האדם הפרטי המתייחסת למה
שעוד איננו. תוכן שאיננו, אומר סארטר, יכול להשפיע לא פחות
מתוכן שישנו (למשל, השאיפה להפוך לשחקן כדורגל, יכולה להשפיע
לא פחות מכאב רגליים).
כאשר האדם בורא עולם מתוך הדחף להגשים את עצמו כחלקי וסופי,
הוא בורא עולם של פעולות ומשמעויות חלקיות (זהו המישור הפנימי
של חיי האדם). סארטר מסיק מכאן את מהותו של האדם כפרטי
בנבדלותו מהוויתו על ידי הישות שאיננו, וחוסר זהותו עם עצמו
כישות סטאטית ומוגדרת, אלא היותו מציאות פתוחה ומתהווה, הנמצאת
תמיד מעבר לעצמו. חוסר זהות זו מתקיימת כל עוד האדם חי. (עמ'
223)



כאן מגיע סארטר למושגים שישמשו אותו בהמשך תורתו בהבחנה בין
שני פני הישות האנושית.

הישות כשלעצמה - שהיא ישות סטאטית ומוגדרת, המהווה בעצם את
אוסף התכוונויות העבר (זהו האובייקט שאנו תופסים כאשר אנו
מתייחסים לעצמנו). זוהי ישות גמורה ושלמה, שכל שינוי שמתרחש בה
הוא חיצוני (מהישות בשביל עצמה) - כביכול, אובייקט, הישות של
חפץ דומם.
 
הישות בשביל עצמה - ישות דינאמית, פתוחה בפני העתיד ושוללת את
התכוונויות העבר בשאיפתה המתמדת לשלמות. ישות זו מסוגלת לעשות
את שהישות כשלעצמה אינה מסוגלת- להתרחק מעצמה, להתייחס לעצמה,
היא מודעת לקיומה ויכולה להשתנות מבפנים (מ. ברינקר, 1992, עמ'
57).
זוהי הסתירה הנמצאת בישות האדם. חלקיותו של האדם מביאה לכך
שבהיעדר מהות גמורה לאדם, עברו נשלל תמיד מחדש על ידי
ההתכוונות אל השלמות. התכוונות דינאמית זו היא אין, עד לרגע בו
היא מתהווה לתוכן ממשי - אז היא מצטרפת שוב למציאות הקיימת
והופכת להיות עבר, לחלק מהישות כשלעצמה.
סארטר מגדיר בכך את האדם הפרטי כ"התהוות מתמדת שאינה ישות
ואינה אין, אלא שניהם גם יחד" (ר. סיגד, 1975 עמ' 224) גם
הישות כשלעצמה, וגם הישות בשביל עצמה. הסובייקט מתקיים בתור
הסינתזה, החיבור בין הישות כשלעצמה והישות בשביל עצמה.
השלילה העצמית (של הישות כשלעצמה) שהיא טיבה של הישות בשביל
עצמה, מותנית בחירות, כפי שמציין סארטר במקום אחר "'חופשי'
משמע 'יכול להיות אחרת'" (שם, עמ' 242). חירות זו נובעת מהאין,
שהוא ניתוקו של האדם מעצמו. לפי סארטר, האדם כתודעה פועלת יכול
לשנות את מציאותו כולה על ידי אקט חדש של התכוונות לתוכן חדש.
החירות לפי סארטר פירושה להתכוון, לראות דברים מזווית אחרת
ולהתנתק מהתוכן הקיים (שם, עמ' 233-234). כלומר, החירות נובעת
מהיות האדם עצמאי ולא תלוי בכוחות או גורמים אבסולוטיים,
(לדעתי, אי תלות זו היא היא האין) פרט להיותו מונחה אל
השלמות.
 

