סוף העולם, או בדרך אליו - באר שבע.
עוד תחנה מרכזית, כמו שאני אוהב, שאפשר ללכת לאיבוד בגלל שיש
שם יותר מדי אנשים.
יום חם, אנשים קונים פלאפל.
אני רק משתמש בו בתור תרוץ להכנס לחדרון הפנימי, לסועדים
במקום.
החדרון הזה לא היה מביש סצנה מתוך "החטא ועונשו" .
קטן, חשוך, חם, צפוף למרות שאין בו כלום חוץ מכמה כיסאות
ושולחנות, תמונה של בעל המקום ומכתב תודה מתחת. מסוג המקומות
שנכנסים אליו אנשים שאין להם מקום יותר טוב ללכת , או מי שרוצה
להסתתר בהמון.

אני מכין את המנה, מעיף חצי מבט אחורה, אף אחד לא חושב להסתכל
הנה בכלל, המקום הכי ריק בעולם זה חצי מטר ממקום ההתרחשות,
אין סוף.

הכפית מתחממת, החומר מתערבב. הזקנה שיושבת מולי מסתכלת עלי,
אני אפילו לא ראיתי אותה. היא בכלל לא מבינה מה אני עושה.
היא נמצאת במקום הזה מהסיבה הראשונה, היא לבושה בסודר בלוי,
ב035.

"השם ישמור אותך חייל". חייל, חייל, חיייל? אה.. כן, אני חייל.
כאילו.. לא..
אני במדים, בגלל שאני עם נשק, יש אנשים שקוראים לזה בגידה,
בשבילי זה כסף.
אני לא חייל, ואין לי נשק בד"כ, אבל פעם בכמה זמן אני מארגן
איזו קומבינה, דופק נשק, 15,000 שקל. חומר להמון המון זמן.  

"השם ישמור אותך חייל". כן, טוב, אני עושה כן חיילי עם הראש.
ומזריק.
שניה לפני שהעסק מתחיל להתערבב בדם אני חושב על כל הקווים
המקבילים של פסי הרכבת , שנפגשים בנקודת האין סוף . וכמו בסצנה
מתוך "טריינספוטינג" אני שוקע לתוך הרצפה..
אני רואה את השעון נח על 4:25.
אני חושב על הנקודה ההיא, שמתקיימת רק במצב הזה, שכל הקוים
נפגשים בה סוף סוף, שהאור נעצר, שאפשר לראות את הזמן צף שם,
בלי כיון.
אין סוף. קור מוחלט 273- אין יותר מזה, זה הקצה. כאן הכל נגמר.

כל השאלות, כל האפשרויות. הכל נסגר סופית.
כלום והכל. כמוני. כלום והכל.
אין סוף.

"כבר 4:30?" הזקנה שואלת כאילו לא שמה לב שיש לי מחט ביד..
מבעד לקירות הנמסים אני רואה את המחט של השעון מראה על 4:26.
מסכן השעון.
"עוד מעט". הזקנה חסרת סבלנות, אולי היא חושבת שיקרה משהו ב
4:30, אולי מישהו יבוא להוציא אותה מהחור הזה. איזה נכד שפתאום
נזכר. מישהו.

שלושה מטר ממני מישהו חותך פיתות, כנראה העובד של הפלאפל.
כל תנועה- מדויקת, חדה, לא מבזבז כלום, יש לו ערמה של פיתות
מוכנות, וערמה שצריך עוד לעשות.
הערמה מגיעה לתקרה והפיתות נשפכות על הרצפה, נמרחות על התקרה.
פיתות עד הנצח. הוא בטח עובד שם כבר כמה שנים. תקוע בלולאה
שלו.

"כבר 4:30?" אנשים מאבדים תחושה של זמן במקומות כאלה, או כשאין
להם שום דבר לעשות. או כשאין להם מה לעשות והם במקום כזה.
"עוד מעט". "ישמור אותך האל, חייל". נתקענו בלולאה, השעון
מסתובב, הפיתות נמרחות הזקנה שואלת. המחט מסתובבת לאט כמעט
יוצאת מהשעון, מטפסת למעלה לכיוון ה"רבע ל.." עוד כמה שניות..


הזקנה עדיין בוהה בי כמו מי שיציל אותה, אולי אני מזכיר לה את
הנכד שלה. העובד חותך את הפיתה , פתאום אני רואה שזו הפיתה
האחרונה.
הפיתה האחרונה של הנצח, הוא לא מוצא מקום לשים אותה, אני חושב
שזה מצחיק. הקוים המקבילים נפגשו, הלולאה מצאה את הקצה שלה,
והיא יכולה להפסיק להתקיים מבחינתה.
"כבר 4:30!" אני אומר. הזקנה נעלמת, הפיתות נעלמות, כנראה שהיא
פשוט חיכתה כאן, כמוני, לסוף.
"ישמור אותך השם חייל" זהו סוף העולם. אפשר ללכת.