[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכאל גלילי
/
צליל ועץ התפוחים

שמה היה צליל ובעולמה המקביל היא היתה עוד אחת, סתם אחת אבל
כולם ידעו שיש בה משהוא והיא שונה.
היו ימים שבהם היתה יושבת לבדה ובוחנת את העולם בעיניה הגדולות
בשתיקה, היא היתה מסתכלת משועשעת מהקסם באוויר, משיחות
הציפורים, ממחשבות העצים העתיקים ומשחק החום וקור ששיחקו האדמה
והשמש. לעיתים היתה יושבת שם במקום החביב עליה והזמן היה חולף
וחולף.. לעיתים היתה נשרעת על גבה ומביטה אל השמיים וצוחקת.
כבר עבר זמן רב מאז ששיחקה בפעם האחרונה עם כוכב נופל וכעת,
היו אלה זמנים אחרים משהוא, הכוכבים ניצבו איתן ולא כמהו לרדת
ולשחק קצת עימה. כל מה שנותר לעשות הוא לצפות בם רבים על מקום
בפאזל הגדול הזה, במשחק החלומות שבהם לקחו חלק. צליל היתה
ידועה לכל, למרות שהיתה רק עוד אחת, כבר בשנותיה הראשונות היא
שיחקה אחרת, כשכולם רצו ורדפו אחרי גחליליות היא התחבאה בין
הענפים, לעיתים שעות וכשנמצאה טענה כי שיחקה עם הרוח. זה לא
שזה היה כל כך מוזר להאמין, אבל מה לצליל ולרוח בשלב כזה
מוקדם?
ושנותיה חלפו, וצליל גדלה וחוכמתה צעדה לפניה ושאלותיה נותרו
ללא מענה, מחשבות עמוקות ותהיות ללא קץ. לאחר שכבר גדלה והפכה
לנערה כבר הבינו שמשהוא מאוד גדול בתוכה זוהר, משהוא שהם אפילו
לא ידעו להסביר ולתאר. כשהיתה חולפת על פניי האחרים זוהר לא
מובן היה משתרע מאחור, כמו נסיכה היא היתה מסתובבת בדממה,
לפעמים מצחקקת אל עצמה, הם היו צופים בה כל עת שניתן, והקסם
הלך וגבר.

יום אחד, ישבה צליל וכדרכה, בעיניה הגדולות  היא בחנה פרפר היא
הביטה בו מסתובב סביבה חסר כל כיוון ומהופנט מיופיו של העולם ,
כל כך פשוט הוא היה וכל כך חכם. היא יכלה להבחין באבק הקסמי
שהיה משיר אחריו בכל משב של כנפיו , היא צחקה אבל לפתע עצב
הורגש בליבה. הפרפר המשיך לו בדרכו אך צליל נשארה לשבת כשהרוח
משחקת סביב.
צליל ישבה ובאצבעה נגעה קלות ברוח, והרוח לרגע פסקה. היה זה
יום עצוב לצליל היא הביטה ברוח עם דמעה, היא הביטה ושתקה והרוח
דממה. מאותו יום הם היו תמיד מסתובבות יחד, קשורות אחת בשניה
ומאותו יום צליל כבר לא עפה אלא ריחפה על גבה. כשהיתה חוזרת
מדי פעם אל חברותיה הפיות מרחפת על גבה של הרוח, נדמה היה
שהיתה נוסעת כנסיכה בכרכרה, היא גדלה צליל והפכה ליפה, טהורה,
צוהלת ושמחה, כנפיה ארכו יותר משל השאר, צבען הפך לתכול והן
נראו תמיד כמו לאחר מגע טיפות הטל בבוקר, שערה צימח, חום זהוב
הוא היה, רך וגלי, עיניה גדולות כשקד ופניה נעימות כמראה
הזריחה, כך היא, זוהרת ויפה, כנסיכת הפיות ריחפה בתוכם, כל כך
יפה, כל כך זוהרת, כל כך מיוחדת וכל כך שקטה.

מזה כבר זמן רב שצליל דיברה עם הרוח, מזה זמן רב שהרוח סבבה רק
אותה, מזה זמן רב שהאחרים הביטו בה ולא עמדו על דעתה, מזה זמן
רב שצליל שקעה בעצמה.
מאז אותו יום שעצב לא ברור נגע בליבה צליל הלכה והתרחקה והיתה
מבלה את זמנה על צמרתו של עץ התפוחים החביב עליה, יושבת מחייכת
ובוהה. לבסוף, התנתקה צליל משאר חברותיה כליל ונשארה רק עם
עצמה, היא, הרוח, קסם הטבע והעצב שבליבה.

