[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור זמיר
/
הנפש התאומה שלי

השפלתי את עיניי לרצפה.
יכולתי עוד לראות את החפצים הקטנים שלה מפוזרים על הרצפה.
עיניי נתקלו במברשת שיער ורודה מפלסטיק, שהיו בה עוד שערות
ג'ינג'יות מהפעם האחרונה שהתרסקה בה. הוצאתי קבוצת שערות
מהמברשת והרחתי. היה להן עדיין את ריח השמפו העדין שהדיף משערה
בכל בוקר שהייתה עוברת לידי.
הבטתי לימיני. ראיתי שם קופסה זרוקה על הרצפה. פתחתי אותה.
בפנים היה שפתון אדום, איפור וסיכות שיער. מיששתי את סיכות
השער בעדינות, ושמתי את השפתון בכיסי. המשכתי עוד קצת. המשכתי
להסתכל על החפצים בקופסה, ומצאתי שם פתק קטן, שבו מתוודה מישהו
על אהבתו אליה. בטח שמרה את הפתק כי נגע לליבה מאוד.
הבטתי למעלה, למדף. ראיתי קופסת פח עם ציור של בלרינה עליה,
הקופסה הייתה ישנה ומאובקת. פתחתי אותה. מצאתי שם תמונות,
דברים קטנים ואהובים, דברים של ילדות, דברים שלה. הרגשתי רעד
בגופי כשפתחתי את הקופסה. מיהרתי לסגור אותה, כי הרגשתי שאני
עושה משהו רע.
המשכתי ללכת, באיטיות. ראיתי ספרון ירקרק על הרצפה. הרמתי
אותו, ופתחתי אותו. זה היה היומן שלה. הדבר הכי פרטי בעולם.
אבל משהו בי דחף אותי לנסות לקרוא אותו. דפדפתי לאט לעמוד
הראשון. היא מספרת שם, על היום הראשון שלה בתיכון. על
ההתרגשות, על הציפיות שלה....המשכתי לדפדף עוד ועוד, דילגתי על
דפים, והגעתי לשנה האחרונה. הכתב שלה קטן יותר, מהיר יותר,
מטריד אותי. היא מספרת על דכאון. על איך היא מנסה להציג את מה
שהיא לא. על איך יש לה את כל המאפיינים של הילדה הטובה, השקטה,
היא בעצם לא. שהיא מרגישה אחרת בפנים, פרועה יותר, מתוסבכת
יותר, מורכבת יותר. אף אחד לא מבין אותי באמת, היא כותבת.
אני מדפדף לעמוד האחרון. היא כותבת שהיא נחנקת מהסביבה שלה.
שכולם רואים אותה כמה שהיא לא, שאיך שהיא לא תנסה להתחמק מזה,
היא תגיע תמיד אל שאלת הזהות הפנימית שלה, של מי היא באמת. אני
מתחיל לרעוד, להלחץ ולהזיע. אני קם ללכת לדלת, הבלאגן במקום
מטריד אותי מבפנים, אני רוצה ללכת משם, אבל לא מצליח לזוז,
רגליי מושכות אותי לכיוון המיטה בחדר השני.
אני פותח את הדלת לאט ובזהירות. אני רואה רגליים על המיטה.
אני פותח את הדלת לרווחה, ושותק. היא שוכבת על המיטה, שלווה,
אך עדיין מראה הגופה שלה מטריד. היא שוכבת שם. מתה. עיניה
פתוחות.
אני מתקרב בעדינות, ולא מסיר את מבטי ממנה.
אני נוגע בשיערה האדמוני. אני מתקדם לעבר פניה. הן קרות. אני
מרגיש את העור החלק שלה. אני מתקרב עוד יותר. אני רוכן אליה,
ומנשק אותה, ברכות על שפתיה העדינות. אני מתרחק, ולפני שאני
מתרחק מהמקום אני שם את ידי על עיניה, וסוגר את עיניה כדי
לסיים את פרידתה האחרונה מהעולם.

היא לא יודעת, אולי היא לעולם לא תדע, שאני הוא הנער שהביט בה
יום יום, בנערה המאושרת וחסרת הדאגות כביכול, וראה מה שאף אחד
לא ראה. ראיתי יותר מהמעטפת החיצונית.
היא הייתה כמו מראה בשבילי - ראיתי בה את עצמי ואת חיי, וידעתי
שהיא מרגישה כמוני. וגם היא ידעה, אבל היא פחדה לשאול, כי היא
פחדה להתמודד.
נפרדתי ממנה אחרון, אני הייתי זה שהבין אותה באמת.
אבל אני יודע ששילחתי את הנפש התאומה שלי לעולם טוב בהרבה.
אני יודע ששם היא מגלה את עצמה מחדש.
ידעתי שבגללה אני אגלה את עצמי מחדש בעולם המתוסבך שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צפיחית בדבש
לא טריה.
היא יושבת על
המדף של
הסלוגנים הרבה
אחרי תאריך
התפוגה שלה



סוכריה מלשינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/9/02 23:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור זמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה