אמיר היה תמיד טיפוס מלנכולי, רואה שחורות, דכאני עם נטיות
התאבדות.
אבל אף אחד לא האמין לו, הוא חשב על זה המון, במשך שנים, אפילו
כמעט ביצע את זה פעם או פעמיים, אבל בסוף תמיד השתפן ברגע
האחרון, וזה כמובן רק העמיק את הדכאון והעצב.
כל החברים לו שאלו אותו כל הזמן "מה קרה" ו"הכל בסדר", והוא
תמיד היה עונה "לא קרה כלום" ו"סבבה", אבל זה, כמובן, היה שקר.
כשהיו כאלו שהבינו את זה, וניסו לדבר איתו, הוא היה מתחמק,
ככה, סתם, כי לא בא לו לדבר.

היה זה הגורל שחילק לו את הקלף האולטמטיבי, כאשר לאחר בדיקה
שגרתית בעקבות פציעה קלה בכך היד, גילה הרופא שלו בעיה קלה
בבדיקת דם, וערך עוד מספר בדיקות. אתם יכולים לדמיין לעצמכם את
פליאתו של אותו רופא כאשר הוא סיפר לאמיר בפנים חמורות את רוע
הגזרה ואמיר הגיב כאילו הודיעו לו שהרגע זכה בפרס הראשון
בלוטו, שהרי לא כך יגיבו רוב בני האדם כאשר יודיעו להם שיש להם
סרטן בדם בשלב מתקדם, שאין תרופה או טיפול יעיל ושיש להם עוד
שנה לחיות, לכל היותר.

את אמיר זה שימח, בערך, עכשיו הוא כבר לא יצטרך לעשות זאת
בעצמו, פחות כאב למשפחה ולחברים, הוא ידע בערך מתי יגיע הסוף
וידע בדיוק מה הוא הולך לעשות בזמן שנשאר. הרבה יותר קל לתכנן
את העתיד כשיודעים בדיוק היכן הוא מתחיל והיכן הוא מסתיים.

לאחר עוד הרבה בדיקות ארוכות ומתישות, שבכולן התשובה היתה זהה,
הוא קיבל הוראות מהרופאים, ומשרם לתרופות שיקלו על הכאב בבוא
היום, אמר תודה לרופאיו ושלום.

הוא בישר להוריו, סבו וסבתו, דודיו ובני דודיו ושאר קרובי
משפחה. הוא אסף את חבריו וסיפר להם.
הרבה דמעות זלגו מעיני משפחתו וחבריו, הרבה דמעות זלגו גם
מעיניו, אבל לא בגלל מותו הקרב, אלה מפאת הצער שנגרם לכל
האנשים שאהב.

אמיר הודיע בעבודה כי הוא מתפטר ואת הסיבה, אסף את חפציו ונפרד
לשלום, הודיע לבעל הדירה שלו שהוא עוזב, ולצה"ל שאיננו מתכוון
להגיע יותר לשירות המילואים.
הוא מכר את רכבו, שבר תכניות חיסכון ואפילו שכנע את חברת
הביטוח שלו לתת לו את כספי ביטוח החיים שלו (פחות 15 אחוזים)
שכן הוא עדיין לא מת, אבל הוא יהיה כזה בקרוב.
הוא כתב צוואה, ביקש שבמותו, לא יעשו טקסים דתיים למינהם,
וצירף מכתבים אישיים לאנשים הקרובים אליו ביותר.
הוא מכר את הטלוויזיה הוידאו הדי ו ידי ומערכת הסאונד, הוא ארז
את בגדיו, מצלמה, דיסק מן וכמה תקליטורים לתיק גב גדול, לקח את
כספו, הדרכון וכרטיס הטיסה, ונפרד.

כולם היו שם כשהוא עלה במדרגות שדה התעופה, משפחתו בשלמותה, כל
חבריו, כולל כאלו שהוא לא ראה מזמן, וכאלו שלא היו ממש קרובים
אליו, אנשים ששירתו איתו, אנשים שעבדו איתו, שכנים וסתם
מכרים.
זו היתה ההלוויה הראשונה בהיסטוריה בא הנפטר השתתף בעודו
בחיים.
אפילו הגיעו מספר חברים שחיו בחו"ל כדי להיפרד, אמנם התכנית
שלו היתה לחזור הביתה בכדי למות ובכך להספיק להיפרד מכולם, אבל
אי אפשר היה לדעת אם המחלה תגמור אותו לפני שיספיק, וגם אם לא,
תכניות משתנות לפעמים.

הוא עלה למטוס, והמריא.

את החודשים הבאים הוא העביר בין ארצות באירופה ומשם המשיך
לארה"ב, קנה רכב משומש ותר כל פינה של צפון אמריקה, כפי לרצה
לעשות כל חייו, הוא עשה עוד הרבה דברים שתמיד רצה ולא היה לו
זמן:
הוא למד לנגן על גיטרה, קפץ בנג'י וצניחה חופשית ונהנה מכל רגע
שנשאר לו, לפחות הוא ניסה.

לאחר 10 וחצי חודשים הוא הרגיש שהוא מיצא את הטיול ובהרגשה כזו
של אופוריה, הוא היה מוכן לחזור הביתה ולסיים את חייו, ללא
חרטות וללא הרגשת פיספוס.

הוא התיישב במטוס, בכיסאו ליד החלון המחלקה הראשונה בטיסה מניו
יורק וחיכה להמראה האחרונה בחייו.
לאחר מספר דקות התישבה לידו שכנתו לטיסה, כשראה אותה הוא קלט
שהיא הבחורה היפה ביותר שראה בימי חייו.
כשמבטה העצוב פגש את זה שלו, ליבותיהם החסירו פעימה קצרה, ואז
החלו לפעום יחד, באותו הקצב, כאחד.
את 10 שעות הטיסה הם העבירו בשיחה, על הכל, ונראה כי הטיסה
הגיעה לקיצה מהר מידי, בעוד המטוס החל לנחות, הבין אמיר מה
הרגשות האלו שעוטפות אותו, ובאותו הרגע הגיעה הבחילה האיומה,
הבחילה של הסרטן יחד עם הבחילה שבהבנה, שלמרות שבמותו לא יחסר
לו דבר בחיים שהיו לו, סופו הקרב, פרושו גם סופה של אהבה עוד
בטרם היא החלה.

הוא חזר לביתו, הוא לא הסכים להחליף מספרי טלפון אם הבחורה
המאוכזבת, הוא לא רצה לטעום אושר אמיתי רק כדי לאבד אותו, הוא
לא רצה להכאיב לה במותו.

הוא לא סיפר עליה לאף אחד.

תוך פחות משבועיים הוא לא היה עוד, הוא השאיר עוד מכתב אחד
קצר, שאח"כ נחרט על המצבה שלו:
"צחקתי כשנשללו ממני החיים, במותי נשלל ממני גם צחוקי האחרון".