יום שלישי. היה חם מאוד. יצאתי לרגע כדי לקחת את הדואר. גרנו
בבתים האלו בקומת קרקע עם הגג האדום. תמיד היה קשה לקרר את
הבית בקיץ. חיכיתי למכתב מאוד חשוב. הוא היה שם. חזרתי הביתה
והדלקתי את המאוורר. התיישבתי על המיטה שלי ולגמתי מכוס המים
שעוד עמדה ליד המיטה שלי מאתמול בלילה. לקחתי את פותח המכתבים
ופתחתי את המכתב. המעטפה הייתה גדולה. לא רציתי לקרוא אותו,
אבל לא הייתה לי ברירה.
"מאת ד"ר דווידוביץ'", היה כתוב שם. אהבתי את הרופא שלי. הוא
תמיד היה אדיב ונחמד אליי. תמיד היה מרגיע אותי, ואומר לי שזה
לא יכאב. כל פעם באותן מילים. "זה לא יכאב" היה אומר לי לפני
שהיינו מתחילים בהקרנות. בפעם הראשונה זה נורא כאב. הרגשתי
שראשי עומד להתפוצץ בפנים. רציתי לבכות, אבל לא בכיתי. אני כבר
ילד גדול, אני לא בוכה. רק בכיתי כשהכריחו אותי לגלח את השיער.
היה לי שיער יפה. הכי יפה בכיתה. והם הכריחו אותי לגלח אותו.
אז בכיתי. מותר לי לבכות. בכיתי גם כשאמא מתה. אמא הייתה איתי
בסדרת ההקרנות הראשונה שלי. עד שגם היא מתה מזה. היא הורישה לי
אותו. פעם כעסתי עליה. עכשיו אני מבין. אני מבין אמא. הרופא
היה מרגיע אותי, אבל אמא לא הייתה אומרת כלום. היא הייתה יושבת
בפינת החדר, בחצאיות המסודרות שלה, והממחטה בידה. כל האיפור
היה יורד לה, וכששאלתי אותה למה היא בוכה היא הייתה אומרת שהיא
שמה איפור של עיניים על הלחיים, כדי להצחיק אותי. לא האמנתי
לה, אבל תמיד צחקתי. כדי לשמח אותה. זה העלה חיוך על שפתיה.
חיוך מזויף, אבל מצד שני אמא אף פעם לא הייתה מחייכת.
אבא לא הולך איתי לטיפולים. "אתה כבר ילד גדול! הנה כסף,
ותמסור לדווידוביץ' ד"ש, הא?"      שנאתי ללכת לבד. אבל
דווידוביץ' היה מרגיע אותי. "זה לא יכאב", היה אומר, וחיוך היה
מופיע על שפתיו. תמיד רציתי שאמא תחייך ככה. שלפחות פעם אחת
אני אראה אותה מחייכת ככה, באמת. מכל הלב. שנאתי ללכת לבד.
שנאתי ללכת לבד. אפילו מעיין לא הולכת איתי. אני שונא את
מעיין. אני שונא ללכת לבד. מעיין גרה איתנו עכשיו, ואין לי מה
לעשות בקשר לזה. "הכאב תמיד עובר" אמר לי דווידוביץ' אחרי
הטיפול הראשון. "עם הזמן זה יכאב פחות". לגבי מעיין הוא לא
צדק. גם לגבי אמא לא. לפעמים אני רואה את מעיין, מחייכת. ואז
גם אבא מחייך. היא גורמת לו לחייך. אמא לא הצליחה. בעצם, גם
אבא לא הצליח. זה לא אשמתה של אמא. פעם חשבתי שחבל שזה קרה
לאמא ולא לאבא. ועדיף שאבא היה הולך. כתבתי את זה ביומן שלי,
ומעיין מצאה את זה. היא כעסה נורא וצעקה עליי. היא צעקה עליי
שהוא מדהים ובלעדיו לא הייתי מסתדר לעולם, ושהייתי כבר מת!! לא
הקשבתי לה. שמעתי מה היא אמרה אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. לא
כ"כ הבנתי למה היא מתכוונת "בלי אבא היית כבר מת!!" הרי אבא לא
הולך איתי לטיפולים. והייתי מסתדר יופי לבד! הייתי מסתדר יופי
עם אמא. זה מה שתמיד חשבתי. תמיד.
כל הזמן הזה שקראתי את המכתב חשבתי כמה אני רוצה להיות עם אמא.
