הרחק הרחק, בקראוון קטן, חיה לה בשמחה רבה משפחת אמסלם.
האב, דוד, הוא בעל פיצוציה מקומית כבר 30 שנה, מאז שהגיע עם
אביו ואמו ו23 אחיו (24 אחיו, אם מחשיבים את ז'וז'ו, אבל מאז
שהתחתן עם אשכנזיה ועבר לגור בקיבוץ קטן בצפון, רחוק מהמשפחה-
הוא כבר לא נחשב לחלק ממנה) היישר ממרוקו הרחוקה.
אישתו של דוד, אסתר, היא מרוקאית בדמה, אבל חוץ מהעור השחום,
המבטא והקללות המרוקאיות שלפעמים נפלטות לה- היא לא מרוקאית
אמיתית. למה? כי היא לא מבשלת. ומרוקאית שלא מבשלת היא כמו כלב
שלא נובח, קפה בלי סיגריה, נקניקיה בלי קטשופ, או לפחות חרדל.
אבל על המזג שלה אין מה לדבר. מרוקאית בדם ללא ספק. הדבר היחיד
שמרגיע אותה זה העבודה שלה. היא עובדת בתור סייעת גננת בגן
ילדים, שם היא מכינה עבודות ועושה ספונג'ה בלי הפסקה אז כשהיא
חוזרת הביתה, לפחות בחצי שעה הראשונה, היא רגועה.
הבן הבכור למשפחת אמסלם, חי, היה עובד בחברת שליחויות תמורת
שכר מינימיום במשך 4 שנים - ועם כל הכסף שחסך, עבר לגור
בשוודיה, כי הוא שמע שהשוודיות מתות על שחורים..
הבת השנייה, דליה היא בת 17 וחצי, לומדת במגמת חשבונאות
ומזכירות בבית ספר השכונתי, חבר שלה, יוסי, בן 23 הוא בעל חנות
צילום בקניון הסמוך לביתם. חצי מזמנה, מבלה דליה בשינה, ואת
החצי השני, מבלה בחנות.
הבת השלישית זאת אורטל, בת 13 וחצי, אבל לא נפרט עליה כי אין
לה קשר לסיפור.
והבן הקטן זה אלעד, בן 4.5, ילד רגיל ושובב, אסתר תמיד טוענת
שהוא לא אוכל כלום, אבל הבעיה הכי גדולה שלו היא שאין לו
חברים, אפילו לא אחד. זה תמיד הציק קצת להוריו, אבל אף פעם הם
לא עשו משהו בנידון. עד שהוא התחיל לדבר אל האצבעות ברגליים
שלו, אז הם כבר התחילו להלחץ, והתחילו לברר גם על טיפול
פסיכולוגי, אבל מכיוון שלא היה להם מספיק כסף הם הסתפקו
בלהשאיר אותו כל היום בחנות של יוסי, שישגיח עליו, יארח לו
חברה ויהפוך אותו לגבר.. סליחה, ילד נורמאלי.

כל יום, בשבע אפס אפס, קם אלעד וברגע שהוא פותח את עיניו, הוא
רץ למרפסת לאמא שלו, מלביש על עצמו חיוך מאוזן לאוזן וצועק:"
אמא, קחי אותי ליוסי!".
"לא עכשיו, נשמה שלי, יוסי עדיין לא פתח אפילו, עוד שעה" ענתה
לו אסתר.
"לאאאאא, אני רוצה ללכת עכשיווווווווו!!!!!!", מתחנן אלעד,
וחמש דקות אחרי הוא כבר מתייצב ליד הכניסה של החנות מחכה ליוסי
שיבוא לפתוח.

יוסי גם הוא מת על אלעד, הוא החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם
בחיים, הוא מעריץ את הילד, בגללו הוא בא כל יום לחנות עם חיוך,
והוא גם מראה את זה לאלעד, כמה הוא אוהב אותו וגם מתנהג אליו
כאילו הוא גדול ובוגר ומדבר אליו בכבוד, קורא לו "אחי" ו"גבר"
ואלעד בשמיים.
והוא גם עוזר לו בחנות, הוא מביא לו שקיות, ואפילו יש לו תג
קטן על החולצה שכתוב בו "אלעד אמסלם, מביא שקיות".
כל היום הם מצטלמים ומשחקים ומדברים והולכים לסידורים ומה לא.
אבל הפעילות האהובה עליהם, היא ללכת לקנות מלא מלא בורקס מכל
הסוגים ולהתיישב במחסן של החנות על ספה קטנה של פו הדוב, לאכול
ולראות "CARTOON NETWORK" בטלוויזיה.

