זאת היא!
זאת אותה האבן! אמרתי למאור כשעברנו על המדרכה, סמוך לכביש
הראשי בחיפה. "אני בטוחה שזאת אותה האבן!. "איך?", "איך את
יכולה להיות בטוחה?", הוא שאל. אתה לא רואה שזאת אותה האבן?
ידעתי, אין לי מושג איך אבל פשוט ידעתי שזאת האבן ההיא. היא
הייתה מיוחדת, לא שראו את זה עליה, אבל אני  ידעתי. שתינו
ידענו, אני והיא... הייה בינינו קשר עמוק, כבר מהרגע הראשון
שראיתי אותה ידעתי שהחיים שלי הולכחם להשתנות בגדול- היא פתחה
פרק חדש בחיים שלי.
זה הייה לפני שנה וחצי בערך... כשחזרתי מיפעת הבייתה, אחרי
כשלון צפוי במבחן בפיסיקה. בעטתי בה, כל הדרך מיפעת בעטתי.
הייתי כ"כ עצבנית, שרציתי לבעוט אותה בכל הכח לשיחים, אבל
הרגשתי שאני פשוט לא יכולה. הרגשתי שיש בינינו קשר עמוק, אז
פשוט המשכתי לבעוט. עוד, ועוד, ועוד.... הייתי שקועה בבעיטות
קדימה, כשלצדה של האבן שלי, הפרטית שלי, מצאתי אבן זהה כמעט.
התעצבנתי... הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ- איך אני אמורה לדעת
איזו אבן שלי כשיש שתיים זהות אחת ליד השניה?! הרמתי בכעס את
המבט כדי לראות מי האדם שבאשמתו איבדתי את האבן שלי, וראיתי
אותו... הסתכלתי בעיניים הכחולות שלו ולרגע שקעתי בהן. פתאום
קלטתי שאני עומדת ובוהה באדם שאני לא מכירה, ולא סתם לא מכירה-
האדם שבאשמתו איבדתי את האבן שלי!!! אבל נראה לי שזה לא הרתיע
אותי. פשוט עמדתי והסתכלתי עליו... הוא הייה הראשון ששבר את
השתיקה: "את גרה פה?" איך הוא העז? הוא אפילו לא התנצל על
שבגללו איבדתי את האבן שלי. כן, אני גרה פה... עניתי בשקט
וקלטתי לאפילו לא הערתי כלום על האבן. "גם אני גר פה... אני
חדש". המשכתי לעמוד ולבהות בו. "אני מאור, ועברנו ממכמורת".
מאור המשיך את השיחה כאילו כלום לא קרה. כאילו לא הוא זה שגרם
לי לאבד את האבן... ידעתי שאם זה הייה מישהו אחר הייתי צועקת
עליו שאחרי שגרם לי לאבד את האבן ולא התנצל, יש לו עוד את
החוצפה לבוא ולדבר איתי כאילו כלום. אבל לו אני לא אמרתי כלום.
הייה בו משהו שגרם לי להבליג, והמשהו הזה אפילו גרם לי כמעט
שלא לכעוס. אני ירדן אני גרה פה, בסוף הרחוב ימינה.... "נעים
מאוד,   ירדן", הוא חייך...
מתי הגעתם לכאן?.... שאלתי בהתעניינות אמיתית. "שלשום, אבל
אנחנו לא ממש בולטים בשטח" כן, ממש לא בולטים... אמרתי
לעצמי... מעניין עם הסתכלת במראה פעם וראית כמה לא בולט אתה...
חשבתי.
מאור ליווה אותי עד הבית. כשהוא הלך, נזכרתי באבן... ידעתי
שהיא עוד תופיע מתישהו...
למחרת, ישבתי מול הטלויזיה וראיתי איזה סרט של בראד פיט. הייתי
לבד בבית, ולבשתי גופיה כחולה פשוטה ובוקסר ישן של אחי. פתאום
שמעתי דפיקה בדלת. קמתי. לא ציפיתי למישהו מיוחד- מקסימום
אושר, השכן מהדלת הסמוכה שיבקש להקליט לו משחק של מכבי. פתחתי
את הדלת, הלב שלי קפץ לראש, אחר כך ירד לכפות הרגליים, עשה
סיבוב במערכת העיכול ורק אחר כך חזר למקום. הוא עמד בדלת,
בחולצה כחולה שהדגישה את העיניים המדהימות שלו. "היי", הוא
חייך. היי. עניתי.  חשבתי שאולי תסבירי לי איפה הסיפרייה, כי
יש לי עבודה בהסטוריה..." פתאום נהייתי נועזת. ממש ז'אן דארק.
אמרתי לו שממילא אני צריכה להחליף ספרים, אז אני אבוא איתו...
"טוב, אז אני מחכה לך בגינה. אושר יצא ואני החלפתי בגדים.
יצאתי החוצה, ואני ומאור עשינו את דרכנו לסיפריה. מאור התחיל
לספר לי על מכמורת ועל איך שהוא הלך לים כל יום.... מאותה פעם
היינו לומדים יחד למבחנים, עושים יחד עבודות, יוצאים יחד
למסיבות... הכל... מאור למד בשיכבה שלי... כמו שציפיתי הוא
הייה אחד שבלט. הוא הייה ממש שווה- ולא רק אני שמתי לב לזה...
הוא גם הייה ענק בכדורסל, ובכלל, בכל מה שהתחשק לו...
כולן רצו אותו, כולל כולן. אבל אני ידעתי שהקשר ביני לבין מאור
חזק מאוד ומיוחד מאוד, ושאין מצב שמישהי אחרת תתפוס את המקום
שלי- הרי אף אחת יותר לא תשקע בבעיטות באבן...
עכשיו, שנה וחצי אחרי תקרית האבן, פתאום האבן הזאת שוב נתפסה
במבט שלי. ידעתי, פשוט ידעתי שזאת האבן שלי. מאור ואני היינו
ידידים הכי טובים, ובדיוק חזרנו- אני מיפעת, הוא מאימון
כדורסל. נפגשנו בדרך והמשכנו ללכת יחד- ושוב אותה אבן של לפני
שנה וחצי... זה הייה מוזר... ידעתי שזאת היא, יכלתי להשבע שזאת
האבן שלי.
המשכנו. עלינו אליי הביתה לראות סרט. מאור הכין שוקו, והסרט
הייה משעמם בטירוף. העברתי ערוץ, והייה איזה סרט עם בראד
פיט... הסוף של הסרט הייה ממש מרגש.... אתה חושב שגם בחיים
דברים כאלה קורים? שאלתי. ופתאום, הרגשתי את השפתיים שלו על
שלי.
זאת אותה האבן! עכשיו הייתי בטוחה...