28 שנים עברו מאז שהאדמה בלעה אותך בפרידה אחרונה, מאז שאלוהים
שם אותך על שולחנו... זה כבר לא אותו העולם. הכל קופצני יותר
אך שקול, האובדן גדול יותר וגם הריקנות שוברת שיאים. אם היית
יודע...
קשה לי להגיד אם היית מוצא את המקום של פה כי מצד אחד נלקחת
הרבה לפני היום וזה לא במקרה.  מצד שני כמו שאמרו עלייך: "על
נערים כמו עודד כואב שבעתיים על מה שהיו עתידים להיות ולא
הספיקו".
28 שנה מפרידות בינך לביני היום. יום ולילה. אם ואם... אם רק
יכולתי למנוע.. אולי יכולתי להבחין... אך לשווא. אתה נגמרת.
עמך כולם.
אתה פה במובן מסויים. אני יודעת. אולי אתה יושב פה מאחוריי
ומחייך? אולי אתה הולך לישון איתי?  אולי הכל פרי דמיוני ואלו
מכתבים לעצמי?
זה לא משנה את העובדה שהלכת מאנשים אחרים. 15 השנים שמפרידות
בין יום מותך לביון יום היוולדי משנות המון. אולי גם חוסר
הקרבה משפחה. זה כאילו שאף פעם לא היית פה...
תמיד רציתי שיהיה לי אח גדול חייל, ופתאום זה כאילו אתה.  אתה
כל כך אני... אני עוצרת את עצמי במחשבה שאינך עוד. שנבלת
והמילים לא תופסות, הכל כקלישאה שחוקה, כמו סרט נע. זה ריקני
וחלול. והפחד העצום הזה.. פחד מהלא נודע - ממך - מהמוות.
מאז שנגמרת, נגמר הכוח. נגמר החלום - נמוגו האשליות. החיים
פסקו וזה זמן האמת. זמן המחר.

אוהבת אותך לנצח.