אני יושבת במטבח. בבית של ההורים שלי. אני פותחת את המקרר,
ואני רוצה לאכול. לא חשוב מה.
אבל אני צריכה לאכול דגים. כי עכשיו ראש חודש אב. והגנים
המרוקאים שלי אומרים לי שאסור לי לאכול בשר. מריל בש.. ואני
צריכה גם לאכול מרק עדשים. אני דווקא אוהבת מרק עדשים. אבל אני
חייבת כאילו לאכול מרק עדשים רק בימים הכי חמים של החופש
הגדול. אוי ואבוי לי אם אני אוכל מרק עדשים בחודש אפריל למשל.
בהלולו יאכל אותי.. פשה קרב..
למרוקאים יש מקררים ענקיים. אני חושבת על העובדה המדעית הזאת
בכל פעם שאני פותחת את המקרר. כל התחושה הזו שלי שאני הולכת
לאיבוד.. אני חושבת שזה בגלל המקררים המרוקאיים..
פעם התגוררתי עם אבא שלי ברומא. המקררים שלהם קטנים כאלה.
והמקררים המרוקאיים כאלה ענקיים. כי במקרר של אשתו של בן הדוד
של ז'וז'ו יש יותר אוכל. אז פרוספר וציונה קונים כמויות ענקיות
של אוכל רק כדי להרגיש שהמקרר המרוקאי שלהם נראה מלא.. בלה
מנה.. אבל אין להם מספיק כסף כדי לקנות אוכל אמיתי למלא את
המקרר המרוקאי שלהם, כי הם מרוקאים דפוקים שכל הזמן בוכים מגיע
לי מגיע לי, אז הם ממלאים את המקפיא בלחם בית קפוא.
אני נתקלת בלחם הבית העגול והקפוא הזה בכל פעם שאני מכניסה יד
מגששת.. אני מרגישה שאני נוגעת בזין פולני כמו איזו בדיחה
דפוקה.. והלחם שאני נוגעת בו מלא עובש. הוא נמצא שם רק כדי
לרמות את הגיס של הדודה המרוקאית שלהם שיש להם מקפיא מלא..
לפולנים יש מקרר ריק. אני מרגישה את זה על בשרי. קר לי ועצוב
לי כשאני חושבת על המקרר הקר. אני מרגישה כאילו יש בו גוויות
של פולניות שלא אוהבות להזדיין..
"יא חצה ישץ'" אני אומרת בפולנית שאני מפחדת להגיד שאני
יודעת.. אין לי הרבה הזדמנויות להגיד את המילים המשמעותיות
האלה. אין לי הרבה קרובי משפחה שמבינים את השפה המיוחדת הזאת.

קוראים לי רחל. וגם רשל. וגם שלי. וגם סאלי. רחל זה על שם
סבתא של אימא שלי. קראו לה רשל. שזה שלי.. סאלי זה שלי. סאלי
זה סולטנה. לסבתא שלי מצד אבא שלי קוראים אותה סולטנה. אבא שלי
מרוקאי. אימא שלי פולניה. יש בי משהו משתי הישויות האלה. יותר
ממה שאני מוכנה להודות.
כל מה שאני אוכלת נכנס לקטגוריות של רגשי אשם פולניים או
רגשות קיפוח מרוקאיים. מעציב אותי בכמה מעט מילים פולניות אני
מעריכה את רגשי האשמה שלי. "א מואה עתיני כביז" מעצבן אותי
בכמה המון מילים במרוקאית אני מעריכה את תחושת הקיפוח שלי..
מעצבן אותי כמה תכונות אופי מרוקאיות יש בי.. מעצבן אותי שאני
מרוקאית עצבנית כזו..
הבוקר אני מעבידה את מערכת העיכול הפולנית הרגישה שלי שעות
נוספות. פלא שעדיין אין לי אולקוס כמו לאימא הפולנייה שלי..
אולי זה בגלל החסינות של הקיבה המרוקאית שלי שיכולה לעכל הכל.
רק לא עלבונות. אי אפשר לצחוק על מרוקאית.
אני פותחת את המקרר המרוקאי המלא שלי שוב. זה ממש לא מקרר
פולני. וגם המקפיא המלא שאני פותחת אותו הוא לא מקפיא פולני.
כי הפולנים לא מרמים אף אחד. אין להם מקפיא. אין להם מה להכניס
בו. הם שומרים לחם יבש במזווה. למקרה של מצור על הגטו..
אני אוכלת עכשיו את כל ההיסטוריה המשפחתית שלי. מלעיטה את
עצמי למוות בעוף מכובס עם שקדים שנשאר מארוחת הצהרים. אימא שלי
התעקשה שיהיה עוף פולני בבית אפילו שזה חודש אב..
"אם אתה רוצה להשליך את העוף הפולני שלי החוצה אז תשליך גם
אותי! אני לא יודעת למה זה מגיע לי שיש לי חיים כאלה?!"
אני יושבת ליד המחשב שלי. אני נכנסת לאינטרנט. לאתר החיפוש
המעולה של גוגל. אני קוראת מחקר שנמצא באתר של עמותה נגד
ניסויים בבעלי חיים, כתוב שם שגילוי האינסולין היה תוצאה של
עבודה קלינית עם חולים אנושיים, ובאופן חלקי בלבד היה תוצאה של
ניסויים מעבדתיים בבעלי-חיים. וזה מעניין אותי.
גם אתמול אני אכלתי וזללתי בלי הכרה באיזו חתונה במשפחה של
אבא שלי. זה מה שאני עושה בכל האירועים שלהם. אוכלת ואוכלת בלי
הפסקה. המון מאכלים מרוקאיים מסורתיים אני אכלתי אתמול. קצת
מטבוחה. כבש בתנור ברוטב לא חריף מידי. והמון צלוחיות קטנטנות
עם ירקות.
אני רוחצת ידיים אחרי שאני גומרת לאכול. כמו כל ילדה פולנייה
טובה. לפני שלוש-עשרה שנה אימא הייתה מוציאה אותי כל יום
מהמעון. למה אני נזכרת בזה? מעון במרוקאית זה לא גן ילדים.
מעון זה פיפון. מה שיש לבנות בין הרגליים. אבא שלי היה כל הזמן
במשימות סודיות בחוץ לארץ. אני לא מבינה איך למדתי מרוקאית אם
לא דיברתי איתו אף פעם..
אני רוחצת את הידיים עוד פעם בסבון רק בגלל המחשבות שלי. בשפה
המרוקאית סבון די פיפונה זה סבון של הדברים שיש לבנות למטה.
סבון זה דבר שעשו באושוויץ משומן של יהודים. פיפון זה קוס
במרוקאית של ילדים.
אני מנגבת את הידיים ויושבת בסלון לחכות לאבא שלי. אין סיכוי
שהוא יחזור היום. הוא נמצא בסוריה או בבוליביה.. אני זוכרת
בקהילה היהודית של מוגדור, כשאבא חוזר מבית הכנסת, הוא מגיש את
ידו הימנית לילדים שינשקו אותה, ואחרי היד הילדים מנשקים את
הלחיים. אני זוכרת דברים כאלה כאילו אני הייתי שמה וזה קרה לי
באופן אישי..
אני הלכתי למטבח ופתחתי שוב את המקרר ואכלתי בשר פרה ומיונז
ושומר וסלק אדום, וקציצות בשריות קשות כמו אבן, ובשר כבש רך
כמו שדיים של ילדה בת חמש עשרה וחצי. שזו במקרה אני..
אני מרגישה שאני פגעתי בכבוד המרוקאי שלי אז אני מצאתי לי את
הלוקסוס הפולני להעלב מעצמי.
