השעה כבר תשע וחצי, כבר החשיך בחוץ, השמש כבר מזמן שקעה, ובחוץ
פנסי הרחובות כבר דולקים. אכלת כבר ארוחת ערב, התקלחת, וסיימת
את כל הדברים החשובים, שהיו לך לעשות היום. את ניגשת לחדרך,
ומתחילה לתהות, איך תעבירי את הלילה הקרוב. לאיזה אתרים תכנסי?
למי תתקשרי בשעות הקטנות של הלילה? אפילו לא עולה על דעתך
הרעיון של לנסות ללכת לישון מוקדם. את יודעת שזה חסר טעם
לחלוטין.
הטלפון מצלצל, ואת מתחילה באיזו שיחה בלתי נגמרת עם אחת
מחברותייך. כשאתן מסיימות את השיחה את מסתכלת על השעון, מרוצה.
עוד שעה עברה, עכשיו כבר עשר וחצי, ועוד אפילו לא נכנסת
לאינטרנט.
את מתישבת מול המחשב, ומחכה. הנה, הוא מחובר. אחרי שאת מצמצמת
את עומס ההודעות באיסיקיו את מתחילה בטקסי האינטרנט הקבועים
שלך. קודם כל, בדיקת אימילים, ואחר-כך את מתחילה לעבוד, במספר
חלונות במקביל, על כל הפורומים שאת רושמת בהם.
את בודקת את השעון הקטן שבפינת המחשב, השעה כבר שתים בלילה. את
מתנתקת, ומכבה את המחשב, הולכת לשטוף פנים, לצחצח שינים,
להחשיך את האמבטיה, והמסדרון, ולסגור את החלון, כדי שהחדר יהיה
חשוך לחלוטין, שלא תהיה טיפת אור אחת, שתפריע לך להרדם מהר ככל
האפשר.
אבל, למרות הכל, את עדין לא עיפה מספיק בשביל להרדם. את מתקשרת
לידיד שלך, היחידי שתמיד ער בשעות כאלה, ומעבירה שעה בשיחה
איתו.
את כבר מתה מעיפות, השעה כמעט שלוש. עוד מעט כבר בוקר, ואת
צריכה לקום מוקדם. את מחליטה לנסות לישון.
זאת השעה ביום שאת הכי מפחדת ממנה. השעה בה את מתהפכת לכל
תנוחה אפשרית בניסיון להרדם, וכמובן לא מצליחה. זאת השעה
הנוראית ביותר ביום. השעה בה עולים ומציפים אותך כל הזכרונות
הקשים מהעבר. ההלויה של בן דוד שלך, החברה ששכבה בזרועתיך
מעולפת למחצה לאחר שניסתה להתאבד.... זאת השעה בה משתלטות עליך
כל הדאגות, לחברות הטובות שבדיכאון, לידיד הטוב שלא אוכל...
יותר מכל, זו השעה בה נחשפות באופן הקיצוני ביותר כל הנטיות
האובדניות שלך. מוקפת בזכרונות, ובדכאונות של כל העולם, סיכות
הבטחון שפזורות בכל מקום בחדר נראות כל כך מזמינות. ערימות
כדורי השינה על המדף נראות כל כך קורצות.
את כבר עייפה מכדי להתהפך, העינים נסגרות מעצמן, ועדיין את לא
נרדמת, והמחשבות לא עוזבות אותך לרגע.
את שוקלת את הרעיון של לגרור את עצמך מהמיטה, ולקחת כדור שינה,
אחד. רק אחד! רק כדי לברוח מהמחשבות. רק כדי לישון. אבל את
יודעת שהוא לא יעזור. רק יגרום לך להרגיש רע יותר, חלשה יותר.
את גם יודעת, שאם תקחי אחד, את לא תהיי מסוגלת לעצור בעד עצמך,
ותקחי תוך דקות את החפיסה כולה.
אופנוע עובר בחוץ, ומכונית שמשמיעה מוזיקה מזרחית בקולי קולות
בעקבותיו. בבית, כולם כבר ישנים, כמו כל בן אדם שפוי בשעות
כאלה באמצע השבוע, אבל את אף פעם לא התיימרת להיות בן אדם
שפוי, או אפילו להתקרב לזה.
המחשבות רצות בראש שלך, ואת מרגישה שנמאס לך. נמאס לך. נמאס לך
מכל המחשבות האלה שאינן נותנות לך מנוח. נמאס לך מהזכרונות,
מהדאגות, ומהפחדים.  נמאס לך להעביר לילות ארוכים, ומיגעים
ללא שינה. נמאס לך מהדיכאונות שלך, ומהכאב שלך, ויותר מכל נמאס
לך מעצמך. את בסך הכל רוצה שהכל ייגמר.
בראשך את מתחילה לנסח מכתב התאבדות. עוד אחד. תוך כדי הניסוח,
השורות מתחילות לאט לאט להיטשטש. כשאת מתקרבת לסיום, הכול כבר
מעורפל לחלוטין, ותוך דקה או שתים את נרדמת.
נו טוב, אם לא תמותי הלילה, לפחות תשני קצת. ממילא מחר יהיה לך
לילה ארוך נוסף, לתכנן הכל מחדש.