יום אחד, לפני עשרים שנה
ביום רועש ומטריד וחושני
ירדה השמש אל האדמה
והזדווגה עם הקרח בים הצפוני.
מאסה אחת, אלפי ניגודים
ענן של עשן ירד על העולם
ענן שנשאר תשעה חודשים
עד שבזעקה אחת נעלם.
וכשהעשן נעלם, הזמן עמד מלכת
תושבי העולם החסירו פעימה
לפניהם נצבה האמת החותכת
השלמות הלוהטת הקפואה;

השלמות היתה תינוקת
והאמת היתה עירומה.

אמא אדמה אימצה את התינוקת
שגדלה לילדה, שהתפתחה לנערה
ואמא אדמה היתה חייבת
להגן עליה מכל צרה.
אי שם, בצפון, במרחקים
בלב האוקיינוס, באמצע הים
שילחה האדמה מצוקים אדירים
שזרו אימה בלב כל אדם.
ובין המצוקים, על אדמה זכה
גרה הנערה אפופת העשן
וכל אדם שאותה ראה
הפך שחור, נראה לבן

ושמה של אותה שלמות של מחלוקת
אנדראה.

השנים חלפו, השאלות התווספו
ואנדראה מיאנה לענות
הרי כולנו ילדי טבע שהתמסדו
ולאף אחד אין תשובות.
אבל דבר אחד היא תמיד אמרה
לכל דוחפי האף
אמא מחכה לי, אעוף לעברה
ברגע שאצמיח כנף.
אנדראה חיפשה בכל העולם
את התשובה לאותה שאלה,
שאה אותה שאלו כבר כולם
ולבסוף הגיעה למסקנה;

כמו שהזמרת במטוס אומרת,
הדרך היחידה לעוף היא מיתה.

אמא אדמה, האם את שומעת?
בתך החורגת הולכת ממך
אני אוהבת אותך, זאת את יודעת
אך לא אשוב לעולם לחיקך.
לא אסכים, אל תעזבי!
אדמתי אינה שווה בלעדייך!
לכי למסעך, אבל אנא, חזרי
תני לי לחוש שוב את מגע ידייך.
כך ביום גשום כמו היום
עזבה אנדראה את גופה
ומבלי להסתכל לאחור,
עלתה לשמיים והתאחדה עם אמה.

עד היום, אגדה מספרת,
בכל קרן שמש תמצאו גם את בתה
אנדראה


(א' ב'- נכתב בבודה 25.5, ג' ד'- טרומסה 28.5)
(אנדראה, תודה על ההשראה. חבל שהעשן לא באמת התפזר)