אפרים.

כל הדרך מהגלריה ולכיוון ביתו, הרהר אפרים, איך לא הצליחה
תערוכת הציורים שלו הפעם. לא שלא הייתה מוצלחת, פשוט באו מעט
מידי אנשים. ולא מקרב ידידיו. כל האחמ"ם החשובים, לא הגיעו.
ואף מבקר מהעיתונות. כישלון מוחץ. והערב: הוא צריך להמציא
תירוץ לצאת מהבית, כדי שרעייתו תעשה לו מסיבת הפתעה. כל שנה
הסיפור חוזר על עצמו. הוא מבקש, לא מתחנן שלא תעשה לו יום
הולדת. והיא בשלה, מצליחה להפתיע אותו, ולהרגיזו. השנה החליט
שיצא מהבית ויחזור למחרת. ושהיא תהיה תקועה עם האורחים והאוכל.
אין לו מה להתפאר שהגיע לגיל 60.
הייתה לו נוכחות עזה, שהשאירה רושם על כל רואיו. שערו בצבע
הכסף, ובזקנו הקצרצר והמלבין. הוא הרגיש זקן. יום שחור. במצב
רוח מזופת זה הגיע לחניון שמתחת לבניין שלו.
נעצר בכניסה והסתכל להמולה שהייתה שם. שש מקומות החניה שהיו
אמורות להיות פנויות בשעה זו היו תפוסות ע"י שלוש מכוניות
גדולות ממדים וחדישות. וערב רב של אנשים פרקו חבילות ארוזות
כמתנות. המון ילדים התרוצצו, וכמה צעירים שיחקו כדור רגל עם
ניירות אריזה שמקומן היה בזבל.

משפחת סביח.
משפחת סביח גדלה בעוד נין. לרונה הנכדה נולד בן, וקראה לו
שמחה. רצתה לתת כבוד לסבא ששון. קראה לבנה בשם דומה. והסבא
המאושר כינס את המשפחה הקרובה והחליטו לבקרה יום לאחר שחזרה
מבית היולדות. הסבתא ניסתה להניא אותו ממעשה זה ידעה שיולדת
עייפה בשבוע הראשון. "תראה אותם בברית" אמרה לו. הוא היה עקשן
כמו ילד בן 9. אבל הסבא היה בן 90 והכל היה דחוף לו. רק שלוש
משפחות הוא כינס, שנכנסו בקושי בשלוש מכוניות משפחתיות. היו
לפחות שלושים איש. איך כולם יכנסו לדירה הקטנה של רונה? כמו
תמיד חלק בחוץ חלק בפנים, ויתחלפו.
כשהגיעו לבניין, שמחו לגלות שהוא פנוי לחלוטין ואין אף מכונית
של הדיירים. מיד נכנסו לחניות אחד ליד השני, והחלו לפרוק את
המתנות. ואז הגיעה מכונית.

הדייר.
אפרים היה נרגז כשראה שתפסו את החניה שלו. החל לצפצף.
היחיד ששם לב אליו היה בחור צעיר, חייל. הוא נפנף לו ביד והראה
לו שיש מקום ליד המכוניות של משפחתו.
אפרים הוציא את ראשו מהחלון וצעק לכיוון האנשים שהיו בחניה
שלו: "הלו, לצאת משם. זו החניה שלי"!!!. אף אחד לא התייחס
איליו מלבד זאטוט שהחל לבעוט בגלגל של המכונית.
"סלקו את היצור הזה לפני שיפגע מהדלת". החייל התקרב והניף את
הזאטוט על כתפיו.
"הילד הזה לא יצור כמו שאמרת". אמר החייל, "אלא שלומי. ולמה
אתה צועק? יש מקום בשפע. תחנה לידנו, מה הסיפור שלך"? החייל
התרחק לכיוון הסבא ואמר לו משהו באוזן. נראה היה שהם סכמו משהו
מכיוון  שסבא בא לכיוון אפרים כשהוא נתמך בנכד החייל.