הסובייקט החופשי כאבסורד  
 
כאן נכנס מושג האבסורד. סארטר רואה כל פעולה כפרטית וחד-פעמית,
קביעה המונחית על ידי החירות להשתנות. מכאן, שההיגיון שבכל
פעולה בודדת ופרטית, אינו נובע מישות הקודמת לה -כלומר, אין כל
קשר הכרחי בינה ובין העבר - ויש להבין אותה כפי שהיא, כפעולה
בפני עצמה. אך זאת אומרת שאי אפשר להבין אותה כלל, משום שהבנה
נעשית ע"י ייחוס לתוכן ידוע וכללי - המבוטל בפעולה הפרטית.
לפיכך, אין כאן קשר לוגי בין הישות כשלעצמה והישות בשביל עצמה,
וסארטר רואה זאת כמעבר שאינו הכרחי מבחינה לוגית, אלא מתגלה
כתופעה אמפירית. האבסורד הוא בפעילותו של האדם, שהיא על כן
חסרת כל הצדקה תוכנית או הגיונית (במבט הכולל). זה נובע בהכרח
כאשר מבטלים את השפעת הגורמים החיצוניים על האדם ואת השפעת
הגורמים הפנימיים (ערכים, הרגלים, רגשות, עבר).
להיות סובייקט עפ"י סארטר פירושו "להיות שורה אינסופית של
פעולות-התכוונות חופשיות ובלתי מוסברות. זוהי מציאותו
האבסורדית של האדם -חירות סתם, ללא תכלית וללא הסבר, חירות
שאין בה הבטחה לכוללות ושלימות, שכן הבטחה כזו היא חיסולה."
(שם, עמ' 226)
 

זהו כביש חד סטרי המוביל בין האין לישות. כל ניסיון של האדם
להגשים את פרטיותו בפעולה, מעביר אותה מהישות בשביל עצמה אל
הישות כשלעצמה - אל תוכן כללי, קבוע וחסר חירות. פרטיות האדם
היא פאראדוכסאלית. אפיונה הוא בתור אין. אבל בתור אין - היותה
חוסר תוכן, היותה עתיד - היא ישות. האבסורד אינו מופיע רק
בסתירה שבמציאות האין, אלא גם בביטולה המיידי וההכרחי של
הפרטיות עם הגשמתה כתוכן.
אך פרטיות זו אינה אין סתם, אלא האין של ישות עובדתית - מצב
נתון שאינו תלוי באדם, שהוא נוכחותו בעולם. למרות שהאדם הוא זה
שיוצר את העולם בהתכוונותו, מציאותו שלו חסרת בסיס ומקרית
לחלוטין, משום שאין היא נובעת ממנו. סארטר גוזר כאן שהאין,
כישות חייב להתייחס לעובדתיות מקרית נתונה מבחוץ- למצב
קונקרטי. (שם, עמ' 228)
התייחסות זו, פירושה הפנמה, הבנה, והענקת משמעות לנתון למצב או
לנתון.
בשלב זה האבסורד בהוויה האנושית מתגבר, האדם קיים כתלוש ומושלך
לעולם שאותו הוא יוצר, "עולם של משמעויות חסרות ביסוס,
שרירותיות  ונטולות הכרח, בגלל היותו תלוי באין מצד אחד ומאידך
במקריות שבעובדתיות" (שם, עמ' 229)
המשמעויות שאדם קובע לעצמו במהלך חייו, מאבדות מערכן משום
שהאדם עצמו אינו מבוסס ובעל משמעות.
סארטר מציג כאן אדם לא-שלם באופן מהותי (אני רואה את חוסר
השלמות הזה כהיעדר משמעות במישור הכולל). ניתן לראות אותו כאדם
הכמה להצדקה ושלמות, דברים שיוכל להשיג רק במחיר ביטולו כאדם
פרטי - בהשתלטות הכוח העליון (השלמות) על האדם כפרט. הישות
בשביל עצמה פועלת בהכרח נגד הישות כשלעצמה, על מנת לבטל אותה
כישות בלתי מבוססת, ולמצוא לה ישות חדשה. דווקא בגלל היותו
חלקי ומקרי הוא שואף לשלמות ולהכרחיות ודורש את ביטול הישות.
סארטר רואה את זה כ"טבע" האדם. את מבנהו כפעולה ההופכת את האין
לישות כשלעצמה. (שם, עמ' 231) ואת כישלונו התמידי בכך כמאפיין
את האדם.  
סארטר מתייחס כאן למשמעות הגלומה בפעולה החופשית שהיא מהות
הישות בשביל עצמה. "האדם החופשי הוא כאחד אחראי לעצמו, לעולמו
ולמשמעותו, כיוון שכל אלה נעשים עפ"י בחירתו, אך עם זאת הוא
חסר צידוק לחלוטין, יכול שלא יימצא כלל, עובדתיותו היא
מקרית... האדם חי כחופשי ובורא עולם בשביל שום-דבר, סתם כך."
(שם, עמ' 230)
ניתן לראות כאן את שתי המסגרות שציינתי במבוא. האחת, בתוך חייו
של האדם, בה בחירותיו קובעות לו את גורלו, את עולמו ואת
המשמעות שהוא מוצא באלו. בפן הזה האדם הוא שליט על הוויתו
ומייסד אוטונומי של עולם ומלואו. אך בתוך המסגרת השנייה, זאת
שנשגבת ממנו, שחייו הם חלק ממנה, האדם הוא אפס מוחלט - מקרי,
חלקי וחסר משמעות - לזאת התכוון סארטר באומרו שהאדם הוא "חופשי
סתם כך". וזהו לדעתי מקור האבסורד הגדול בתורתו: הפער שבין
המשמעות הקונקרטית, החופשית, המוחשית, שמעניק האדם לחייו שלו,
לבין הריקנות הקיומית המקיפה אותו מחוץ לישותו, שמשמעותו
במישור זה היא האין, ובמישור זה הוא שואף להיות שלם והכרחי,
כלומר, למצוא משמעות לקיומו- הקשר ההכרחי והאובייקטיבי שלו
למסגרת שכוללת את חייו.


