קיץ בחוץ. הקיץ של הפחד, של המצוקה. חם מאד ומזיע. קיץ. זה
מתחיל רע וממשיך יותר גרוע. הכל צפוי מראש. כשהסתיו יגיע הרוח
הקרירה תשטוף את האבק והגשם יטביע את מה שנשאר בשלוליות רדודות
ובוץ בקרקעיתן. אבל כאן עדיין קיץ. לפחות כרגע.
לקראת השעות הקטנות של הלילה, במעבר לשעות המוקדמות של הבוקר
הרוח מתחילה לשנות כיוון, הלחות יורדת והתחזית נדמית כמשתנה.
אבל אני בספק.
אין לי סיגריה ואני לא נשען בפתח הדלת. זה יהיה אווילי ללבוש
מעיל גשם בחום הזה. חושיי מתחדדים למרות העייפות והמחשבות
מלהטות בראשי.
מהחלון של ביתי נשקפים אליי בתי השכונה. בניינים עבי קומות
ומרובי משפחות. האורות המתנוצצים בחלונות המוארים, החשוכים
למחצה והאפלים צפויים לחלוטין. שטיפת מוח יומית - תחליף לקיום
ולעולם שבחוץ. למרות ששנאתי את סאלינג'ר אני מתחיל להזדהות עם
דבריו.
להציץ או לא להציץ - זו השאלה. הטם לאחוז במשקפת ולהיסחף
בתאווה או שמא לעמוד כגדה ולצאת גיבור? מיותר לשאול - אני אוחז
במשקפת.
הערב משמים. אין גופות מעורטלים של צעירות שנגלים לרגעים
חולפים מבעד לעדשה. אין מעברים מחדר לחדר ואפילו אין אנשים
עומדים ומדברים. אולי הם מדברים בישיבה? גם זה לא. בודדים -
אדם אחד בכל חלון ולפעמים חלונות ריקים. הבודדים בוהים.
החלונות הריקים נראים כמו פרוזדורים אל הריקנות. פילוסופיה של
מציצן לילי.
פה ושם נשמע לו צליל -שריר הרוח, קריאת ילדים שמותר להם כבר
להישאר מאוחר בלילה והם מבלים בחברותא של סיגריה ובירה ראשונה
או עשירית.
חתול מיוחם והנה צץ לו גם החתול המסורס שגר בביתי. רק בערב הוא
מגלה את קיומי, בד בבד עם התיאבון שצף לו בערב. הוא נצמד אליי
ומתחנחן. אינטרסנט מתועב שאינו משכיל בשום צורה להסתיר את
האינטרסנטיות שלו בגילויי חיבה כנים.
כדי להימנע ממגע איתו ומהיבבות המאוסות שלו אני חש למלא את
צלחתו במזון ומים. אני מביט בו אוכל. הוא יפה - אין מה לומר,
אבל אני בז לו. הוא כל כך מניאק והוא אהוב נפשה של אשתי. זוג
הולם.
אשתי - מספרת סיפורי הערווה והמסתורין. אולי עדיף לא להיכנס
לזה. אני מסיר אותה ממחשבתי ומתפנה חזרה למחשבותיי המקוריות.
קצת אוננות יכולה לעשות לי טוב. או שלא. רגשי האשם הטבועים בי
מילדות מונעים ממני הנאה נטולת עכבות מהמגע עם עצמי. חוץ מזה -
זה תמיד נמשך עוד ועוד לתוך הלילה, על חשבון שנת לילה מרעננת.
למחרת אני כמו גופה הנסחבת במעלה היום בהמתנה ללילה. ואז
הדילמה חוזרת על עצמה. אם מאוננים - לא ישנים.
אז לפחות אפשר ללכת לשירותים ולתת למחשבות לטפטף החוצה על
המחשב הנייד המשוכלל.
כן - הנה זה בא. הקלה נקודתית של לחץ בשלפוחית ההזיות. פתיחת
פתח למשהו שיהיה.
וכמו ילד גאה - שמראה את התוצר של הקלה מיידית לאימו אני חש
להראות לעולם את מה שיצרתי אני.
אני יצרתי. זה שלי. זה אולי רק חרה אבל זה החרה שלי. ואולי
בסופו של דבר זה רק התחלה חדשה בדרך למשהו...משהו אמיתי.