זה כבר שלושה שבועת שאני מחזיק בתוכי את הפחד הזה, הפחד הכי
גדול שיכול להיות בעולם. שלושה שבועות בלי תשובות, רק שאלות,
וכולן מובילות לפחד הזה. כבר שלושה שבועות שהפחד הזה מוחזק
בתוכי ואף אחד לא עונה לי, לא מדבר איתי, לא בא איתי במגע.
בשבוע הראשון פניתי לעשרות אנשים ברחוב, והם חלפו לידי כאילו
הייתי שקוף, כאילו אני לא קיים. ניסיתי לעצור מוניות, גם כדי
למצוא מענה לשאלה, אבל גם כדי להגיע הביתה, והם - כאילו אני לא
קיים (אני לא מאמין שהם לא רוצים פרנסה). אפילו בעל הבית
הקרצייה שלי כבר לא בא לבקש שכר דירה. אבל הכי חסר לי זה
הטלפון מאמא, ואיפה כל האנשים שאכפת להם ממני, לעזאזל?
אני מרגיש מחוק. ואולי הם מחוקים?
בשבוע השני כבר הסתגרתי בבית, כשכל התאים האפורים שלי מנסים
למצוא תשובה לשאלה "האם אני קיים"? ממש התביישתי בעצמי, כי
עשיתי עבודת דוקטורט שלמה שעסקה בשאלה הזאת. ניתחתי את הנושא
מכל כיוון, מכל היבט. אבל עכשיו זה שונה לגמרי, איך אני אסביר
לכם? זה לא עוד זבל פילוסופי זו מציאות, זה על אמת. אני מרגיש
את זה בגוף שלי, כאילו הדם הפסיק לזרום בעורקים, כאילו כל מה
שזורם בו זה אלפי מחשבות, שכולן מובילות לפחד הזה. כבר מאות
פעמים שהסרט החוש השישי עובר לי בראש, סצינה אחרי סצינה מילה
אחרי מילה, ואולי באמת ... די! נמאס לי כבר לחיות עם הספק, עם
האולי הזה וכל יום אני אומר לעצמי מחר, מחר אני אלך לבדוק אם
השם שלי חרוט על אחת המצבות בבית הקברות, אבל אז אני נתקף בפחד
הזה. מה יהיה אם השם שלי כתוב שם?
כבר לא יהיו מחשבות, גם לא יהיה פחד. |