"אתה אחראי לבלגן הזה"? שאל אפרים לפני שקרבו דיים.
"יה אבני" אמר הזקן, "באנו לרונה להגיד לה מזל טוב, רק חצי
שעה ונלך".
"ומי זו רונה"? שאל אפרים.
"מה אתה לא מכיר את רונה שלנו? גרה בבית הזה בקומה למעלה
למעלה. אמר הזקן, והחל לספר לו על החתונה שלה שכבר אז הייתה
בהריון, "היום כולם מודרנים, עושים ילדים לפני החתונה. אצלנו
במרוקו... וי וי אם נערה הייתה בהריון לפני החתונה. לא היו
מקבלים אותה למשפחה. ואיפה אתה גר"? שאל.
"אני גר בפנטהאוז, לא מכיר את רונה, ואתה חונה בחניה שלי אני
דורש ממך לפנות אותה" ענה אפרים בבוטות. בנתיים המשיכו הנשים
להוציא מהמכוניות את מאכליהן. סירים, וקופסאות, בקבוקים וכל
טוב.  "אה... אתה גר בפנתוס, קרוב לשמים. אתה צריך להיות אדם
טוף, בא תעלה יה אבני ותאכל מהמאכלים של אשתי סמירה שעדין
מבשלת טוף, ותזכה בגן עדן.  
"תפסיקו לבלבל לי את המוח, אין לי עצבים לכל ההמולה שלכם". ענה
בכעס. בנתיים הצטופפו ילדים נוספים סביב המהומה שעורר הזר. אחד
הזאטוטים משך במכנסיו, והראשון חזר לבעוט ולהכות בדלת המכונית.
אחת האמהות לקחה את בנה הקטן שיעשה פיפי בגינה לפני שיעשה
במכנסיו.
ניכר היה על אפרים שהיה עצבני מאוד. פניו האדימו והוורידים
בצווארו תפחו.  
"פראי אדם, פרימיטיבים". הוא הדף את החייל מעל פניו, ופילס לו
דרך בין ההמון שצבא עליו. התקרב למכונית האמצעית ודפק על גגה.
"זו החניה שלי. להוציא את המכונית מיד". והחל לבעוט בחבילות
שהיו סביב המכונית ולפזרן בלי להתחשב ששפך את תוכנן.
שני גברים קפצו לעברו ועצרו בעדו מלרמוס את המתנות שהיו
מפוזרות. אחד מהם פנה איליו בשקט. "שמע בחור אני נותן כבוד
לשער השיבה שלך בתקווה שתגיע לגיל של האבא שלנו. אל תעשה
מהומה. בלתי אפשרי לפנות את הדברים, רק לאחר שנעלה הכל לרונה.
תצטרך להמתין".
"אני לא מוכן להמתין, עכשיו תזיזו את המכונית". הוא חיפש
קורבן. "אתה בוא הנה" תפס את החייל בחולצתו בעורף וגרר אותו
לכיוון המכונית האמצעית. "אתה שב ותנהג אותה החוצה מפה מיד"!
החייל השתחרר מאחיזתו של אפרים ועמד בהתרסה מול פרצופו האדום.
הם היו באותו גובה והפעם הוא נראה כועס. "ואם לא מה תעשה"? כעט
ההמולה והרעש היו בלתי נסבלים. הילדים שהרגישו שיהיה שמח
התגודדו סביב אפרים בעטו בו ומשכו בבגדיו. הנשים נסו להרחיקם.
תינוקות בכו, ואף אחד לא שמע את זולתו. הזקן קרב שנית לאפרים
וניסה להכניס בינה למוחו הקודח. "תשמע בן אדם. הגזמת. לא
מתנהגים ככה בעצבים. והתחיל להסביר באריכות מה קורה כשאין
סובלנות.