יום אחד ישבה ובהתה בכוכבים שבשמיים, הם ריצדו ורקדו וציפו.
זמן רב עבר מזה שכוכב נפל וכעת, הגיע זמנו של עוד כוכב. צליל
הביטה בשקיקה וכך, כוכב אחד נופל ופייה חצו את קו הקסם האחרון
ונחתו על פני הארץ הקטנה.

ביום אחד, יום חשוך וכהה זה היה ישבתי על גג הרעפים של הבית
שלי בשכונה, הבטתי בכוכבים דיברתי אל עצמי ואיש לא ענה. אף אחד
אף פעם לא ענה, וגם לא היה את מי לשאול. איך שואלים מי החליט
לצייר על כנפי הפרפר דווקא את אותה הצורה? למה יש מוסיקה לא
מוסברת ולמה אני לא מבין מאיפה היא מגיעה? למה לפעמים הייתי
מביט מטה ולא רואה את המרחק עד הרצפה ולא יותר מפעם כמהתי
לבדוק אם ייתכן שאת המשקל שלי הרוח תשא? לי לא היו תשובות ובטח
לא לאיש שאשאל, שאלות רבות ומחשבות שנדדו הרחק ולתוך מקום לא
מוסבר.
יותר מדי פעמים הרגשתי את האושר והזוהר בפנים שכשנדמה היה
שמשהוא נגע, ברגעים אלה הקסם היה מתפשט באוויר והייתי מרגיש את
הניחוח המופלא, את השמש ואת החושך יחדיו, שילוב של הטבע
והרמוניה, משהוא בפנים היה ממריא ונוסק, זוהר ובוהק ומציף אותי
בחיוך רחב. יותר מדיי רגעים שחשתי בדיוק כך ובדיוק אותם מספר
רגעים ששוב משהוא בפנים דעך, דעך והתרסק, דעך ונעזב , דעך, בלי
שאדע איך ומה העצב הזה שפתאום נתפס.
הייתי מסתובב ואני עדיין, עם חיוך, ובפנים עצב וכמיהה ולא מבין
ולא יכול לשאול את איש דבר.
ובשעת לילה זו, כשהלילה אפור והחושך מקיף ואני יושב בשילוב
רגליים על גג הרעפים צל של אור האיר מאחור, כמו פנס בוהק,
אלומת אור לבנה השתקפה מאחורי ודמותה, דמותה כדמות צליל.
כך היא הגיעה, רגע לא היתה ופתע עמדה נצבת מאחורי, פנים של
מלאך,, של הרמוניה, של רגש, של דמעות יבשות אך יותר מכל, פנים
שנראו כל כך מוכרות, והיא, היא עמדה וחייכה.
את אותם רגעים של בהייה ואותם רגעים של פליאה למראה היופי הזה,
הכנפיים הארוכות והקסומות והכל כך שבריריות למגע לקח כל כך
הרבה זמן לעכל ונדמה שעדיין לא הושלם והובן עד תומו. כי בכל
זאת לא כל יום פוגשים בפייה ולא כל יום יתמזל מזלך ותפגוש
אותה, דווקא אותה.
לאחר שעמדה וחייכה בשקט, צעדה וישבה לידי.
"יפים הם, מרקדים לצלילי הצחוק ומנצנצים כמו טיפות הטל עם אור
בוקר, גם אני נוהגת כך לשבת ולתהות בם" אמרה והביטה אלי בחיוך,
"כן" אמרתי "יפים הם ו"... "שמי צליל" היא אמרה, אמרה ומרגע זה
העולם שתק ורק קולה נשמע, כמנגינות חליל, כרוח בוקר נעימה,
"ואתה," הוסיפה "אותך אני גם כן מכירה. נהגתי לשבת עם הרוח
ולהאזין לקולה ויום אחד.. הממ, בוא, בוא ותראה בעצמך".
אני זוכר כי חיוך רחב שוב התפשט בי בפנים, צלילים ומוסיקה
נעימה, מוסיקה שאף פעם לא שמעתי או ששמעתי אך רק הפעם היתה סוף
סוף צלולה וברורה. צליל נעמדה ושוב הביטה "אתה בא?" היא כמו
סימנה עם היד ולפתע הרוח מתחתי שיחקה, הרוח שיחקה ועטפה וצליל
החזיקה בידי. הרוח נשאה אותנו אל עבר הפרדס שממול השכונה.
נחתנו, כמה משעשע לומר, נחתנו על צמרתו של עץ תפוחים, "זה" היא
פתחה "זה מאוד דומה לעץ שלי במקום שממנו אני מגיעה. ישבת פעם
על צמרתו של עץ?" היא שאלה וחייכה.
באותו ערב לא כל כך שמתי לב לקסם שסבב סביבה, לאבק המנצנץ
ולכנפיים התכולות שלה, יופיה עלה על כל דמיון - כן, אך לעוצמתו
רק לאחר מכן מוחי התוודע. ישבנו שם, מנותקים מזמן ומחוקים,
מנותקים מחלום ומציאות, אבל ישבנו שם וצחקנו כל הלילה. היא
סיפרה לי על המקום ממנו היא באה, על המרחבים ללא סוף, על השקט
והתום, על הקסם שנישא באוויר, על האושר שמקיף על הדרך שבה
הגיעה אל גג הרעפים שלי, אך לא על הסיבה. לפני קרני השמש
הראשונות היא לקחה אותי חזרה, היא אמרה ששוב תחזור בלילה הבא,
ובחיוך וקסם עם קרני השמש נעלמה.

