הוא נורא שונה מרוב האנשים.
לא הרבה מבינים אותו.
אבל יש לו כמה חברים טובים שמבינים אותו רוב הזמן.
הוא מבלבל אותם לפעמים.
הם נותנים לו הרגשה די טובה בסך הכל.
הוא פגש איזה מישהי, היא כל כך מבולבלת, היא כל כך כמוהו.
הוא מתאהב בה.
הוא מרגיש את זה קורה.
היא כל כך חלשה ושברירית, היא כל כך יפה ועדינה.
היא גם מתאהבת בו.

הם ביחד, הם הרבה ביחד.
טוב לו איתה.
הוא לא מרגיש לבד יותר.
הוא מבין שמה שהוא הרגיש כשהיה עם החברים שלו רוב הזמן היה
חוסר בדידות חלקי.
עכשיו הוא כבר לא בודד בכלל.
הוא איתה.
היא גם מרגישה ככה.

הוא מרגיש שהיא רוצה ממנו הרבה.
היא רוצה לבכות עליו, להיתלות עליו.
אין לו מושג אם הוא יכול להיות מספיק לא-מבולבל בשבילה.
הוא גם לא יודע כמה זה מספיק.
הוא לא יודע אם הוא יכול למלא את מה שהיא רוצה שהוא ימלא.
הוא מקווה שכן.



הוא מסתדר דווקא טוב.
הם ביחד די הרבה זמן והם שמחים ביחד וטוב להם.
ככה הוא מרגיש.
היא נשענת עליו לפעמים.
לפעמים היא שמה את הראש על הכתף שלו ובוכה.
זה עושה לה טוב.
זה עושה לו טוב.
הוא נותן לה את מה שהיא רוצה, הוא לא משרת אותה. הוא נותן.
הוא אוהב לתת.
הוא מרגיש טוב עם עצמו.

אבל יש גבול.
כמה הוא יכול להיות יציב?
כמה הוא יכול להיות חזק ואמיץ?
גם הוא בן אדם.
הוא יודע שאם הוא ישבר הוא לא יוכל לשים את הראש עליה ולבכות.
היא חלשה מידי.
הוא כבד לה מידי.
והוא נשבר.
היא נשברת גם.
כואב לו על שניהם.
הוא מתרחק ממנה.
אין לו איך לעזור לה.
הוא רק שובר אותה יותר.
הוא מתרחק מעצמו, הוא לא חזק כמו שהיה.

הוא כבר לא כל כך בקשר איתה.
הוא ידע שזה יקרה באיזה-שהו שלב.
הוא לא סופרמן.


הוא מסתדר לבד.
אבל היא כל כך חסרה לו.
לא טוב לו כמו שהיה.
אבל הוא מחכה.
עוד מעט יקרה משהו טוב.
הוא יודע שככה זה, החיים מורכבים מעליות וירידות.
עכשיו הוא מרגיש שתבוא עליה.

הוא מחכה.


הם נפגשים במקרה יום אחד.
אחרי הרבה זמן שלא עשה את זה, הוא מסתכל לה עמוק עמוק לתוך
העיניים.
האמת היא שהם כבר הסכימו שזה לא העיניים אלא המבט.
אז הוא מסתכל לה טוב טוב על המבט.
והוא רואה שהיא מחכה לו.
שהיא חשבה על כל מה שקרה.
שהיא למדה.
היא עדיין חלשה אבל היא למדה משהו.
הוא עומד מולה כמה שניות ולא אומר כלום.
ואז היא שמה את הראש על הכתף שלו.
ומחייכת.