הירח, כאילו העינית בדלת השחורה של השמים צופה בי בעדישות שלא
ראיתי עוד. וגם האווירה הלילית השטוחה כולה היתה רגועה וחסרת
אכפתיות.
"עוד לילה שצריך לעבור מבלי להיזכר," הוא אמר וניצמד עם הפנים
אל הזכוכית המלוכלכת של החלון,
שוב אותו הנוף הבאר-שבעי המיתפתח והנובל בו-זמנית. אותם
ביננינים בצבע לבן-מעייף.
"החיים בזבל?" שאל את עצמו את השאלה שהיה שואל כל ערב.
הוא היה בן-אדם די גבוה עם שער שחור-קצר,עיניים שחורות בשמש
וירוקות בחושך,עיניים של נער, אבל מבט של זקן. הוא תמיד חשב את
עצמו למנוסה וחכם בסביבתו, אך לא תמיד זה היה נכון.

הלילה עבר בשקט יחסי, הוא לא הצליח לכתוב כלום למרות המאמץ...
הגיע הבוקר עם כל הרעש  והזעה של "מתפתחת".
"הנה עוד בוקר מזדיין," אמר הוא והלך לצחצח את השיניים ולשטוף
את המוזה המאכזבת.