במשך דקות עמדתי נדהם ובמשך שעות לאחר כן לא עזבה אותי מנוחתי
שמה היא הלכה ולא תחזור חזרה. עייפות וסימני שינה לא נחו על
עיניי, כמו היה זה רק חלום, אך לא, לא היה זה חלום וכך בכל
לילה היא חזרה.

לעיתים היינו סתם יושבים על צמרתו של עץ התפוחים והיינו
צוחקים, מביטים אל על ומצביעים ואני נדהם מנפלאות התבונה.
לעיתים היו רגעים של שקט ואז היא היתה משתפת אותי במבוכי נפשה,
לעיתים היתה נותנת לי לגעת בכנפה ולעיתים היתה עושה לי קסם קטן
ומפריחה איזה פרפר או משלחת מכף ידה אבקה שהיתה צובעת את פני
הרקיע והיתה צוחקת ומביטה.
לילה אחד ביושבנו על צמרתו של זה, היה רגע של שקט ואחריו דממה,
היא לא עשתה קסם וגם לא דיברה, ומצאתי את עצמי כמוה, יושב
ומביט לכיוון האדמה. זו היתה הפעם הראשונה שהבחנתי בעצב שהיה
כלוא בליבה. דמותה לא זהרה פחות ויופיה מאומה לא נגרע אך היתה
היא שקטה.
באותו יום סיפרתי לה על העצב שלי, עצב שמזמן אומנם לא היה אך
נשאר דולק עמוק בפנים כמו על אש נמוכה, וצליל הקשיבה, הקשיבה
ושתקה ואני סיפרתי ותיארתי את ההרגשה. סיפרתי על סימפוניה של
צלילים, על הטבע שסבב ועל האושר שהקיף אותי ונגע ושניה לאחר
מכן נעלם כלא היה, על תחושת הריקנות, על החושך שכבש ועל העצב
הנורא שלזמן רב לאחר מכן לא עזב ונתן מנוחה. הפלגתי בתאורים
וטבעתי בדממה. טיפה אחת כבר היתה בקצה העין הימנית ובעין השניה
היא כבר נפלה, מחיתי אותן, ואז הבטתי בצליל שאפילו לא טרחה,
טיפה בודדה צנחה מעינה בשקט וזהרה בדרכה מטה והתנפצה. המשכתי
להביט בה, ולאחר רגע היא הביטה בי ואמרה "את זה, הרוח לי לא
סיפרה", פניה זהרו באור חיוור ועיניה עיניי השקד ריצדו כמו ים
לפני סערה. "הרוח סיפרה לי הכל, היא סיפרה וסיפרה על תומו של
לב ועל מחשבות באותו האחד, על קסם מוזר שעטף וניצנץ אך הוא לא
שם וראה במו עיניו, על אורו של אחד, כוכב נופל. אך לא סיפרה על
העצב בפנים ולא סיפרה על הכאב הרב ואני, אני לא יכולה.." פניה
הביטו ועצב כבש את גופה הרך, בראותי את זאת הרגשתי שמשהוא בי
שוב נמעך, למראה הקסם המתפוגג, למראה היופי והזוהר, למראה צליל
שהיתה עמוק בתוך זרועותי ולמראה הדמעות שצנחו על ברכיי.
ברגעים האחרונים של אותו לילה, בדיוק לפני שהשמש עלתה הרוח
נשאה אותנו מטה, צליל ראתה את השמש עולה הביטה בי וחייכה אך
עיניה לא זרחו והים שגעש בם נדם, כשהשמש נגעה בה היא לרגע
שתקה, אורה שנמהל עבר בי בכאב וצליל נעלמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמואל
איציקוביץ?
לא, לא מכיר!






ףץךן, ממשיך
להפתיע בתור
סלקטור


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/8/02 0:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל גלילי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה