טוב. לפני שאפתח במונולוג, זה רק הוגן מצדי לציין שאני מודע
לעובדה שמדי פעם אני חורג מגבולות הטעם הטוב, או רמת הטקסט.
אבל מכיוון ש"טעם" זהו מושג מופשט, אני אתם לכם לשפוט זאת.

ובכן, זוהי הפעם הראשונה שאני ניגש לכתוב משהו בעל סיכוי
להתפרסם. אני כמעט בטוח שזה לא יתפרסם, מכיוון שיש יוצרים רבים
ומוכשרים באתר הזה, בעלי זכות גדולה משלי לחלקה בערוגה. בכל
מקרה, זה תמיד כיף לשבת לכתוב משהו, גם אם אין לזה משמעות
ספרותית עמוקה. מה גם שאינני בן אדם ספרותי במיוחד. (חטא מס' 1
- "התפסן בשדה השיפון" גמר אותי משעמום בעמוד המאה וחמישים.)
מה שמביא אותי לנושא המונולוג. ספרות - פנים רבות לה.

הספרים הראשונים שקראתי לא היו מתוחכמים במיוחד. בעיקר ספרי
ילדים ברוסית ועברית, (ומאוחר יותר באנגלית) שמתרחשים בארץ
הממתקים והכיף האינסופי. למרות זאת, נהניתי מספרים אלה,
ובעקבות המשיכה לפנטזיה, החלטתי לקרוא את רובינסון קרוזו -
הספר "ספר" הראשון שניגשתי לקרוא. מיותר לציין שגמעתי אותו
בימים ספורים.

לאחר הפסקה קצרה, חזרתי לספרי הילדים - ג'ינג'י,
"השביעיה/חמישיה/שלישיה הסודית".

עוד הפסקה ארוכה, ומצאתי עצמי נמשך לספרי שרלוק הולמס. הניסיון
הראשון שלי לקרוא סיפור שרלוק הולמס לא עלה טוב, ושני קבצי
הסיפורים שאמי קנתה לי צברו אבק במדפי הספריה בחדר שלי ושל
אחי.
זמן רב עבר, וגדלתי לילד בחטיבה. נזכרתי בקבצי הסיפורים,
והתחלתי לקרוא בהם. שוב - מיותר לציין שבלעתי את הסיפורים תוך
ימים ספורים.

אבל אז, בשלב מסויים, הפסקתי לגעת בספרים בכלל. מחוייבויות
אחרות, כגון מבחנים בפיסיקה ושינה, השתלטו על זמני. עד לפני
זמן מסויים, כשנחשפתי לספרות הישראלית פוסט-מודרנית.

אני אחזור על המושג (משום שהוא בעל משקל מילולי רב ביותר) -
ספרות ישראלית פוסט-מודרנית. מה משמעות הדבר? איני יודע. מה
שאני כן יודע, זה לקרוא. לכן, בהמלצת חברי, התיישבתי לקרוא
מספר סיפורים מספרו של אתגר קרת, (הנחשב לקליבר התותחי באסכולה
ספרותית זו) "געגועי לקיסינג'ר".

סיפור ראשון - די חביב. סיפור שני - מוזר, אבל מעניין. סיפור
שלישי - גם כן חביב. וכן הלאה. לא ייחסתי משמעות רבה לסיפורים
מכיוון שאלה היו אלא קריאות חטופות וחד-פעמיות, ללא התעמקות.

ככל שעבר הזמן, נחשפתי יותר ויותר לעבודתו של אותו אתגר, לכן
התיישבתי לקרוא את סיפוריו ביתר התעמקות. וכאן מתחילה הבעיה
שלי. אותה בעיה שמאיימת להוריד את הרמה ולפטור את הטקסט מטעמו.
והנה היא, מנוסחת בקצרה:

זה די גרוע. ויתר על כך - זה לפעמים מגיע לרמה כל כך חסרת
פואנטה ומשמעות, שנדמה לי שהסיפור הבא יהיה פשוט דף ריק עם
כותרת. זה הפוסט-מודרניזם? אותו פוסט-מודרניזם שהבטיח חידושים
מסעירים בכל תחומי האומנות, שקרא תיגר על כל הקונבנציות?