אימא שלי אמרה לי ברמזים שאבא שלי ביקש אישור מיוחד מהממונים
עליו במוסד שהוא יוכל לבלות את המימונה בחיק משפחתו המעורבת
המרוקאית פולנית.. אימא שלי צחקה עליו: "שידבר בשם של עצמו"
אני שואלת את עצמי מאז שאני מודעת לדואליות הפולנית והמרוקאית
שלי, מה זה בשם של עצמו. אבא שלי מרוקאי. נו.. ובאילו מילים
גבוהות הוא מדבר.. איפה ראית מרוקאי מדבר במילים גבוהות כאלה?
"אוכל צפון אפריקאי הוא שם נרדף לאוכל ביתי, עתיר השקעה, עתיר
אנרגיה, מתובלן היטב, שדורש עבודת הכנה אין סופית וזמן בישול
ארוך ואיטי.."
באלה המילים הוא דיבר. אבא שלי. אינטונציה כאילו נכתבת במקום
להיות מדוברת. משהו באבא שלי לא נראה לי מציאותי. כמו חלומי
כזה.. אני שומעת באופן ברור עד כמה שהוא מנסה להישמע פולני.
כאילו שהוא סובל מרגשי נחיתות תמידיים. כמו כל המרוקאים. לא
חשוב שהוא עובד במוסד. לא חשובה ההשכלה הגבוהה שלו. יש לו
רגשיי של שלוך מהרי האטלס שעלי לגדולה אבל עדיין סובל מההצקות
של המרוקאים מהמעמד הגבוה של פס ומקנס וקזבלנקה ששונאים את
השלוכים ומאשימים אותם שבגללם כל הבדיחות על המרוקאים..
אני שונאת לשמוע את אבא שלי. בגלל שהוא לא יכול לצחוק מעצמו.
אבותי הפולניים אם מספרים עליהם בדיחה, הם מצטרפים לבדיחה. הם
מוסיפים בדיחה יותר מצחיקה על עצמם. מרוקאי, אם תספרי עליו
בדיחה, הוא מוציא את הסכין.
אני זוכרת שסבא שלי לבש במרוקו ג'לביה שחורה מבד משובח ותרבוש
שחור. רק הערבים הולכים עם תרבוש אדום. ומתחת לג'לביה הוא לבש
אפודה עם כפתורים מחוט רקמה. איך אני יכולה לזכור דברים כאלה?
אבל אני זוכרת שפעם הוא הגיע למוגדור, ושם הגברים לבושים
חולצות לבנות וצווארונים מעומלנים..
אני מביטה בידי. רכות ולבנבנות מחוסר שמש. ידיים של פולנייה.
ידיים מפונקות. ידיים מאוננות. ידיים שאינן יודעות אם להשתלב
אם להתכנס..
סבתא שלי המרוקאית אמרה לי לפני כמה ימים שאם בחורה מכניסה
פטרוזיליה למטה אז היא לא נכנסת להריון..
עכשיו כשאני מסתכלת בידיים שלי אני רואה שהידיים כהות,
ואפלות, וחורשות רעה, ומקופחות, ומעידות מחוסר ברירה, כאלף
עדים, כמה שאני מנסה להתחמק מכך, על המוצא המרוקאי שלי..
אני עומדת ליד הספה בסלון ושרה כמו בטקסים של יום השואה אל נא
תאמר הנה דרכי האחרונה. כדי להרגיש יותר פולנייה..
"המרוקאים והפולנים העבירו את עצמם לישראל בטלפונים שבורים.."
אני אומרת את זה לבן דוד שלי בזמן שהוא מסתכל לי בין הרגליים..
אני חושבת על השיחה הזאת בזמן שאני ממשיכה לשיר שירי שואה
פולניים. העיירה בוערת.. "המרוקאים השלוכים מהרי האטלס העבירו
עצמם לישראל כמו שהם. למרות תחפושת החליפות שלהם. אל נא תאמר
הנה דרכי האחרונה. המרוקאים בחיים שלהם לא ישירו שירים כאלה..
אתה מבין את האופי המחורבן של המרוקאים? אנרגיה של תחת מסריח.
הם מתחפשים עם החליפות כמו עם החיוכים מאוזן לאוזן. הסכין
מוכנה. והכפתן שהם לובשים במימונה, הא? זו אינה התרפקות על
פולקלור נוסטלגי, אלא חזרה אל הבגדים הרוחניים והנפשיים
האמיתיים שלהם. אתה מבין מה אני רוצה להגיד מאמי?"
"סבבה סאלי.. אפשר לבוא אליך היום? אבא שלך עוד פעם בחוץ לארץ
נכון?"
אני נכנסת שוב לאינטרנט אל המועדפים, וממשיכה לקרוא על מה
שבאמת מעניין אותי: "מרבית הגידולים הסרטניים האנושיים מתנהגים
באופן שונה מהגידולים הנגרמים בדרכים מלאכותיות לבעלי-חיים...
רק מחקר קליני בבני-אדם יכול להוביל להתקדמות משמעותית בטיפול
בסרטן"
נדמה לי שאני זוכרת וויכוח בין שני ההורים שלי בחשכת חדר
המיטות. אבא שלו אומר שפקטור אי יפגע גם במרוקאים, ואימא שלי
אומרת בשקט פולני ציני: "אז שיפגע. רק אימא שלך והאחים שלך
יפגעו. אתה לא. אתה פולני כמוני"
אני נכנסה למטבח. אצל המרוקאית תכנסי למטבח זה להכנס ולעבוד.
לשטוף כלים. להכין קוסקוס. לא קוסקוס מוכן. בשביל מרוקאי,
קוסקוס מוכן זו בושה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות
בושות..
ואבא שלי נותר כזה ברקע.. אני שומעת אותו חוזר על המילים
הגבוהות שלו בכל מיני אירועים חגיגיים של העדה המרוקאית
המתבססים באופן בלעדי על אוכל. כל האירועים של העדה המרוקאית
מתבססים בעצם באופן בלעדי על אוכל..
 "אבל למה כל הזמן לאכול ולאכול למה?" אני צועקת על הקיר של
הסלון. אבא שלי ממרקש. הוא בכלל לא שלוך.
אחד האחים הצעירים של אבא שלי סיפר אתמול בדיחה על פולנים.
אני ממש הרגשתי כאילו הבדיחה היא על חשבוני. אבל זו בסך הכל
בדיחה על החשבון של אימא שלי. שעומדת שם בצד עם כוסית ברנדי
כאילו כל האירוע המרוקאי הזה אינו נוגע לה בקצה הזרת הפולנייה
שלה.
"כמה פולניות יש בגן-עדן? רק אחת, כי משתיים והלאה זה כבר
גיהינום"
אני מרגישה שאימא שלי נעלבה. אימא שלי במובן הזה נושאת בקרבה
את הרגישות המרוקאית לבדיחות עדתיות. והיא עוד יותר רגישה
לבדיחות שמתייחסות אל הפולנים כ-אנחנו ו-אתם. "פולנים זה לא
אנחנו" אימא שלי פעם אמרה לי. "פולנים זה יאשק וזביגנייב
ויאנוש אבל לא 'אנחנו'. מרוקאים הם 'אנחנו'. אנחנו מקופחים.
אנחנו דפוקים. תמיד אנחנו. את מבינה רשל? מצידו של הפולני, שכל
הפולנים האחרים ימותו בקבר השחור של היטלר!"
"והמרוקאים?" שאלתי את אימא שלי כזה בתמימות. "איפה ימותו
המרוקאים?"