"אצלנו במרוקו הייתה הכנסת אורחים עם כבוד לשכננו גם אם לא
סבלנו אותם. והם לא היו יהודים. כאן כולנו יהודים וצריך
סבלנות, לא אלימות". החייל שהיה דואג לסבו בא לקחת אותו שמא
יפגע בו הזר הזועם. "בא סבא אין טעם לדבר איליו בטח עבר עליו
יום שחור, ולחש משהו באוזניו של הקשיש. שיניהם פרצו בצחוק. זה
היה הקש ששבר את גב הגמל. "? אכן הם הזכירו לו את היום השחור
שהיה לו, הם נגעו בנקודה כואבת.
"מה אמרת? גם אני רוצה לצחוק, אתה יודע לפני מי אתה מדבר"?
כן בפני חמור שנוער לפני ילדים ונשים. אמר החייל בעוקצנות.
"איזה עניין אתה עושה בגלל חניה. אין לך בושה ודרך ארץ? בטח
השכנים לא סובלים אותך. עובדה, אתה לא מכיר את אחותי רונה
השכנה שגרה מתחתך. אמרת לה מזל טוב"?
"אתם ורונה לא חברה בשבילי, וצר לי שהיא גרה בבניין שלי. הייתה
צריכה לבחור לה שכנים מהעדה שלה. בטח היא ומשפחתה מלכלכים את
חדר המדרגות". הוא ניסה להעליב.
"אתה באמת שמוק", אמר החייל שנעמד שוב מולו. "תתנצל לפני הסבא
על השקר ששיקרת  על אחותי. אנחנו יודעים כמה היא נקיה. להפך
אתם הווזווזים מלוכלכים ומסריחים. רק כשמגיע פסח אתם מנקים את
הבית ומתרחצים". החייל הצעיר נעלב שכך דיבר על אחותו. גם הוא
היה חמום מוח, אבל לפני סבו היה מאופק ואף פעם לא יצא מגדרו
לפני המשפחה, היה לו כבוד גדול איליו. "לך קיבינימט עכשיו גם
אם תעשה שמיניות באוויר לא נזיז את המכונית". הוסיף. הפנה לו
את הגב ואמר לכולם "חברה לקחת את הציוד ולעלות לרונה ונישאר
אצלה עד הערב". את המשפט האחרון אמר כשהוא פונה לעבר אפרים
והסתכל  לו בעיניים איך יגיב להודעה המתגרה. אפרים ניגש
למכונית שלו. כולם חשבו שהוא נכנע וויתר. התגובה הייתה הפתעה
רועמת. הוא חזר עם אקדח שלוף, ובלי לעצור הדף ודרך על ילדים.
נעמד מול החייל, וממרחק אפס ירה שתי יריות בבטן החייל שעמד עם
הפתעה גמורה בעיניים. תחילה השלח הס. והחייל גלש אט אט לרצפה
ונפל על גבו כשכלוחי דם פורצים מבטנו ומגבו.
ולפתע צעקות ובכי קורע לב של אמו של החייל. זרקה כל מה שהיה
בידיה ונפלה על גופת בנה מנסה לעצור את הדם. הגברים המבוגרים
התנפלו על אפרים במכות רצח. הוציאו מידיו את האקדח שהחזיק
שמוט. היכו ובעטו בכל חלקי גופו עד אובדן הכרה. בגלל היריות
והרעש ירדו השכנים לראות מה קרה. משהו דאג לצלצל למשטרה
ולאמבולנס כי הם הגיעו תוך דקות. אפרים המוכה וההמום הובל לאחר
כבוד באזיקים לנידת משטרה. אשתו שירדה בגלל הרעש, עמדה מהצד
קפואה ומבוהלת, ואחר כך התקרבה לסבא שנראה היה שגם הוא עומד
למות. הוא לא הפסיק למלמל "למה? למה? למה"? כשראה את האישה
מתקרבת ירדו לו דמעות.
"אצלנו במרוקו לא יורים בגלל חניה".
החייל הצעיר מת מפצעיו בבית החולים. ואפרים מלמד ציור בבית
הסוהר. והכל בגלל חניה.
את היום הולדת הזה אפרים לעולם לא ישכח.