"אני מצטערת...
מצטערת שנאלצתי להגיע למצב הזה...
כל כך אהבתי .
למה היית צריכה ללכת?
כנראה שלא שמרנו עליה טוב מספיק...
כי אחרת, איזה סיבה הייתה לה להעלם?
פשוט לעזוב אותנו??
וכל כך רע לי עכשיו...
אני חושבת לעצמי-
למה כל כך מוקדם?
ויש אנשים שיגידו לי שככה זה היה אמור להיות.
אין כזה דבר מוקדם מדי..
ושאני אתגבר, בסופו של דבר.
אז למה כל כך קשה לי?
להמשיך הלאה?
בלעדייך...?
היה לי כל כך טוב אתך..
הייתי, מאושרת.
אין לי מילים כדי לתאר אותך.
כל כך מושלמת.
כולם קינאו בך, ללא ספק.
אפילו לי, היו את הרגעים האלה שהייתי צריכה לצבוט את עצמי, כדי
להאמין שאת באמת שלי..
כל כך קשה לי עכשיו, לבד...
אני מניחה שהזמן יעשה את שלו, כמו תמיד.
ובינתיים?
מה אני אמורה לעשות?
לחשוב?
להרגיש?
אני לבד...
ואני כל כך זקוקה לך...
אז למה?!"

החברים שלו נאלצו לסחוב אותי מהבמה.
בועטת ברגליי לכל עבר.
הדמעות שלי הרטיבו את כל הבגדים,
כל האנשים שהיו שם השפילו מבט, לא היו מסוגלים להתמודד עם
המראה זה-
אני.
הילדה החמודה הזאת, שלא עושה בעיות בדרך כלל,
מתמוטטת לנגד עיניהם.
והוא, בכבודו ובעצמו לא היה שם.
מי היה מאמין,
שאי פעם אצטרך להספיד,
את האהבה שלנו.