"למה מי את שתצחקי עלינו למה מי את?! הרומנים יותר טובים?!"
הם נמצאים בכל מקום. בני הדודים מהצד של אבא שלי.. אני אומרת
לאחד מהם שחבל שהמרוקאי לא מבדיל בין הרומנים הלטיניים שקרובים
יותר לאיטלקים, ובין הפולנים הסלביים שקרובים תרבותית לסרבים.
"חבל שלא הרגו את כל הפולנים בשואה זה מה שחבל!"
ילדה קטנה שאינה יודעת אם לצחוק או להיות עצובה.. זה מה שאני.
אני מבקשת שיכינו לי כל הזמן כוס תה עם שיבא ולפעמים גם עם
נענע כדי להכניס לעצמי במודע עירוי של מורשת מרוקאית. וכל
הדודות שלי מכינות לי בחפץ לב. אבל אף אחת מהדודות המרוקאיות
שלי לא מוכנה להכין לי ספל תה עם לימון כדי לתת לי גם עירוי של
מורשת פולנית..
אני פתאום כאילו שמה לב שבני משפחתי יוצאי מרוקו לבושים
חליפות כמו פקידים בבנק או כמו מלצרים. מחזיקים ביד סיגרים
מרוקאיים בפוזה של סיגרים קובניים. או נקניקיות חריפות עשויות
מעיים של כבש שקוראים להם מרגז. וזה פתאום מצחיק אותי. לא
מצחיק אותי כל כך שמרוקאים לובשים חליפות. אולי קצת.. יותר
מצחיק אותי שמרוקאים דתיים עם מורשת, כמו שהם מגדירים את הדבר
היחיד שהם חיים למענו, לובשים בגדים של פולנים. ועוד פולנים
גויים. עבודה שלמה אני עשיתי על כך בסוף כיתה יוד. כולל תמונות
של פריצים פולנים מהמאה השבע-עשרה הלבושים כמו החרדים של היום.
לבושים כמו אח שלי..
אני רציתי גם להביא בעבודה שלי את התיאוריה שהיהודים הפולניים
הם בעצם צאצאי הכוזרים, אבל זה היה כבר יותר מידי אפילו
בשבילי.. ואיזו הרגשה נוראה הרגשתי כשחשבתי על התיאוריה הזאת,
שהחלטתי להטות מיד את המטוטלת לכיוון ההפוך..
"המימונה התחילה במרוקו בחג שנקרא ליל האמונה או ליל איסרו
חג. כמה מנהגים שהם לקחו מהערבים חבל על הזמן" כתבתי בעבודה
נוספת שקיבלתי עליה ציון נכשל.. "מימון בערבית זה מזל. לאחד
מהאחים של אבא שלי קוראים מימון. מימונה זה כמובן יום המזל.
אתם רואים כאן משהו יהודי? וכל זה שאתם אוכלים פולים ודגים זה
הכל מהערבים. דג קרפיון ענק על השולחן בכניסה לבית זה הכל ערבי
חבל על הזמן. גם חלב על יד משקאות חריפים זה הכל ערבי. ומה עם
כל הריקודים האלה והענטוזים?"
אני צועקת על עוד אחד מבני הדודים המרוקאים שלי את עיקרי
עבודת הגמר שקיבלתי עליה ציון נכשל, ומחפשת בעיניים נואשות את
אימא שלי שתציל אותי.. אני לא יודעת איפה אימא שלי כבר יכולה
להיות. דאגנות פולנית טיפוסית ממלאת אותי כממולאים פולניים
שאני מתה לאכול באירוע המרוקאי הזה שאני נמצאת באירועים כמוהו
לפחות אחת לשבוע.
"כל המחקרים האפידמיולוגיים הסטטיסטיים, שנערכו בקרב
אוכלוסיות אנושיות, הצביעו על קשר ברור בין עישון לבין סרטן
הריאה. ואולם, כמעט כל הניסיונות לגרום לסרטן ריאה בבעלי-חיים
על-ידי עישון כפוי נכשלו. עקב תוצאותיהם של ניסויים אלה, עוקב
המסע הציבורי נגד העישון, ואלפי בני-אדם שמתו מסרטן הריאה
שילמו על כך בחיים"
זה מה שכתוב באתרים שאני נכנסת אליהם באינטרנט. אתרים נגד
ניסויים בבעלי חיים.. אבל אני מתייחסת אליהם יותר מאשר סתם
אתרים נגד ניסויים בבעלי חיים..
אני עוזבת רגע את האינטרנט ומסתובבת בבית בחוסר מנוחה מוחלט.
אני מורידה את הנעליים שלי וזורקת אותן על קירות הסלון. אני
אהפוך נעל אחת עם התחת למעלה ברגע שאימא שלי תחזור הביתה.
שייפול עלי מזל רע! יש אמונה תפלה מרוקאית כזאת.. לא שאני
מאמינה בזה. לא שאני מאמינה בכלל במשהו. אולי אני מאמינה
במדע.. אז אני חוזרת לאינטרנט..
"כמעט כל התכשירים הכימותרפיים המשמשים כיום לטיפול בסרטן
נתגלו בעקבות טיפול בבני-אדם ולא בעקבות ניסויים בבעלי-חיים.
לדוגמה, בטיפול בסרטן הדם נהוג להשתמש בחרדל חנקני. הערך
הטיפולי של חומר זה נתגלה במלחמת העולם הראשונה, שבה השתמשו
הצבאות היריבים בגז חרדל. רופאים שטיפלו בחיילים פגועי הגז
גילו כי מספר הכדוריות הלבנות בדמם ירד באופן חד. מכיוון שסרטן
הדם מתאפיין בעלייה במספר כדוריות הלבנות, החליטו רופאים לנסות
תכשירי חרדל בחולים אנושיים, וכך נתגלתה השפעתם המועילה"
אני מתנתקת מהאינטרנט. בזמן האחרון לא מעניין אותי שום דבר
חוץ מניסויים רפואיים.. אני פותחת את הטלוויזיה ומזפזפת. יש
בסי אן אן חדשות על ישראל שמקימה גדרות. כל הדודים המרוקאים
שלי מדברים על גדר ההפרדה בין הישראלים לפלסטינים שהציע חיים
רמון. חיים ווישניה בשמו המקורי הפולני.. חלק מסכימים וחלק
מתנגדים. לעומת זאת הדודים הפולנים המעטים שלי, כולם תומכים
בגדר הפרדה בין ישראל ופלסטין. כמו בגטו לודג'. המחשבה הפולנית
הטיפוסית של להפריד בינינו ובין האחרים. ככה הם שמרו על מהותם
היהודית בגטו. לקחו את בגדי הפריצים הפולנים שמעבר לחומות
ולגדרות ולהגדרות ונשארו יהודים.
"איפה אימא שלך סאלי איפה?"
"מאיפה אני יודעת איפה אימא שלי איפה? כי מי את חושבת שאני
מי?!"
לפעמים יוצאות לי תשובות כאלה עם ניחוח מרוקאי אוטנטי שאני
רוצה רק למות. אני שונאת כל דבר מרוקאי שקשור בי. מתחשק לי
להגדיר את כל המשפחה המרוקאית שלי כדינוזאורים פרימיטיביים. לא
פחות מזה.
אבל מצד שני אולי לצורך האיזון המקודש, אני מרגישה שאני שונאת
את המורשת הפולנית שלי לפחות באותי מידה..
"אימא שלך אמרה לי שאת אוהבת לפתור תשבצים סאלי. אולי תבואי
אלי נפתור תשבצים ביחד?" קרוב רחוק של אבא שלי. אימא שלו ואבא
של אבא שלי הם אח ואחות.
