יש לי סוד כמוס.
הלוואי והייתי יכול לספר לך. את לא תאמיני לי. גם אם כן, אז
בטח יהיו לך שאלות שלא אוכל לענות עליהן.
לא מפני שאני לא סומך עלייך, חלילה, אלא משום שאני כל כך אוהב
אותך. לו רק הייתי יודע לבטח שפשוט ידעת על זה לאורך כל הקשר
שלנו. לפעמים אני חולם שאני מספר לך שזה אני, כאילו הייתי בעל
מלאכה רגיל ואת מהנהנת בהבנה.
"לא ייתכן כי מדובר בדבר שהינו כה מובן מאליו, הלא כן?"
מצאתי את עצמי שואל את השאלה הזו פעמים רבות בתום החלום וכשלתי
במתן תשובה או מענה לתהייה הבסיסית הזו.

הלוואי והסוד היה ברור. היינו יכולים לחיות ביחד, באותה הדירה.
הייתי חוזר לעשן מפני שאני לא יכול למות ואפילו מלווה ממך
סיגריה מדי פעם. כבר עברו כמה שנים מאז שהדלקתי מקטרת עם טבק
בטעם תפוח ומעלעל ב"הארץ". המנהגים האלה היו מרגיעים אותי בכל
הנוגע לרומנטיקה, אבל ככל שהזמן עבר, גיליתי שלא די בכך.
הייתי מוצא עצמי מתהפך ומתגלגל במיטתי ללא הרף. הסוד יושב על
כתפיי, הולך על גבי וטופח על פניי ללא הרף. האחריות ומשקלה
הכבד מנעו ממני את השלווה שכה חיפשתי. רק ביכולתו של המוות,
הנמנע מבחינתי, לשם קץ לאותה בדידות כפויה ולהשיב לי את המגיע
לכל.

אינני יודע אם אשיב לי את אשר לו אני זכאי, מכיוון ומעולם לא
היה לי. תמיד הייתי אני, יחיד מסוגי, עם כל היתרונות הגלומים
בהיותי. רק לאחרונה חוויתי את הקשיים האלה, בעיות שעוקצות
ברקות ומתחילות כאב ראש.
שקלתי לפנות לפסיכולוג בנדון, רק בשביל לדבר עם מישהו על זה,
אבל הוא היה מפנה אותי לפסיכיאטר טורדני שהיה מלעיט אותי
בכדורים. אנשי אקדמיה, בכללם, לא מקבלים אותי בהבנה ואפילו
שוללים אותי על הסף.

בכל מקרה, יכול להיות שבקרוב יגיע הזמן. אולי אני אדפיס את
המכתב הזה ואשלח לך אותו בדואר. אני לא יכול לספר לך על זה
בטלפון ואין לי את האומץ להתוודות פנים מול פנים. אני בטוח
שטוב לא יצא מכל הסיפור, אבל אני תמיד יכול לקוות שתמשיכי
לאהוב אותי כמו תמיד. כולי השתוקקות לקראת הרגע בו תפערי את
פיך ותדעי את אשר ברצוני לומר לך ב-3 מילים קצרות, אפילו
טריוויאליות ומובנות ללא פרשנות.







אני פאקינג אלוהים.