הסיפור נכתב כמה שקרה לפני "ריקנות" (בפרגמנט), הרגשתי צורך
להכיר את הדמויות, להבין את מה שבאמת קרה שם. אז זה מה שהיה.


היא נולדה על שפת הים, חבוקה בחולות, במים טהורים. צבע השמש
דבק בשערה, עיניה מלאות בכחול של המים. הוא נולד לא הרחק ממנה,
זמן לא רב לפניה.
כשמלאו לה שנתיים היא שיחקה איתו על החוף, הם אספו צדפים ביחד,
בנו ארמונות בחול.. הרוח נשבה בה, קושרת קשרים בשיערה. היא רצה
לאורך קו המים, בורחת מהרוח, והוא הרגיש עצמו נמשך אחריה
כבמעשה קסמים, הוא ברח מהרוח גם הוא. לפתע היא נעצרה, ונפלה על
החול ברכות.

זמן לא רב לאחר מכן היא ישבה על החול, לבדה. היא ציירה בתולות
ים באצבעותיה הקטנות. שעות ארוכות היא ישבה שם, באותו מקום,
מציירת על החולות זיכרונות מתוקים שבוודאי ימחקו בקרוב בידי
המים. היא שמעה קול קורא בשמה, הביטה לכיוון הבית. אמא שלה באה
לכיוונה, עיניה נראו אדומות, נפוחות. היא אמרה לה שאבא מת.
דמעות הציפו את עיניה, מלוחות כמו הים. היא הייתה ילדה קטנה,
רק בת שנתיים וקצת, אך היא הבינה. נפשה הייתה עמוקה כל כך, היא
יכלה להבין את משמעות המוות, את המשמעות של לאבד מישהו.

קצת פחות משנתיים עברו מאז. כואב לה, אבל היא כבר לא בוכה.
אולי בגלל שהיא כבר לא יכולה, היא לא בטוחה. היא ישבה על החוף
והעבירה את החול בין אצבעותיה. הוא ישב לידה ובנה טירה בחול.
הוא קישט את חומותיה בצדפים, ואת צינוקיה  האפלים מילא מים,
שנספגו בחול מיד. היא קמה, ופסעה במקום בו נשק החול למים,
במקום בו התאחדו הכאב והבדידות, והפכו לאחד.

יום אחד הוא לקח אותה איתו לשוט. הוא היה רק ילד קטן, אבל את
כל חייו הוא בילה על המים ובחולות, הוא שט בסירתו הקטנה פעמים
רבות, והפעם הוא לקח גם אותה. צמרמורת קלה אחזה בה כשעמדה על
המזח. היא טיפסה אל תוך הסירה ברגליים רועדות. כל השייט היא
עצרה דמעות.

אבא שלה לא היה צעיר, אך גם לא זקן. הוא היה דייג, והייתה לו
סירה משלו, עם דלת קטנה ברצפה.הוא לקח אותה איתו לעיתים. היא
הרגישה סחרחורת נעימה כשהגלים הרימו אותה גבוה, אל השמיים. היא
עצמה את עיניה ואחזה ברגלו של אביה בחוזקה כשצנחו בחזרה. אבא
שלה פחד עליה, הוא לא חשב שהים יהיה כל כך סוער באותו יום. זו
הייתה הפעם האחרונה שהוא לקח אותה איתו.
אחרי שבועיים הוא מת. הים לקח אותו.

כשהייתה בת 11 היא ישבה איתו על גבעת חול, השמש היוקדת שורפת
את עורפיהם. הוא הביט בה, שיערה הפרוע מחפה על כוויות השמש
שנצרבו על עורה . הוא הביט בה כשהביטה בהשתהות על השחפים, כמהה
אליהם,כאילו ראתה אותם לראשונה בחייה. הוא התקרב אליה, לאט
לאט, בזהירות, והיא, כה מרוכזת היא הייתה בשחפים. והוא נשק לה.
היא פערה את עיניה, ועורה האדום, הכווי, החוויר מעט. היא קמה
על רגליה, מקמטת את אפה הקטן בזעם, נמשיה בוערים על לחייה. היא
הלכה.

הוא כבר לא הרבה לצאת מהבית, לא נשאר לו בשביל מה, בשביל מי.
הוא ישב בבית, מזעיף פנים אל הוריו, אומר שהכל בסדר, כשבעצם
מבפנים הוא נשרף. רק כשאור השמש החל להכבות הוא יצא החוצה,
להביט על השחפים, לחשוב עליה.

