כשאמרו לה שאין לה שום סיכוי לחיות, היא לא הינדה עפעף,
כאילו שידעה זאת כבר ממזמן, כאילו שכל חייה חיכתה לרגע הזה
שהרוח בה קפאה.
כאילו לא היתה חיה ממילא כך שזה לא משנה, כשהודיעו לה שיש לה
רק מספר ימים לחיות, לא אמרה מילה כאילו שזה לא משנה לה.
היא המשיכה במלאכת ידה, היא היתה רוקמת על פיסת בד לבנה פרחים
צהובים,
בעדינות ובשלווה, היא ישבה כך וצמתה הארוכה נחה על כתפה, הרופא
נעץ בה את עיניו הוא לא ידע עוד מה לומר ולכן המשיך לשתוק עוד
מספר שניות לקח את רגליו ויצא.
אני עמדתי לידה ופחד ענק אחז בי ולא בגלל שהיא הולכת למות אלה
בגלל שהמשיכה לרקום את הפרחים הצהובים הללו ואפילו לא הרימה את
עיניה להביט בי, ואני הייתי כל כך צריכה שתעשה כן, הריח שלה
אפף אותי ריח מתוק, היא יפה כל כך והיא פה עכשיו
והיא לא.
הרופאים הציעו להביא אותה לייעוץ, בגלל שמרגע שהודיעו לה את
הבשורה היא לא אמרה מילה, היא אפילו לא הביטה בהם, אבל אז היא
אמרה "מה זה חשוב" וחייכה בעצבות "אני מרגישה טוב"
היא לא נתנה לי יד והיא לא אמרה שיהיה בסדר היא גם לא אמרה לי
שזה לא נכון מה שהם אמרו.
בבית חולים אחז ריח נורא של צואה אבל מבעד לחלון השמש הפיצה
אור נפלא שהאיר את פניה הלבנות, היא באמת נראתה טוב ולא כמו
אשה שהולכת למות ממחלה נוראה.
מחוץ לחדר עמד איש בבגדי ליצן, האיפור היה מרוח על פניו, הוא
עמד שם בפרצוף מבוהל, את אשתו הכניסו לחדר ניתוח היא נדרסה
ממכונית, ועכשיו הוא פוחד להישאר לבד.
משהו משך אותי להישאר שם, גם אחרי שהוציאו אותה, הרי אין לה מה
לעשות שם חוץ מאשר לחכות למות.
אני המשכתי לבוא לשם, ולא בגלל האחיות או האנשים או משהו כזה
לרוב הייתי מסתובבת במסדרונות לבדי אף אחד לא שם לב אלי מעולם
וגם לא שאלו שאלות, ואני הייתי לפעמים גם מדמיינת שהיא איתי
ואנחנו יושבות אחת מול השניה, הייתי נושמת לתוכי את הריח הנורא
וסופגת את הצבע הוורוד של הקירות, הכל היה בעיני כל כך יפה
שהמשכתי לבוא גם הרבה אחרי.

באותו יום שהודיעו לה שאין לה שום סיכוי לחיות, גם הודיעו לה
שהיא חיבת לצאת בגלל שמישהו אחר צריך את המיטה.
כך אספנו את מספר הדברים שהיו לה בארונית הקטנה ליד המיטה
שהיתה ליד החלון ויצאנו לרחוב, בחוץ היה רעש עמוס של אוטובוסים
ומכוניות ציפצופים אנשים, וחום נוראי.
הכל היה נראה הרבה יותר רועש פתאום מהשקט הוורוד שבבית החולים
הכל נשמע כל כך רועם ומטריד.
התיישבנו באוטובוס והיא המשיכה לרקום על הפיסת בד את הפרחים
הצהובים הקטנים שנאספו בסדר הגיוני של צורות לא ברורות.
ואני ישבתי לידה חצי ילדה חצי אשה מהופנטת על דרך תנועת ידיה
שמחדירות את המחט ועוברת דרך הבד וחוזרת שוב ושוב בעקשנות.
