אומרים שהדרך הכי טובה למצוא משהו שאבד, זה פשוט להפסיק לחפש
אותו. ואפילו שלא איבדתי אותך, כי בעצם אף פעם לא היה לי אותך,
לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי מפסיקה לחפש אותך, אז אולי
דווקא אז הייתי מוצאת אותך. סתם ככה, יושב לי מתחת לאף.

במשך תקופה מסויימת כבר כל כך התייאשתי. באמת הפסקתי לחפש.
שיכנעתי את עצמי שזה לא יעזור, ושאולי כדאי לי לתת לך לחפש
אותי קצת במקום. זה קצת מצחיק כשחושבים על זה ככה, זה כאילו
אנחנו משחקים מחבואים. רק שאנחנו כנראה ממש גרועים בזה, כי
המשחק הזה נמשך יותר מדי זמן. ואני לא יודעת מה איתך, אבל אני
לא יכולה להפסיק לחפש. אני גם לא רוצה. אני רק רוצה למצוא
אותך.ולהיות איתך.
להיות איתך.

אבל אני לא מוצאת אותך. וכל פעם נדמה לי מחדש שמצאתי אותך, אבל
אני תמיד טועה. זה אף פעם לא אתה, וזה אפילו לא מישהו שמתקרב
להיות אתה. אני יודעת כי אני מכירה אותך, כמו שאתה מכיר אותי.
ואני אוהבת אותך.
והפעם, זה גם לא חד צדדי.

רק שאני לא פאקינג מוצאת אותך. לפעמים אני חושבת שאתה בכלל
בחצי השני של כדור הארץ או אולי על כוכב אחר, ואני אף פעם לא
אמצא אותך. ולפעמים, אני חושבת שאולי אנחנו כמו שני אנשים
שנעולים בתוך חדר חשוך לגמרי, מסתובבים אחת סביב השני, מחפשים
אבל לא מוצאים, לא רואים. ואני, אני רק מנסה למצוא איזה אור
להדליק כדי שסוף סוף אני אוכל לראות אותך. אבל הגורל נעל אותנו
בפנים, בתוך חדר חשוך לגמרי שהשמש אף פעם לא זורחת בו ואין בו
שום תאורה. והגורל עומד לו בחוץ וצוחק, עלינו. על זה שלא משנה
כמה סיבובים אנחנו עושים בחדר, וכמה פעמים אנחנו נופלים בחושך
ולפעמים אפילו מתנגשים אחד בשני, אנחנו פשוט לא קולטים שיש עוד
מישהו בחדר. מישהו שהוא כל מה שאי פעם רצינו וכל מה שהיה חסר
לנו. והמישהו הזה מחפש אותנו, ואף פעם לא מוצא.

זה נכון? אתה מחפש אותי? אתה גם לבד? ואתה באמת רוצה... אותי?
אני באמת זאת שאתה חולם עליה, היחידה שיכולה להבין אותך ואתה
היחיד שמבין אותי? ואתה באמת... קיים? זה כל כך כואב לי לחשוב
שאולי לא. שאולי המצאתי אותך מרוב יאוש, ופשוט יותר נוח לי
להאמין שאתה קיים מאשר להודות בזה שיש אנשים שפשוט נשארים לבד.
אני לא רוצה להיות לבד. אני לא יכולה להיות לבד. אני מנסה
לפעמים להעמיד פנים שאני כן... אבל אני יודעת שזה רק כי אני
מנסה להתעלם מהכאב הצורב הזה של משהו שחסר לי בפנים. מישהו
שחסר. אתה.

זה מוזר שאני מכירה אותך כל כך טוב, אבל לא יודעת מי אתה. אני
רק יודעת איך אתה, ואיך ההרגשה הזאת של להיות בלעדיך. להיות
לבד. רק אני עם החלק הגדול הזה שחסר לי מבפנים. אני כל כך רוצה
להיות איתך, או לפחות להיות מסוגלת להפסיק לחפש אותך. אולי אם
אני אעשה את זה, אז אני אפילו אמצא אותך. סתם ככה, יושב לי
מתחת לאף.

אבל אני לא מצליחה למצוא אותך או להפסיק לחפש אותך. אני רק
יודעת שאני שונאת את הגורל, ואני אפילו עוד יותר שונאת את
הצחוק שלו.