אני מתמלאת שוב רגשי אשם. מהסוג של תזכור! תזכור מה שאתה עושה
לי! גם למרוקאים וגם לפולנים יש את הקטע הזה. הפולנים אומרים
תזכור ושוכחים כעבור רגע. הכל בשביל למלא את האדם שניצב מולם
ברגשות אשמה. שיתבייש לו. שירחם על הפולני. לא בשביל להשיג
משהו.
"אני אוהבת לכתוב תשבצים אבל לא לפתור אותם. איך אתה לא
מתבייש להתחיל איתי שאני בכלל דודה שלך איך אתה לא מתבייש
איך?"
"את פולניה. זה לא נחשב"
אבל בכל זאת אני הלכתי איתו. רק לחמש דקות.. אני הראיתי לו
בחמש הדקות האלה את הצד המרוקאי שלי. אף אחד לא רוצה לראות את
הצד הפולני שלי. כולם רק רוצים לראות לי את המרוקאית שיש לי
בין הרגליים..
אני מרגישה שהוא צוחק עלי אחרי שחזרנו מהשירותים. צחוק כזה
בזווית הפה כמו חיקוי של מיקי גבע. כמו חיקוי של חיקוי.. כמו
שתמיד המרוקאים עושים. כל החיים שלהם הם תמיד קופי של חיים של
אנשים אחרים. במרוקו הם חיקו את הערבים. בישראל הם מחקים את
האשכנזים. המרוקאים מחפשים זהות מרוקאית אוטנטית ולובשים
חליפות של אמריקאים ושטריימל של פריצים פולניים.
אני מכינה לעצמי כוס תה עם שיבא. אחר כך אוזרת אומץ ומכינה
לעצמי תה פולני עם לימון ושתי כפיות סוכר. ואני מביטה עכשיו
כאילו דרך פריזמה אחרת בכל קרובי משפחתי המרוקאים עם החליפות
המערביות שלהם, ועם הלבוש החרדי שלהם, כמו האח שלי..
יש בספרייה בסלון אלבומים שאבא שלי מנקה מהם את האבק כל פעם
כשהוא חוזר מחוץ לארץ. תמונות של העליות הגדולות של שנות
החמישים והשישים. מרוקאים עוטים לבוש חום וארוך שקוראים לו
כפתן. כמו שהם לובשים במימונה. גם תמונות של היהודים הגלותיים
מפולנייה, עם הזקן והפיאות. אני מרגישה לא רק את הזיכרונות
השורשיים של הפולנים מהעיירות של טוביה החולב. אני מרגישה לא
רק את הזיכרונות מהקסבה של מוגדור. אני מרגישה שמשהו בזיכרונות
שלי חסר. כאילו ששניהם רוצים להדגיש משהו שאני עוד לא מבינה.
כל אחד מכיוון אחר. להדגיש את מה? את מיזוג הגלויות שהוא נשמת
ותמצית הציונות? אני נשמעת כמו אחת המורות שלי בשיעורי אזרחות
בימי שישי.
"אם מרוקאים מצביעים שס אז זה כבוד למרוקאים או בושה
למרוקאים?"
מרוקאי נשוא פנים שנגע לי בין רגלי בגיל שלוש עשרה ואני לא
סיפרתי לאף אחד. רק שאלתי אותו בקשר לשס. לא ענה לי.
יש לאבא שלי אח שקוראים לו ז'וז'ו. עוטה על עצמו כאפתן
במימונה. לפניו עטו את הבגד הזה חצי מיליון מרוקאים. לפניהם
עטה זאת הצדיק הבאבא חליפא.
"קוראים אותו הצדיק הבאבא חליפא"
" בסדר דוד ז'וז'ו. למה להצביע שס. למה להמשיך את הנחשלות
המרוקאית. למה לא ללמד את הילדים מתמטיקה פשה קרב חולירה
יסנה!"
"תשתקי כבר סאלי ואל תעשי את עצמך פולנייה!"
"תקרא לבת הפרחה שלך סאלי! לילדה המתוקה שלי קוראים רחל או
רשל או שלי! אני לא רוצה יותר לשמוע את אף אחד מכם קורא לה
סאלי!"
"כן גבירתי הפרקליטה הפולנייה המלומדת אימא של סאלי אפללו.."
אימא שלי מתווכחת עם הדודים המרוקאים שלי. אני משחקת עם
השיערות שלי כמו בכל פעם כשאני מרגישה את עצמי מבולבלת. חבל
שאני לא מורחת את השער בחינה כי החינה באמת מחזקת את שורשי
השער. אבל אני כל כך חוששת להגדיר את עצמי כמרוקאית שאני לא
אמרח את השיער שלי בחינה רק כדי לא לחשוב כמו מרוקאית..
"אני זוכרת את המימונה כשהייתי ילדה קטנה. סבתא סולטנה הייתה
עומדת במטבח ומכינה מופלטה מה זה ענקית על מחבת מה זה מלוכלכת"
אני מדברת עם אימא שלי שחוזרת מהוויכוח האבוד שלה עם החמולה
המרוקאית..
"תגידי רחלי את האמת, לא נמאס לך לאכול את החרא הזה שלהם?
שככה יהיה לי טוב שאת תהיי חולה מכל האוכל המגעיל הזה שככה
יהיה לי אור בעיניים!"
"עד כמה שאני זוכרת, הפעם האחרונה שהייתי חולה זה מהקניידלך
שסבתא הכינה לי ששכחתם להוציא מהם את הסלמונלה"
אימא שלי רוצה ללת לי סטירה אבל כולם רואים וזה לא נעים לה.
אז היא הולכת החוצה עם פשה קרב חולרע יסנה. ואני מרגישה כאילו
הראש הפולני שלי הולך החוצה יחד איתה והגוף המרוקאי שלי מחפש
את הפורקן שלו באצבעות עצבניות שממש מתאימות להרגשה המרוקאית
שלי..
"מה המספר הכי אהוב על מרוקאים? חמש מאות חמישים וחמש. חמסה
חמסה חמסה!!!"
אני מספרת את הבדיחה הזאת לבן דוד אחר שלי שלא רוצה בכלל
לשמוע אותי. אני עושה כמה צעדים לכיוון אימא שלי החוצה, כמו
לקראת איזו ידיעה שהולכת לדפוק על הדלת שלי. כמו חבורת קצינים
ועובדות סוציאליות שדפקו אתמול על הדלת של ההורים של החבר
שלי..
"קלאואי! אני לא רוצה לדעת! את לא מבינה?"
אני צועקת על אימא שלי שנמצאת בחוץ. אני מסדרת את הבגדים שלי
כאילו שמישהו יכול לבוא פתאום ולראות איך שאני מכניסה אצבעות
פולניות אל תוך מכנסי הג'ינס המרוקאיות הפרחיות שלי.
"אני רוצה לגעת בדברים האמיתיים של החיים!! אני רוצה להפוך
נעל ולדעת שבאמת יקרה למישהו משהו רע. אני רוצה ללכת לבית
הכנסת ולדעת שהדבר האמיתי נמצא באמת שמה. אני רוצה לתת קריצה
לקרפיון ולאכול מרוזייא. את יודעת בכלל מה זה? מי שלא מרוקאי
לא יודע שזאת ריבה עם צימוקים מטוגנים. אני רוצה להשתטח על
הקבר של יונתן בן עוזיאל ולדעת שבאמת אלוהים יסדר לי איזה בעל
טוב חבל על הזמן.. אני רוצה להיות מרוקאית כמו שצריך!"
