את הדברים שאכתוב עכשיו אולי לא הייתי כותב בשום הזדמנות אחרת.

לא משום שבהזדמנות אחרת המצב בו הייתי שרוי היה שונה ממצבי
כעת, אלא שמבחינה לוגית אין כל אפשרות שניתן לשחזר רגע, או זמן
נתון אחר מסוים בחיים, כפי שהוא חל בזמן הווייתו. ומה  בכך?  
הרי אם הייתי משמיט מילה אחת פה ואולי מילה אחת קטנה שם, מחסיר
איזה פסיק ומוסיף הערת שוליים,
האם בכך היה מתבטא השוני בין הדברים שאכתוב עכשיו ולבין הדברים
שאכתוב בזמן אחר? אולי ניתן יהיה למצוא איזשהו שוני בתחושה
שהעביר אלי הכתוב. האם ניתן בכלל לומר באופן ודאי את התחושה
שספר זה או מאמר אחר גורמים לקורא? נניח שהכותב מציין איזה
אירוע שעבר בחייו והכתיבה עצמה מעלה בו תחושה של שייכות,  של
חלק בלתי נפרד מהאירוע עליו הוא כותב, במקרה שכזה, האם יש
לאיזה קורא באשר הוא את היכולת להרגיש את שהרגיש הסופר? ואם
ניתן להרהר מעט בסוגיה על היבטיה ולבסוף להשיב בשלילה, נתפנה
לרגע וניגע בתחושת ההזדהות. כלום ניתן לומר כי אדם אשר
חווה חוויה דומה ובמהלך הקריאה שב הוא אל מחוזות ליבו הנשכחים
ועקב כך צפות ועולות אותן תחושות אשר למד להפנים היטב. האם
ניתן להשוות בין התחושות. האם ניתן להשוות בין תחושות כלל מבלי
להתייחס לגורמים אחרים?
מדוע להרהר בשאלה הזו כלל ולמה זה חשוב בכלל, ואין צורך להוסיף
סימן שאלה אחרי המשפט משום שזה מיותר. קיימים אולי אין ספור
דברים שההתעסקות בהם לא רלוונטית. הרבה דברים מתגלים בדיעבד
כלא רלוונטיים.
אני חושב, אני מרגיש ואני כותב.
אני אוהב, אני כואב, אני עוזב.
ואז ניתן לקפץ מספר שלבים מטורפים מהנושא הבלתי מגובש מפני
שבעיני הוא אינסופי, ולומר שהמסע של כולנו הוא בעצם אינסופי.
ואז אוכל לעצור לרגע קט, להביט סביב ופשוט לשאוף את הכל פנימה
לתוכי וליהנות מהחיים סביב משום שהם באמת באמת מדהימים.
ניתן לכתוב אלפי מחזות, לפייט את כל הדברים הנפלאים ולינוק
יצירה איכותית לתוכנו בכל רגע נתון. אפשר לכתוב אלפי רומנים
ולקרוא מיליון, יכולנו לחקור כל פיסת מחשבה וכל שביב של מידע
המגיע אלינו. הידע והמושגים הם אינסופיים ולעולם לא תהיה תשובה
מוחלטת, אבל אני גאה בנו על התעוזה.
אין מה לומר - לנו בני האנוש מגיע צל"ש על סכלות ורעות רוח, על
הביטחון ועל הטיפשות הגדולה והמיותרת. כל אותם מחקרים מפוארים
ותגליות חדשות וישנות מטריפות לנו את הדעת לחלוטין. הדעת שלנו
מסוכנת ומדהימה בו בזמן. הרצון לדעת, הכמיהה להבנה מוחלטת תמיט
עלינו חורבן בבוא היום וטוב יהיה לנו אם נרפה מעט מהיומרנות
הנאורה ונתעסק בדברים הפשוטים והבסיסיים. לאן בכלל זה הביא
אותנו? הרי צריך רק להביט עלינו ולראות שמשהו הלך לאיבוד. לא
צריך להיות חכם גדול או חוקר מנוסה כדי לראות את הפחד השורר
בכל מקום. האם זו מגפה מקומית או שמא משהו גלובלי לחלוטין? לא
אוכל לומר בוודאות. אבל היא פה, והיא נוגעת בי ומטריפה אותי
לגמרי. אנשים פוחדים להיחשף, פוחדים להיפגע, פוחדים להיות הם
עצמם וכך הופכים למעין חיות שפופות שמביטות על העולם, מקום
היוולדם שבו אמורים הם להרגיש הכי בטוחים בעולם, בפחד ולעיתים
בתיעוב מוחלטים.  הם עוטפים את עצמם במעטה של הגנה מפני עצמם.
ואיך יכולנו להיות עיוורים כל כך לעצמנו! כיצד אפשר יהיה
ללמדנו לנהוג אחרת ומי בכלל יכול לקחת לידיו את שרביט המנצח
בזמן שהוא עצמו למעשה מהווה חלק מההמון השואג? אנחנו לא נוהגים
להביט על עצמנו ואנחנו לא באמת רוצים לראות. הסכנה היחידה
האורבת לנו שם בחוץ היא אנחנו. אנחנו שוכחים את עצמנו וכך בני
האדם הופכים בעיננו לחידה. הלא במה אנחנו מתעסקים כל היום?
בעצמנו, בבני האדם סביבנו, הם ממלאים אותנו, מרוקנים אותנו,
חיים אותנו.
ניתן לדמות אדם אשר חי בבועתו וגורס כי אין הדברים נוגעים בו
כלל מתעמת עם בשורת הלבדות המוחלטת. אם יותירו אותו במקומו כפי
שהוא עכשיו ויעלימו את יתר האנושות באופן מוחלט מהעולם. מה
יעשה אותו יפה נפש אז? האם יוסיף ויעשה כפי שעשה קודם לכן? כך
יוסיף ויחיה וימשיך בהרגליו באשר הם מבלי לחוש כי לחייו אין כל
משמעות? והלא מי מעניק לנו את המשמעות אם לא הסובבים אותנו?
לבדנו אנחנו אבודים! ואם יוצאים מנקודת הנחה שהאויב האמיתי הוא
אנחנו, ועצם היותנו כאלה הופכת את כולנו לאויבים מאותן הסיבות
כמעט, אז ממה יש בכלל לפחד?  הרי היו פה לפנינו והיו פה לפניהם
ויהיו גם אחרינו ונישכח כפי ששכחנו את נפשם ופניהם.
מדוע לא להרפות ולהמשיך להביט סביב ומידי פעם, כשמתחשק, פשוט
לנסוע ולבקר בתל - אביב.
את הדברים שכתבתי עכשיו אולי לא הייתי כותב בשום הזדמנות אחרת,

ואם הייתי חי לפיהם יכולתי להפסיק לכתוב, ומניח את חיי במסגרת.