נכתב בערב תשעה באב

"אני שונא אותך! לכי לעזאזל!" צעקתי לאמא ועליתי במעלה המדרגות
לחדר שלי בטריקה, כמו כל נער מתבגר עצבני טיפוסי, והתיישבתי על
המיטה. אני ואמא גרנו לבד. אמא התגרשה מאבא כשהייתי בן 5, כי
היה אוסף חגורות. אבל אמא הייתה שונה ממנו לגמרי. לא משנה מה
היה מצב הרוח שלו, תמיד הייתה צוחקת. היא פתחה את דלת חדרי
ואמרה: "אתה יודע, כשאני הייתי בגילך, היינו אומרים 'לך
לעזה'." צחקתי, למרות שזה לא היה מצחיק. היא התיישבה לידי,
ליטפה את ראשי, ובעוד היא מסתכלת סביב, אמרה לי: "מותק, אולי
תיפטר מהאקדח הזה!" היא התכוונה לאקדח שהיה מונח על שידתי .
אבי שכח אותו מאחור, וטוב שכך. מי יודע איזה שימושים היה מוצא
לו. אז אני, לאחר שעזב, לקחתי אקדח זה כמזכרת יחידה מאבי
ה"אהוב". השארתי את האקדח טעון על השידה. "היה עוד פיגוע."
אמרה אימי לבסוף. "אוקיי." עניתי.

אמא אמרה לי לצאת החוצה, לטייל, להעביר את הכעס. יש לי הרבה
מזל בחיים. אמהות אחרות היו מרתקות את ילדיהן לחדר. הלכתי
למכולת לקנות מסטיקים, אבל משהו ליד המכולת משך את עיניי. היה
שם קיוסק קטן והמוני אנשים הצטופפו סביבו. התקרבתי ושמעתי את
בעל הקיוסק צועק: "ערבים, דתיים, חילוניים, אשכנזים, מרוקאים,
רוסים, אתיופים... כל מה שרק תרצו רק היום... אנסים,
טרוריסטים, אנטישמים..."צעק בעל הקיוסק. התעניינתי מאוד
בעניין, אז ניסיתי להידחף, ואיזה אערס אמר לי להרגיע את עצמי.
אז נרגעתי. התקרבתי וראיתי את האיש. הוא בכלל לא דמה לדמות
השמנה שדמיינתי, כששמעתי את קולו החזק, קולו של אדם המסתער
לעבר האויב. על פניו נראתה תשישות רבה ועיניו המורעבות בלטו
מהן. הוא נראה כמי שעבודתו רוקנה ממנו את אהבת החיים. הוא
בדיוק שירת מישהו עצבני ורועד כאילו הוא היה מסומם בקריז,שבא
לדוכן ושאל אותו בקול מלא רחמים: "מה קורה בני?! זו כבר השנה
חמישית ברציפות שאתה בא לפה.. מתי תפסיק לבוא?! להביא לך את
המנה הרגילה?!" לאחר שהאיש הינהן. הוא נתן לו שקית שרשום עליה
2 קילו ערבים. התקדמתי אל המוכר ושאלתי אותו מה הוא עושה. הוא
ענה לי: "מוכר שנאה." "למה שאנשים ירצו לקנות שנאה?" שאלתי
בתמיהה. "כי זה בחינם." אמר המוכר וצחק. "מסתבר שישראלים יקחו
כל מה שתיתן להם, אם זה יהיה בחינם. "נכון!" אמרתי ולקחתי קילו
ערבים וחצי קילו חרדים. הלכתי הביתה. בכניסה לגינה שלנו, עמד
חרדי צעיר ושאל אותי: "רוצה להניח תפילין?" אמרתי לו "תרגיע!"
והורדתי לו כאפה. הוא נראה די רגוע, כששכב כך על המדרכה. פתאום
התעוררה בי שנאה עזה.
ואז התעוררתי.

הרגשתי כל כך אשם שבחלום שלי עשיתי דבר כזה איום. אני הרי לא
מסוגל לשנאה ברמה כזאת. ליתר בטחון, ירדתי כדי לבדוק שאכן היה
זה חלום. הלכתי למקום בו היה הקיוסק, והוא לא היה שם. זה אכן
היה חלום. חזרתי לחדרי, ושם על השידה, ראיתי פתק מאמא שאמר
שהיא אוהבת אותי ושהיה עוד פיגוע. התמלאתי כעס שעוד לא חוויתי.
למרות שהייתי עייף ורעב, לקחתי את האקדח שהיה מונח, טעון, ליד
הפתק. יצאתי החוצה וחשבתי. איזה מזל יש לי בחיים, שאני, לא כמו
אחרים, לא נגוע בשנאת חינם. התחלתי ללכת, וידעתי בדיוק לאן.
                                  אני הולך לעזה