עכשיו אבא שלי נכנס לתמונות הדמיוניות שעוברות כסרט לנגד
עיני. אני רואה את אבא שלי בתוכם של כל המרוקאים האלה. פעם
לבוש גלימה ונוגס שבק'ייה, פעם מדבר דברים של טעם להראות שגם
הוא בן-אדם..
אני כמובן צוחקת. נערה חצי מרוקאית לא יכולה לצחוק על עצמה.
אז אני צוחקת על עצמי כמו פולנייה..
"סבתא שלי מכינה מופלטה במימונה כסימן למתיקות. את ידעת את כל
זה אימא? הירקות זה לשנה ברוכה. החלב זה לשנה מתוקה. הדגים זה
נגד עין הרע. דג קרפיון ענק בכניסה לבית זה חמסה חמסה חמסה. את
ידעת את כל הדברים האלה אימא? ואיפה את בכלל נמצאת עכשיו אימא?
דווקא בזמן שהערבים מתפוצצים כל רגע בתוך הבטן שלנו ובתוך התחת
שלנו את מוצאת לך זמן להתפרפר? שלא נדע מצרות אם יקרה לך משהו.
אני ממש פולניה אמיתית עם כל הדאגות שלי"
אני מרגישה שאני נוטה מידי לכיוון הקיצוני שממנו אפשר ליפול
אז אני מחזירה את עצמי לאמצע..
"פעם ריססו אותך בדי די טי אבא?" אני נזכרת איך אני ישבתי ליד
השולחן בערב שבת ושאלתי באמת שאלה כזאת באחת הגיחות של אבא שלי
מהמשימות שלו במדינות רחוקות.
אני מרגישה שמלוכלך לי מידי בנשמה. ניסיתי לשטוף את הרצפה
בגלל שהרצפה נראית לי מה זה מלוכלכת.. התחלתי עם מגב ורצפה
רטובה והמגב אוסף את המים מכל הפינות.
אני עברתי לסמרטוט. לא כמטפורה גברית פולנית. אין מרוקאית
ששוטפת את הרצפה עם מגב. רק בסמרטוט עם דלי נסחט במים מלוכלכים
ממוחזרים. כמו שהמרוקאים ממחזרים את התרבות שלהם. כך הם
ממחזרים את מי השטיפה שלהם. הם סוחטים את הסמרטוט במי הדלי
המזוהמים מהסחיטה הקודמת ושוטפים את הרצפה עם הלכלוך. וזה לא
מקמצנות. המרוקאים פזרנים נורא. קונים מכל טוב מתנות לילדים
שלהם. אבל במי רצפה הם חוסכים. הם חוזרים וסוחטים את המסכנות
שלהם ומוצצים ממנהאת כל הלשד. הם סוחטים את כל ה-'מגיע לנו'
מהסמרטוט המלוכלך.
"הבישול הצפון אפריקאי הוא לא רק עניין של איכות אלא גם של
כמות" אומר עכשיו אבא שלי, בהווה הנצחי שלי. כאשר גם הזיכרונות
הופכים למציאות. "המטבח המרוקאי הוא אחד הידועים והפופולריים
שבמטבחים היהודיים שבארץ ישראל. מופלטה, מטבוחה, סלט גזר
וקוסקוס הפכו מזמן לקונצנזוס חוצה גבולות ועדות"
אני ממשיכה לדחוף את האצבעות שלי עמוק יותר אל תוך מכנסי
הג'ינס שלי, ואבא שלי הופך לי את כל הסטיגמות שלי על עצמי
למשהו עוד יותר לא ברור: "המטבח המרוקאי הוא גם אחד העשירים
והמגוונים במטבחים, ולא בכדי. גם המטבח המרוקאי מורכב מכמה
וכמה מטבחים, המרכיבים יחד את המטבח המצוין והעשיר הזה: המטבח
של הברברים, תושבי ההרים המקוררים של מרוקו; המטבח הערבי,
שהגיע עם הפולש הערבי בערך במאה השביעית והמטבח האנדולוסי
שהגיע מהצפון לפני כמה מאות שנים והיהודים, כדרכם לקחו את
המטבח המקומי העשיר, הכניסו בו שינויים, הוסיפו תוספות, ואגב
כך יצרו את אחד המטבחים היהודיים האתניים הטעימים והמעניינים
בארץ"
ואת כל זה הוא אומר בשפה המעודנת שלו. כאילו שהוא הפולני
שבמשפחה. כאילו שהוא נושא את מטען העצב הטעמים והריחות של
העיירה היהודית, של מוטל בן פייסי החזן, של אושוויץ.
"אני חושבת שאף פעם לא הרגשת באמת מרוקאי אבא חבל על הזמן.
אולי כן. מה אני יודעת?" אני ממש אמרתי את המילים האלה לאבא
שלי בפעם האחרונה כשהוא היה בארץ. ישבנו ליד שולחן האוכל בפינת
האוכל והבטן המשפחתית שלנו מלאה.  "מרוקאיות זה מוצא. מרוקאיות
זו אינה הרגשה. את לא מסכימה איתי סאלי? אני מתאר לעצמי שגם
פולניות זו פשוט הגדרה של מוצא. את לא מסכימה איתי יקירתי?"
אבא שלי קורץ לאימא שלי כאילו לא ראה אותה שלושה שבועות. מה
שנכון אגב..
"לא נמאס לך לקרוא לבת שלך סאלי בזמן שכל העולם חוץ מהמשפחה
הדפוקה שלך קורא לה שלי? ואתה רוצה שאני באמת יגיד לך מה אני
חושבת על המשפחה שלך?" יחד עם המילים הסרקסטיות של אימא שלי
אני רואה קריצה. ואני גם רואה קריצה נגדית. אני צריכה ללכת
לחדר שלי. אני מרגישה כמו שאני מגורשת מגן עדן. אני רוצה לחזור
אליו. הכי מהר שאפשר. עם האצבעות שלי.. מתחת למכנסיים שלי.
אני נזכרת עכשיו, כשאני מנסה לפתוח את מכנסי הג'ינס שלי,
כשאני מנסה להרגיש סוף סוף בנוח עם אצבעותי, באחד מטקסי השחור
שסבתא שלי ערכה פעם. בליל ירח מלא.. שדים ועטלפים וגברים
שחורים עם שפם שחור שמדגדג לי בליקוקים למטה. כמו שאבא שלי
מדגדג ברגעים האלה לאימא שלי..
"אתה אוהב ללקק לבנות צעירות למטה? רק אל תתבייש. אני לא
יכולה לנחש. אני לא יכולה להגיד לך כל הזמן מה לעשות לי..
אנחנו הפולניות שומרות את הכל בבטן. גם את הנודים שלנו בלה
בלש"
אני מדגדגת לעצמי למטה. יש פתאום יותר מידי מהות מרוקאית
במחשבות שלי. זה מפריע לי להתרכז ולהינות. אני חושבת את החיים
שלי ורק אחר כך אני כאילו חושבת את החיים שלי ממש.. כל
המרוקאיות כאלה.. קודם כל המסורת. הטקסים. האוכל. ורק אחר כך
להגדיר את האנושיות שלי..
"אנושיות? קלאואי!" אני צועקת על האצבעות שלי בזמן שאני עושה
לעצמי ביד. ראית פעם מרוקאי חושב על עצמו בתור בן אדם? הוא
מגדיר את עצמו לפי המוצא שלו. או לפי המוצא של ההורים שלו. או
לפי השבקייה שלו. או לפי מה שהיה לו במרוקו והפולנים לקחו לו
בשער העלייה ובגלל זה הוא יושב בכלא ולוקח סמים ומסניף
ומזריק.. זו הגדרה של מרוקאי: אתם אשמים במה שקורה לי! את אשמה
סאלי שאת לא נהינת! תקראי לעצמך שלי ותראי כמה תהיני!"