היום יוסי סיפר לדליה שהוא ואלעד הלכו לאכול בחוץ, לאפה עם
שווארמה, ואלעד סיים את כל הלאפה, עם הפרגיות והחומוס, טיפה
חריף וסלט (כי זה בריא) ואח"כ הם הלכו לבנק, ויוסי שלח את אלעד
עם שטר של ה10 ש"ח הישן, ופתק שכתוב בו "שלום! אני רוצה
להפקיד!" לאחת הבנקאיות שם, שלא ידעה מה לעשות עם הבקשה של
הילד וגם הביאו את המנהל, ואחרי כל הבלאגן עדיין לא הפקידו
לאלעד את הכסף, והוא התעצבן וחזר ליוסי, ויוסי התעצבן גם, ומשך
את כל הכסף שהיה לו והעביר את החשבון שלו לבנק אחר.
אסתר אמרה שכל הסיפור נשמע לה קצת  מוזר כי אלעד בקושי אוכל
משהו וגם הוא לא בדיוק יודע לעמוד על שלו. יוסי התרגז ואמר
לאסתר שהיא בכלל לא מכירה את הילד שלה וחבל שהיא מזלזלת בו
ככה, ואסתר התעצבנה ולא הסכימה להביא את אלעד לחנות של יוסי
יותר.
דליה לא הבינה איך הם בכלל הגיעו לריב המטומטם הזה וניסתה
להרגיע את אמא שלה, אבל לא הייתה תקווה. גזר דינו של יוסי נקבע
ואין הזדמנות לערעור.

בבוקר שמחרת, כרגיל שבע אפס אפס, קם אלעד וביקש ללכת לחנות.
אך אסתר לא הסכימה. בבוקר שלמחרת אותו הדבר. וכך שוב ושוב
ושוב.
ואלעד נכנס לדיכאון והתחיל לדבר שוב אל האצבעות ברגליים שלו
וכולם היו אובדי עצות. ויוסי? לקח חופש וסגר את החנות לשבוע.
וגם את דליה לא יכל לראות באותו שבוע, כי היא הזכירה לו יותר
מידי את אלעד.

יום אחד קם דוד אמסלם והחליט שמשהו חייב להעשות. אלעד היה
בדיכאון, דליה הייתה בדיכאון, אסתר הייתה בדיכאון, יוסי היה
בדיכאון, אפילו כשהודיעו לחי, בשוודיה, על הנעשה בבית - גם הוא
נכנס לדיכאון. והבת הרביעית, אורטל? היא עדיין לא קשורה
לסיפור, אז שוב, לא נפרט עליה גם כאן.
סגר דוד אמסלם את הפיצוציה מוקדם והלך לבקר את יוסי בחנות,
לשבת על קפה לשיחה.
3 וחצי שעות דיברו השניים על כל מיני דברים, ושעתיים ו36 דקות
מכל השיחה היו מוקדשות לאלעד ועל מה שקורה איתו בימים
האחרונים.
לבסוף סיכמו השניים על תכנית שתתאים לכולם.
בשבע אפס אפס ביום למחרת, קם אלעד ורץ אל אמא שלו בבקשה ללכת
ליוסי, האם סירבה בתוקף ואז קפץ דוד ואמר:"אלעד'וש כפרה עליך
בוא עם אבא היום לעבודה".
"לא! אני רוצה ללכת ליוסי, לחנות!" ענה אלעד.
אחרי שכנועים רבים הסכים אלעד ללכת עם אביו, אך במקום ללכת
לפיצוציה לקח אותו לחנות של יוסי.
אך כשהגיע לחנות ראה את יוסי משחק עם ילדים אחרים ומצלם אותם.
הוא התחיל לבכות.
זאת הפעם הראשונה שיוסי ראה את אלעד בוכה. זאת הפעם הראשונה
שדוד ראה את אלעד בוכה. האמת, שיש לזה הסבר טוב, כי זאת הייתה
הפעם הראשונה שאלעד בכה.
יוסי ניסה להרגיע אותו, לומר לו שזה בגלל שלאחד הילדים היה
יומולדת ובגלל זה הוא שיחק איתם ככה, ושזה לא כמו שזה נראה..
אבל זה היה בדיוק כמו זה נראה. יוסי ידע את זה ואלעד ידע את
זה.
יוסי ידע שהוא טעה, אבל פשוט הוא ניסה לשכוח את אלעד ולהמשיך
הלאה, הוא ידע שאסתר לא תקבל לעולם את הקשר בינהם, וכשהוא ראה
את אלעד, עם הדמעות בעיניים, הוא נשבר לגמרי.
אלעד קרע את התג מחולצתו וזרק אותו על הרצפה ליד הרגליים של
יוסי ולאט לאט יוסי התכופף והרים את התג וכשהוא התיישר חזרה,
אלעד לא היה שם יותר.
יוסי סגר את החנות מהר ורץ היישר לקראוון של משפחת אמסלם.
אבל הקראוון לא היה שם. נשאר שם רק אבק וחתיכת עיתון מתנופף
ברוח.

ויוסי חזר לחנות והתיישב על הספה של פו הדוב, אכל בורקס, שם
ברקע את "CARTOON NETWORK", בהה בתג של אלעד ובכה.