הם היו ביחד שוב. היא לא יכלה שלא לחזור אליו, להיות שלו. הוא
היחיד שהיה לה. בחודשים שהיא בילתה בלעדיו היא הבינה כמה שהיא
אוהבת אותו, צריכה אותו.

"אני לא מאמינה באהבה", היא הכריזה ונשקה לו. "תשוקה.. תשוקה
זה כבר דבר אחר."
הוא שתק. לא חשוב לו אם היא מאמינה. הם ביחד, זה מה שחשוב,
ואין דבר שיוכל להפריד ביניהם, לא כרגע. היא קמה ממקום מושבה
על החול הבתולי, אחזה בזרועותיו ומשכה אותו את המים.

היא כבר הייתה ילדה גדולה, בת 15 וקצת. הם ישבו על המים
הרדודים, אחד מול השניה. היא נתנה לו לטבוע בעיניה, להאחז
בידיה החמות כמתחנן לעזרה שלעולם לא תגיע.  "תבטיחי לי שתמיד
נהיה ביחד, לא חשוב מה יקרה. תבטיחי לי שאני לא יאבד אותך."
היא הבטיחה. הוא הוציא מכיס מכנסיו טבעת עץ קטנה שגילף בעצמו
מספר ימים קודם לכן, ושם אותה על אצבעה.
התאמה מושלמת.


היא כבר כמעט לא יכולה לזכור את אביה, 15 שנים אחרי ששבריו
נמצאו על הסלעים. גוף סדוק, חלול. הזמן עושה לך את זה לפעמים,
מרפא פצעים שלא הספיקו להגליד, מוחה דמעות שלא נועדו לזלוג
מעיניך. גם האהבה עושה את זה. הופכת את העולם על פיו, לוקחת את
כל מכאוביך, משעבדת אותם, הופכת אותם לשלה, מייסרת אותך בדרכה
המיוחדת. היא באמת אהבה אותו, גם אם היא לא קוראת לזה אהבה.
היא הייתה יוצאת כל ערב אל המרפסת, מביטה בשמש מתאבדת אל הים,
ואז מביטה למטה.

היא ישבה על המזח, חיכתה לו שישוב. כבר 10 שנים שהיא לא שטה
איתו, מעולם לא הייתה מסוגלת לעשות זאת שוב. הים נראה שקט, אך
הרוח האיטית החלה מתחזקת אט אט. עצמת הגלים גברה מרגע לרגע,
סוחפת איתה עוד ועוד חול. היא התעטפה בחולצה שלו, שואפת את
ריחו עמוק לריאותיה. כשהחל גשם לטפטף על רגליה החשופות היא
נכנסה לביתה כשהיא משננת לעצמה: "זה רק טפטוף קל, זה יפסק בעוד
מספר רגעים, הכל יהיה בסדר".

הכל לא היה בסדר.

המפרשים היו פתוחים, נפוחים מחוזק הרוח הנושבת בהם. חולצתו
ספוגה במי הגשם, ידיו מסוככות על עיניו. כל שרצה היה להגיע
לחוף מבטחים, למצוא מחסה בזרועותיה, נחמה בעיניה.
דמעה, פיסה קטנה של כאב, נשרה מעינו והתמזגה עם הגשם. הוא ראה
את החוף, את המזח. הגאות כיסתה את כל העקבות שהם הותירו על
החול הרך. הוא נאבק בהגה, שמשך אותו לכיוון הלא נכון. הוא
הפסיד. הוא התנגש בשובר גלים. גופו הועף מהסירה המרוסקת אל
רצועת הסלעים.

באותו לילה היא בכתה עד שנרדמה. היא לא יכלה לעמוד במחשבות
האבדן שהציפו את ראשה, בדמעות שהציפו את עיניה, בריקנות שלקחה
את נפשה. בבוקר, כשהתעוררה, היא רצה כאחוזת טירוף אל ביתו,
ודפקה בדלת בחזקה. אמא שלו אמרה שהוא לא חזר. היא רצה אל המזח,
מחפשת בעיניה הנפוחות סימן לאהובה. שברי סירה על שובר הגלים.
גוף דומם שוכב על סלע, שנצבע באדום. מים ורודים. מפרש קרוע צף
על המים. שיערו הזהוב הבריק באור השמש.
היא רכנה לידו ובכתה.