אז עכשיו כשאני קוראת לעצמי באצבעות המאוננות שלי, יש לי
מחויבות רגשית לייצג את הצד הפולני. המתוק. הלא מתובל. מין רגש
אשמה בלתי נמנע שזו כבר ההתחלה של הפולנית שבי. בייחוד כשאימא
שלי תפסה את אחת הקריזות שלי והלכה למסע קניות. ממש מתאים לה.
אני יצגתי את הצד הפולני של המשפחה בצעדת החיים באושוויץ ואימא
שלי בצעדת הקניות. רק לחשוב על כך. רק לשבור את הראש עם זה. רק
לחשוב למה כל זה מגיע לי..
"איש אחד שמן כמו תותח עם שלושת רבעי מהתחת שלו בחוץ עומד
ומנפנף מעל המנגל עם תרבוש אדום על הראש וזו מסורת מרוקו
שלכם?"
"למרוקאים יש תמונות של צדיקים בסלון. הבאבא סאלי. רבה חיים
פינטו"
האצבעות שלי צועקות עלי. יותר מתוך רגשי אשמה מאשר מתוך איזו
זהות עצמית. ואני חושבת בציניות שזו כבר זהות עצמית..
"חתיכת הנבלה הפולני המגעיל של דודו טופז הפולני ששונא
מרוקאים אבל אוהב את המרוקאיות.."
"הפולנים הקימו את המדינה והמרוקאים באו ואמרו: אנחנו מקופחים
מגיע לנו! הפולנים עובדים קשה והמרוקאים סומכים על הקמיעות של
הרבנים שלהם ואומרים מגיע לנו. הפולנים לא סומכים על שום
קמיעות. הפולני סומך על המדע. על ההרתעה הגרעינית. למרוקאי יש
גרעינים"
"בחיית זומזום הצולע סאלי. זה נוגע בזין שלי!"
"למה מי אתה מי? תעזוב את סאלי תעזוב! תשב אתה על הזין שלי
תשב!"
"למה מי מת מי שאתה מדבר איתי ככה? מה אתה מגן על הפולנייה
הזו מה?! בוא תצא תצא איתי החוצה ניראה אותך ניראה. יא גבר
בוא!!"
להיות פולניה זה יותר טוב? יש לי סיבה בכלל להרגיש עליונות
מהצד הפולני שלי כשאני יושבת ליד הפסנתר ומנגנת עם כמה זיופים
את מרש החתונה של ווגנר? בכל החתונות הפולניות מנגנים את זה.
ואחר כך כל הפולנים צועקים בקונצרטים שאסור לנגן את ווגנר.
"את בעצמך התחתנת עם המוסיקה של ווגנר אימא נשמה. סבתא סיפרה
לי. איזו בדיחה היא עשתה מזה"
"את רוצה שאני אמות? מה את עושה לי?! מספיק מה שאבא שלך עושה
לי!! ואיך את קראת לי בבקשה?"
בהרבה בדיחות על פולנים יש קונצרטים ואני בחיים לא ראיתי
שחקנית מרוקאית. הוי כמה אני גזענית.. ומה עם יעל אבוקסיס? אני
הרגשתי נבוכה אפילו במחשבות הפרטיות שלי שאף אחד לא רואה.. אבל
אני בטוחה שאין פסנתרניות מרוקאיות. יש רק פולניות. כמוני. אבל
האם אני פסנתרנית? אני פורטת על הקלידים. אני יודעת תווים. מה
זה אומר? זה אומר שגם בדבר הזה אני לא נגעתי בדבר האמיתי.. אז
סיפרתי בדיחה.
"פולני רצה להיהפך למרוקאי ולשם כך הלך לרופא והרופא אמר לו
שבכדי להיות מרוקאי צריך להוריד לו חצי מהמוח. הפולני התעקש
והרופא ביצע את הניתוח. איך שהפולני מתעורר מהניתוח הוא רואה
את הרופא בוכה מאוד, שואל אותו הפולני: דוקטור, למה אתה בוכה?
עונה לו הרופא: חתכתי לך קצת יותר מידי מהמוח"
זה בכלל לא מה שאני סיפרתי בחתונה ההיא. רק הסתובבתי בין כל
האחים של אבא שלי שביקשו ממני לעזור קצת עם האוכל.
"בשר מבשרנו את סאלי. מרוקאית אמיתית את ולא חס וחלילה
פולנייה"
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"
אין לי מושג איך מסיימים את הבדיחה שמתגלגלת סחור סחור בראש
שלי. אני שרה שירי שואה ולא מסיימת את הבדיחה.  אני מוכרחה
לחשוב כמו פולניה כשאני שרה כמו פולניה.. אז אני חושבת באותו
ראש זקוף ומורם על שער העלייה. בכניסה לחיפה. את ניצולי השואה
הביאו לשם. כמה קאפו היו בתוכם? על כך אני חושבת. כמה יודנרט
משתפי'ם היו בתוכם?? למה נערה מרוקאית צריכה לבזבז את החיים
שלה על מחשבות מהסוג הזה?
"אני אוהבת את המטבח הפולני כי זה מטבח יהודי. באושוויץ הם
אכלו אוכל יהודי"
"למה מטבח יהודי למה? למה מרק החרירה שאכלת אתמול אצלנו יא
פולניה זה לא מטבח יהודי? למה את עושה לנו את זה סאלי למה??"
כל המרוקאים מהצד של אבא שלי הסתכלו עלי כמו שאני בוגדת, או
כמו שאני נערה מתבגרת, תמימה.. שכולם צריכים לגעת לי..
במרוקאית זה א ניה כלומר לא מבושלת. בשביל כל הדודים המרוקאים
שלי שרוצים לזיין אותי אני א ניה.. ויש עוד כינוי במרוקאית
לנערה תמה ובתולה: כבז להי. לחם אדוני. אני מכירה את הכינוי
הזה. המרוקאים אוהבים לגעת לנערות מתבגרות. אני יודעת
מניסיון.
אז אני ממשיכה להיות פולניה. דווקא. אני נושאת על כתפי הרחבות
מידי את כל הגאוותנות ואי הצדק של כל הדורות. לא רק של אימא
שלי. לא רק של סבתא שלי שהייתה כמוני באושוויץ חבל על הזמן.
"סאלי תביאי כפרה עוד מופלטה תביאי!"
אני ראיתי באינטרנט שההיסטוריה של האינסולין מראה כי כל
השלבים החשובים בדרך לגילויו וגילוי הקשר שבין הסוכרת ללבלב,
מקורם בעבודה קלינית עם חולים אנושיים, ולא תוצאה של ניסויים
מעבדתיים בבעלי-חיים. זה הנושא שמעניין אותי בתקופה האחרונה.
האם ניסויים בבעלי חיים חיוניים..  לא שאני כזו פנאטית לגבי
בעלי החיים.. סוקרטס החתולה שלי שנעלמה, בוודאי מוצאת את יעודה
קשורה ועקודה לאלקטרודות במכון רפפורט שבחיפה. ועורכים עליה
ניסויים שונים.. או משתוללת בתוך שק שתלוי במרתף האימונים של
אחת מזרועות הבטחון ואיזה צוער מתאמן עליה בנעיצת סכין כדי
להוכיח קילריות.. אני יודעת את זה מכל מיני מסמכים שאבא שלי
השאיר על השולחן שלו ואני חיטטתי כמו כל פולנייה.. אבל אני
חושבת שזה ממש לא העניין. אני אוכיח קילריות על האדם עצמו..