עכשיו יותר מתמיד. המכתב היה רטוב מהדמעות שלי. אם אמא הייתה
פה היא הייתה דואגת לי. מביאה לי טישו לקנח את האף. כוס מים
חדשה, קרה. אבא ראה אותי עם המכתב. ראה אותי בוכה. אני שונא
שהוא רואה אותי בוכה. הוא לקח לי את המכתב מהיד וקרא אותו. הוא
הסתכל עליי במבט של רחמים. ולא של אהבה. של רחמים. הוא אמר
שילד בגילי כבר לא צריך לבכות! לא משנה כמה רעות החדשות שהוא
מקבל. צריך להיות גבר. לא אהבתי את אבא מאז שאמא הלכה. "היא
הלכה", הוא היה אומר. הוא אף פעם לא היה אומר שהיא מתה.
"הלכה". הוא אמר לי שצריך ללכת לישון. הוא לא ידע על מה הוא
מדבר. היה 4:17 בצהריים. אני חושב שהמכתב בלבל אותו. אולי זה
מתחיל להשפיע גם עליו. מה שלקח את אמא. חשבתי על זה בטון של
תקווה. רציתי להיות עם אמא. עכשיו יותר מתמיד.
ראיתי את אבא יושב בסלון. חסר אונים. מסתכל במכתב. הוא לא בכה.
הוא אף פעם לא היה בוכה. מעיין התקרבה אליו וחיבקה אותו. אבל
הוא התעצבן עליה והוריד לה סטירה. היא התחילה לבכות ושאלה אותו
למה הוא עושה את זה. היא לא הבינה. גם אבא לא הבין. כשהיא קמה
מהרצפה והלכה לחדרה הוא עזב אותה. המשיך לבהות במכתב. הסתכלתי
על התקרה. היא הייתה יפה. חלקה כזאת. בלי שום בעיות. בלי שום
גידולים. לגמתי מהכוס שלי והערבתי את ידי על הקרחת שלי. רציתי
כ"כ את השיער הארוך שלי. אמא הייתה עושה לי קוקו פעם. כ"כ
רציתי שתשחק לי עכשיו בשיער. אבל אין לי מה לעשות בקשר לזה.
"עם הזמן זה עובר", אמר לי פעם דווידוביץ'. זה לא נכון. הזמן
לא פותר כלום. ידעתי מה יפתור את זה. חשבתי פעם לעצמי, אם אבא
יתגעגע אליי או לא. אני יודע שמעיין לא. אבל גם אני לא אתגעגע
אל מעיין. הלוואי ומעיין תלך. ש"תלך", כמו שאבא היה אומר על
אמא. "הלכה". עכשיו גם אבא בטח רוצה שהיא תלך. הוא כבר לא אוהב
אותה. הוא הכאיב לה. זה לא סימן של אהבה. מצד שני, הוא גם נורא
הכאיב לאמא. בלב. והוא כן אהב אותה. אני מקווה.
לפעמים אמא הייתה בוכה בחדר שלה. ומלא טישו היה מפוזר על
הרצפה. הייתי בא אליה ומסיט את שיערה מהפנים. "למה אמא? למה את
בוכה? למה את בוכה כל ערב על המיטה שלך? ואיפה אבא?". "אבא
עכשיו במקום אחר", אמרה אמא. פעם לא ידעתי. עכשיו אני יודע
שהיא התכוונה שהוא אצל מעיין. אבא תמיד גרם לאמא סבל. היא סבלה
גם ככה. כמה אני רוצה להיות עם אמא. עכשיו יותר מתמיד. אני לא
בטוח שאמא רוצה להיות איתי. עכשיו היא בטח מתגעגעת, אבל כשהיא
עוד הייתה בחיים, היא לא רצתה אותי. היא לא אהבה את אבא. ואני
הייתי מה שחיבר ביניהם. מה שהכריח אותה להישאר איתו. פעם לא
הבנתי. פעם הרגשתי אשם. עכשיו אני מבין. אני מבין אמא. אני
מבין הכל. אני מבין הכל, אני מבין למה בכית, ומה לא היה לך טוב
איתי. אני מבין למה כעסת על אבא ועליי. אני מבין למה הלכת. אני
מבין למה "הלכת". אני מקווה שגם את תביני. תביני כשאני בוכה,
וכשלי לא טוב. תביני למה אני כועס על אבא ומעיין. תביני למה
אני הולך. תביני למה אני רוצה להיות איתך. עכשיו יותר מתמיד.
תביני שאני הולך. תביני שאני בא. אני בא אמא. אני בא.