אצבעותיה העבירו בי חלחלה, ריחה גם העיק עלי ריח של זיעה קרה
ותרופות, באוטובוס היה קור מקפיא של מזגן , היא נשמה בכבדות
ולא הפסיקה לרגע את מלאכת ידה על פיסת הבד בקטנה שלתוכה התאספו
עשרות פרחים קטנים צהובים שאיבדו כיוון כמנסות לצאת מהבד אבל
בעצם הן רק מעמיסות על עצמן עוד ועוד כך שכמעט לא נותר להן
מקום לנשום,
לפתע פצעה את אצבעה מדקירת מחט חדה, והדם לכלך את הבד, היא
נרתעה לרגע והפסיקה את התנועה שוב לא אמרנו מילה אבל הדם היה
כל כך חי והיא נתנה לו פשוט לזרום עד שהוא הציף את כל הפרחים
הצהובים בים של אדום.
לבסוף כנראה התעשתה לקחה את אצבעה הפצועה ומצצה אותה היא מצצה
אותה כאילו היה זה הדבר הכי טעים עלי אדמות.
ואני לקחתי את פיסת הבד ודחפתי אותה לכיס, הייתי חיבת לקחת
אותה כי פתאום ידיה החלו לרעוד , האוטובוס נעצר ליד ביתנו
ושנינו ירדנו בתחנה, כשהגענו הביתה הצעתי לחבוש לה את הפציעה
אבל היא הנידה את ראשה לשלילה בעינה ראיתי פחד איום מחובא
עמוק.
כשהגיעה לחדרה הוציאה שוב פיסת בד לבנה והחלה שוב את מלאכת
ידה.

היה זה ערב של סוף הקיץ ורוח נעימה נכנסה מהחלון הכנתי לנו
ארוחת ערב ואכלנו אותה בסלון, את העוף שהגשתי אכלנו מול
הטלוויזיה בשתיקה, היא החזיקה את העוף בידיה נועצת בו את שיניה
ולא יכולתי להסיט את עיני איך השומן נוזל מצידי שפתיה ובעיניה
מבט מטורף ואז הדמעות החלו לזלוג והן לא הפסיקו שתיתי את
הדמעות המלוחות בעוד היא טורפת את העוף כשסיימה הניחה את
העצמות על השולחן ונשענה לאחור רציתי כל כך להגיד לה דברים אבל
הפה בגד בי ונשתתקתי.
לאחר שרחצה את ידיה ושבה לשבת על הכורסא ביקשה שהעביר את הספר
שהיה מונח לידי הושטתי את הספר לעברה והיא לקחה אותו מידי.
היא המשיכה לשבת על הכורסא הישנה שעה ארוכה והיתה שקועה בתוך
ספרה , היה לה הילה של שלווה מדהימה אבל המוות שרר בחדר הזה
הוא חיכה לה, והיא חיכתה לו, ריח של עובש נדף מהמטבח יצאתי אל
המרפסת אל לילה של כוכבים ומתוך השחור של הלילה נשמתי לתוכי כל
כוכב בנפרד.
לא עשיתי דבר רק ישבתי שם מולה מביטה בה, היא כבר נרדמה מזמן
ראשה מונח לאחור והספר רכון על ברכיה, כיביתי את המנורה הקטנה
ושלפתי את הספר מידה היא נותרה שם על הספה בחושך סגרתי את הדלת
והלכתי אל חדרי.
שקט רע שרר בחדרי, ושקט שרר באפלה בחוץ ורק יללות של חתולים
הפרו את הדממה, כבר חודשים לא ניקיתי את הבית ולא עשיתי כביסה,
נכנסתי למיטה מטונפת וניסיתי לא להריח את הריח הנורא מהסדינים,
התחלתי לספור מספרים בכדי להרדם אבל כל שיכולתי היה להוציא את
הפיסת בד המוכתמת בדםשהיה בכיסי, היבטתי בו כל כך חזק שכבר לא
ראיתי לא פרחים ולא כתמי דם אלה ראיתי אותה יושבת על הכורסא
ישנה את צמתה השחורה, העצמות של העוף, ונרדמתי לבסוף.