אני מרגישה שאני יכולה לבטל את האדם עצמו.. בלי לעשות חזרות על
חתולים.. העניין הוא ההגדרה. מהי הגדרת האדם שאסור לערוך עליו
ניסויים מדעיים ורפואיים וחייבים לצורך כך לערוך את הניסויים
על בעלי החיים?
אני הולכת למקרר ומחפשת משהו אחר בשביל להתאפק ולא לאכול
אותו. אני חוזרת לאינטרנט. ניכנסת למועדפים שלי.
"ניסויים בבעלי-חיים הובילו לטעויות חמורות בהבנת תהליכי
המחלה ובפיתוח טכניקות טיפוליות. כך, למשל, הראו מחקרים
סטטיסטיים, שהסיכון ללקות בסרטן השד נמוך יותר אצל נשים שילדו
פעמים רבות. כדי "להוכיח" את מה שכבר היה ידוע ממחקרים
בבני-אדם, ערכו חוקרים ניסויים בחתולים, אך תוצאותיהם היו
הפוכות מתוצאות הסקרים: בחתולים הסיכון ללקות בסרטן השד עלה
ככל שמספר הלידות היה רב יותר. ד"ר זיגסמונד פלר, אחד מחוקרי
הסרטן החשובים של המאה, אמר ביקשר זה: "ניסויים אלה... עיכבו
את ההתקדמות המדעית... כל תשובה המושגת בניסויים בחתולים היא
חסרת כל רלבנטיות לבני-אדם"
אני יוצאת מהאינטרנט, אני הולכת לשירותים. הזיכרונות והמחשבות
חיים בקרבי..
"המטבח שלנו לא השתנה הרבה בארץ הקודש. מטבח כבד ועשיר. הרבה
כיסוני בצק עם סוגי מילוי שונים, מבושלים במרק או בלעדיו, בצל
מטוגן בשומן אווז  שחום ומתקתק, מיני מעיים ממולאים בתערובת של
קמח, שומן אווז ובצל מטוגן, ומבושלים בחמין או בלעדיו. ואיך
אפשר בלי דגים ממולאים בתערובת טחונה של דגים ובצל,  הלא הם
הגפילטע פיש?"
אני חושבת את כל המילים המנופחות האלה ויש בי מספיק אינטגריטי
פולני כדי לצחוק מעצמי פשה קראב חולרע יסנה!!
"למה עוד לא הבאת את המופלטה סאלי נשמה שלי"
"כאן הייתה הרמפה ופה עמד הצורר הדוקטור מנגלה ושם הוא עשה עם
האצבע שלו סלקציה בין החיים למתים" יש לי זיכרונות קרובים מידי
וחיים מידי ממסע החיים לאושוויץ..
אני הולכת שוב למטבח. אני חוזרת לאינטרנט וגולשת באתר גוגל
לפי מילות חיפוש פרועות. נועלת נעליים כבדות וגבוהות. מקל של
זקנות בידי הימנית. חיילים גרמניים משקיפים עלי מרחוק. ניראים
לי כמו סוכנים בקהיליית המודיעין הישראלית, רובם בני הדור השני
או אפילו כבר השלישי של ניצולי השואה הפולניים, הם עוד חיים את
מחנות המוות. זהו חלק יסודי מתחושת הרדיפה הישראלית. אני מבינה
את זה. מה שאני לא מבינה זה למה דווקא אבא שלי נישמע כאילו הוא
ששרד את אושוויץ. והוא שנושא בקירבו את המורשת והמסר של לזכור
ולא לשכוח ולא עוד..
"מה ההבדל בין אימא פולניה לאימא  מרוקאית?" יש לי בראש תמונה
של עצמי ניצבת בפני הכיתה ומנסה לספר את הבדיחה ואף אחד לא
חושב אפילו להתחיל לצחוק.
"שאימא פולניה אומרת: תאכל או שאני אמות, ואימא מרוקאית
אומרת: תאכל או שאני יהרוג אותך. אתם מבינים מה רציתי להגיד
כאילו בבדיחה הזאת?" אף אחד מהכיתה שלי לא צוחק. אחר כך בהפסקה
הם צוחקים עלי.
אני קוראת באינטרנט שקבוצת היונקים כולה שייכת לצאצאים
קדמונים משותפים ולכן בני האדם דומים מאוד במבנה הביולוגי
ליונקים. לכל היונקים - כמו לבני האדם - יש לב, ריאות, כליות,
כבד הממלאים תפקידים זהים והינם חלק ממכניזם זהה בעל מערכת כלי
הדם ועצבים.
בא לי להניח שקית עם מלח מתחת לכרית של שמרית ואחר כך להוציא
את השקית. שיהיו לשמרית החלומות הכי מפחידים! שבהלולו בכבודו
ובעצמו ישתלט על נשמתה!
אני שומעת את אחת מהדודות הרבות שלי מספרת לדודה אחרת על
החיים היפים במרקש: "אפשר לעשות ריבי גם מלימון חצילים גזר
שזיפים.. להכין לימון כבוש פלחי לימון בצנצנת זכוכית הרבה מלח
עבה וקצת שמן. וזה טעים אבל מצמיא.."
אני חוזרת לאינטרנט. מילות חיפוש בגוגל: "ניסויים בבעלי
חיים"
"מצד שני, מינים שונים של בעלי-חיים כולל האדם,נבדלים זה מזה
במבנה גופם, בתפקודם, ובתגובותיהם לתרופות ולחומרים שונים.
ויטמין סי הוא חומר חיוני לאדם, אך אין הוא נחוץ לשאר היונקים,
למעט חזיר-הים והקוף. ערסן הוא רעל קטלני לבני-אדם, אך לא
לכבשים. פניצילין הוא תרופה רבת-ערך לאדם, אך קטלנית
לחזירי-ים. ויויסקציה אינה רק שיטת מחקר בלתי מוסרית ואכזרית
בעליל, אלא גם שגיאה בסיסית מבחינה מדעית"
אני אמשיך להרגיש שבדיוק ברגע הזה אני יצא,h מאושוויץ, ואני
אוכל את הטחול הממולא בשומן אשכים שאני מגישה לאנשים. יש בזה
פילפל ויש בזה סודניה מה זה חריפה.. אבל אני אוהבת את זה. גם
עם תבלין של משייה אני אוהבת. לפעמים אני רואה את סבתא שלי
תופרת את הטחול הממולא. ושמה אותו בגריל. לא זמן ארוך מידי.
שהטחול לא ישרף. כמה אני אוהבת את זה..
וגם קיגעל אני אוהבת. קצת מתקתק.. לא מתוק מידיי..
אני זוכרת באחד האירועים שלנו, היה לי מעניין לשמוע וויכוח
הלכתי בין שני מרוקאים זקנים, שאחד מהם ניסה בשנה שעברה לגעת
לי בין הרגליים, אם העטינים של הפרה שקוראים להם מוברסה הם
בחזקת מאכלים חלביים או מאכלים בשריים. זה לפחות נשמע לי כמו
מרוקאי אמיתי ולא כמו פולני מזויף. זה מריח כמו משהו עם
ערכים.. לא כמו אבא שלי..
"פעם הייתי מרוקאית מפלסטיק. עכשיו אני מרוקאית עוד יותר
מפלסטיק"
אני עומדת מול הראי ופשוט מדברת עם עצמי בלי להחליט איפה אני
הכי אמיתית בראי או מצדו השני.. בצדו השני של הראי אני נסיכה
פולנייה.. אבל אני נסיכה פולנייה כמו התחת שלי! אם לפחות להיות
נסיכה אז נסיכה מרוקאית.. אבל אני מרוקאית מה זה דגאן. מה זה
כבדה חבל על הזמן. אסור לצחוק עלי. מי שיספר עלי בדיחות, יחטוף
סכין בבטן!