מכאן עובר סארטר להגדיר את האדם כ'אין של שלמות', 'ישות בשביל
ערך'. סארטר מציב את השלמות כערך עליון יחיד, הנשגב לאדם עצמו
ואליו הוא מכוון בעל כורחו. הוא מציב את האדם במסגרת החיצונית
לחייו ומעמת אותו עם חוסר יכולתו להגשים את משמעותו.
כלומר, האדם מנצל את אפשרויותיו כדי לחשוף את שלמותו שאיננה
ולהגשים את הערך של עצמו (שם, עמ' 231). הוא רואה את הבחירה
החופשית כאקט הבא לפצות על היעדר משמעותו העליונה. אך למרות
זאת, השאיפה לשלמות אינה פוסקת. כעת האדם מנסה לבחור לעצמו את
הדרך בה ילך על מנת להשיג את השלמות.
סארטר מסביר, שבמסגרת חיי האדם, אף פעולה אנושית אינה יכולה
לעשות אותו לשלמות, אלא רק מימוש האפשרויות כולן. כך יוצא
שלאור ערך השלמות, כל הפעולות שוות בערכן ומוחלטות. אין לאף
פעולה חשיבות מיוחדת והסובייקט בוחר ביניהן רק עפ"י שרירות
רצונו - שכולל, עפ"י פרשנותי, רגשות, הרגלים, מחשבות, שהם
גורמים מכריעים המעניקים משמעות למצב הקונקרטי בתוך מסגרת חיי
האדם. אולם, בהיבט החיצוני בהם הם מיוחסים לערך השלמות הם חסרי
חשיבות, שכן לא הם המקנים משמעות לפעולות, אלא ערך השלמות. כך
יוצא שכל פעילותו של האדם היא לקראת ערך זה, אך לאף פעולה אין
ערך (במישור החיצוני) כי היא מבטאת רק אפשרות אחת מני אינסוף
(שם, עמ' 232).
החירות היא הבחירה באפשרויות שיובילו להגשמת השלמות - מבלי
היכולת להגשימה, משום שהשלמות היא ביטול החירות -הנובעת
מחלקיותו של האדם, מהיותו אין ולא תוכן. כך, שהאדם אינו יכול
שלא להיות חופשי, משום שהחירות היא הגבול של עצמה ואצל סארטר
פירושה הכרח הבחירה והגשמת החלקיות (שהיא המישור של חיי האדם)
כדי שלא להשיג את השלמות (המישור הנשגב) (שם, עמ' 232).

שוב ניתן לראות כאן את המתח בין שני מישורי המשמעות, בתוך
החיים -שם ישנה חירות היכולה להעניק משמעות פרטית, ולחיים - שם
הבחירה בין האפשרויות רק מרחיקה אותנו מהשלמות, שכן כל אפשרות
היא רק אחת מאינסוף. במישור זה, החירות היא מועקה, כי לא משנה
מה תעשה, לא תוכל להצליח.
נראה שסארטר עצמו מגיע למסקנה שאותה תכלית שהיא מעבר לאדם,
איננה מתאימה לו משום שהיא מבטלת את קיומו ואיננה כלל רלבנטית,
משום שהיא בלתי אפשרית.


--> בשבוע הבא - סארטר נלחם בבני המאדים!