אולי זה הגיל, אולי זה המצב הבטחוני, אולי עוד שנה כשאני אקרא
את הטקסט הזה, אני אצעק על עצמי כמה שטעיתי. אבל נכון לעכשיו -
אני כועס. כי רימו אותי, ומרמים אותי, ומתנשאים עלי, ואני לא
אוהב את זה. אני לא אוהב את המינימליזם
המוגזם-עד-לרמה-של-אומנות הזה, (אני חסיד גדול של מינימליזם.
מלנון ועד האילז, שירים בעלי שני אקורדים ומשמעות כבדה) ואני
ממש לא אוהב את כל חסידי אותה אסכולה, שמרגישים כאילו הם
יורקים בפניה של התרבות הפופולרית.

זה מעצבן אותי שאתגר קרת (הקליבר התותחי, עלי להוסיף) מפליץ
איזה שטות על כמה ילדים בתיכון עם מלא קללות, מורח אותה על
שלושה עמודים, ואז אני צריך לשמוע הרצאה על כמה משמעויות
נסתרות יש בזה, ואיזה "ריאליזם לוגי של הסוריאליזם" יש בזה.
ומיני מושגים לועזיים אחרים.

אני חסיד גדול של סוריאליזם, (מציורים ותצלומים עד לסרטים) וגם
חסיד גדול של ריאליזם (אני ציניקן לדעת הרבה אנשים, ואני תמיד
מתבדר כשאני רואה איזה ערס מביא מכות לאשתו הפוסטמה. אני אפילו
לא יודע למה. אנשים תמיד מאשימים אותי בזה שאני לא מניח לדברים
הלא-נעימים. מה גם שאני לא מכיר הרבה דברים יותר מהנים מאשר
סרט של טרנטינו.)

טרנטינו - הנה בן אדם שיודע לשלב ריאליזם וסוריאליזם, לקרוא
תיגר על התרבות הפופולרית, לקלל מלא וגם ליצור אומנות ברמה
הגבוהה ביותר.

נמאס לי מהבוהמיינים שמתסכלים עלי בפרצוף עקום כשאני מעז
להתבדר מהטור של דייב בארי במקום מאיזה מונולוג של מנשה נוי.
מה שמביא אותי לחמישיה הקאמרית - עוד תוצר עצוב של "אנשי חוסר
הפואנטה".
מנשה נוי, רמי הויברגר, ובמיוחד קרן מור, הם שחקנים ברמה
הגבוהה ביותר. אחרי העונה הראשונה של החמישיה הקאמרית, כשחברי
החמישיה החלו כבר להתנשא על עצמם מרוב "פוסט-מודרניזם", זה
נהיה ממש עצוב. נהניתי מהעונה ראשונה, כשהם עוד הרשו לעצמם
להביע פואנטה.

אני פשוט מאוד לא מתחבר לתרבות האנמית הזו. התרבות הזו, שמקבלת
פיסת בד ענקית עם ריבוע כתום ותמונה חתוכה של סטאלין צבועה
בסגול, ומכריזה על זה "אומנות"? "אומנות"?

או איזה אידיוט שמחרבן לתוך צנצנות ומקבל על זה שבחים וכסף.

נכון - אני לא מכיר את הרגלי האומנות של אתגר קרת, ואסור לי
לשפוט אותו. אבל אני לא שופט אותו - אני שופט את הספרות שאותה
הוא מחבר ומפרסם, ואני גם מביע בוז לבוהמיינים באשר הם,
שמתנשאים עלי כי אני לא מוכן להיות נתין לממלכת
ה"פוסט-מודרניזם". באמת - סליחה, אבל גם אני, עם כל המוזרויות
והאקסצנטריות שלי, (לפי חברי ומכרי) לא יכול לקבל את היחס
המתנשא הזה.

זהו. יש עכשיו "חשיפה לצפון", וכבר הפסדתי עשר דקות.