לא מרוקאית כזו בא לי להיות. אבל מה האלטרנטיבה?? להיות
פולנייה חנונית עמוסה רגשי אשמה כמו קרם על עוגת שוקולד?!
אני מסתכלת על עצמי בראי. על הפנים הכהות שלי. על העיניים
הכואבות והיוקדות שלי. הריסים בעיניים שלי קופצים כאילו מישהו
שאני לא ראיתי כבר הרבה זמן יבוא היום לבקר אותי.. אני כמובן
יודעת שזו אמונה תפלה אבל מי יודע..
אני מרגישה בתוככי הקיום הבסיסי ביותר שלי כאילו חיי
מתבזבזים.. אלה הם רגעים שאני לא חושבת בהם על אוכל. גם
כמרוקאית גם כפולנייה. בייחוד לחשוב על אוכל כמהות. אוכל טקסי
של תכלית החיים. אוכל כתרבות. לא סתם אוכל כדי למלא את הבטן
הרעבה. אוכל כהגדרה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי איזה שיט!"
תמיד כשאני עצבנית כזאת אני מרגישה צורך להיטמע בתוך מופלטה
ענקית עמוסת דבש שמכינה סבתא שלי המרוקאית. כי ההגדרה הבסיסית
של המרוקאית זו כמובן העצבנות שלה.. ואז אני מקבלת צלחת ענקית
עם הקוסקוס המרוקאי שמגיע רטוב עם מרק ירקות, בדרך כלל בגוון
צהוב. המרוקאים עושים גם קוסקוס מתוק ועשיר עם דלעת, צימוקים.
וכשאני אוכלת את כל אלי אני מרגישה יותר שלמה עם עצמי.
אני יושבת ליד הפסנתר שלי. מנסה להירגע עם הפולניות שלי.  פעם
גם האח הגדול שלי ניגן. אבל מאז שהוא חזר בתשובה הפסנתר רק
שלי. אימא שלי שלחה אותי לשיעורי פסנתר מסודרים החל מגיל שש.
בפרוש כדי להדגיש את הפולניות שלי. ואני מרגישה שאני מוכרחה
לחשוב כשאני מנגנת מינואט של באך, על האוכל הפולני של המורשת
האמיתית שלי. ולצורך האיזון, לצורך רגשי האשם, אני חושבת על
אטריות עם ביצים שמערבבים אותם עם דבש..
ואני נזכרתי גם איך אני הלכתי פעם עם סבתא שלי הפולנייה,
וסבתא שלי הפולנייה ביקשה ממוכר הדגים שיפרוס את הדגים לפרוסות
בעובי של כמה סנטימטרים, ואת האדרות וזנב הדג ואת הראשים סבתא
שלי הפולנייה שמרה, ואחר כך בבית שלנו כשאבא שלי היה באחת
המשימות שלו במדינות ערב, סבתא שלי הפולנייה לימדה אותי איך
מכינים דג ממולא. ואני סיפרתי לה בדיחה פולנית: "למה פולניה
מתנשקת בעיניים עצומות? כדי לא לתת לגבר לראות שהיא נהנית"
זו הבדיחה הכי מצחיקה שיכולתי לחשוב עליה, אבל סבתא שלי לא
צחקה בכלל. מה שעשה אותי מאוד עצובה. יש לי לפעמים חלומות
בהקיץ שאני עושה סטנד-אפ בדומינו גרוס עם הבדיחות הפולניות
והמרוקאיות שלי, אבל גם שמה אף אחד לא צוחק. אולי אנשים צוחקים
עלי, ובאותו זמן רוצים להפשיט אותי במבטיהם ובידיהם ואחר כך
רוצים לגזוז את השערות הארוכות שלי ואחר כך רוצים להכניס אותי
אל תאי הגזים ולעבוד עלי בעיניים כאילו אני הולכת לעשות
מקלחת.
"שלושה מרוקאים הולכים ברחוב ורואים שלושה פולנים. מה יוצא
מזה? מופלטה עם קניידלך?"
זה קורה לי באופן כפייתי. כאילו שאני חייבת לחשוב את זה. בגלל
שאני פולנייה. כאילו שאני חייבת לנשק מזוזות בגלל שאני
מרוקאית. כאילו שאני חייבת לחיות עם רגשי אשמה כל החיים שלי
בגלל שאני פולנייה. כאילו שאני חייבת לשנוא דג ממולא מתוק
ולהצביע בעוד שנתיים וחצי שס רק בגלל שאני מרוקאית..  
"מערבבים את הדג הטחון עם הבצל הטחון, קמח מצה, מלח ופלפל
לתערובת אחידה" פעם אני הקראתי לאימא שלי מתוך ספר בישול. אימא
שלי חושבת כמו פולנייה אבל אין לה מושג איך מבשלים אוכל פולני.
פעם אני אפילו ניסיתי לבשל יחד איתה כל הלילה חמין מרוקאי..
"ממלאים במהודק כל פרוסת דג בתערובת הדג הטחון. שמים בסיר את
הגזר, בצל, עלי דפנה, פטרוזיליה, מלח ופלפל. מוסיפים מים בגובי
של  כעשר סנטימטר. מניחים בזהירות את פרוסות הדג הממולאות
בסיר" אימא שלי ניסתה אז לבשל את הדג הפולני. ואני עמדתי איתה
כל הלילה ורציתי בכנות לעזור לה. הרגשתי אז מה זה מרוקאית..
"גם המרוקאים מבשלים קרפיון אבל לא ככה"
זו הנשמה המרוקאית שלי שמדברת כדיבוק מגרוני.. אני מלאה
זיכרונות של אוכל מרוקאי שאכלו אבותי ואבות אבותי במוגדור..
אבל לא בקשר של אוכל. בקשר בהלולו כזה חבל על הזמן.
אני שמה את אחד מהדיסקים של אבא שלי. ווגנר. דווקא אבא שלי.
דווקא ווגנר. אימא שלי לא מרשה לאבא שלי לשמוע ווגנר.
"כל עוד אני חיה אין ווגנר בבית הזה!!" אימא שלי עומדת מולי
בראי ומדברת את כל המחשבות האבסורדיות שלי.
"אבל יקירתי, ווגנר בכלל לא היה נאצי"
כמה שהאצבעות המתפתלות והמתפללות שלי נדחקות אל הסדק הקדוש של
הכותל המערבי הפרטי שלי, אני לא מוצאת את הישועה. אני לא מוצאת
בתוכה את התשובה. אלוהים שלי לא נוגע בי. כמו בקברי הצדיקים..
שום דבר לא ממש נוגע בי.
"כל עוד אני חיה לא נשמע ווגנר בבית הזה! אימא שלי הייתה אצל
מנגלה והוא ערך עליה את הניסויים הנוראיים שלו לצלילים של
ווגנר. אנחנו לא נשמע את ווגנר בבית הזה. נקודה."
פעם הסבתא המרוקאית שלי חיברה שרשרות של שום מסביב לחלונות
שלנו. וגם מרחה דם של כבש על מפתן הבית. וגם פיזרה קצת חרוסת
מליל הסדר על השטיחון בכניסה לבית.
אימא שלי זרקה הכל. עם קללות של פשה קרב חולרע יסנה..
"מנגלה שמע את שופן אימא נשמה. שמעתי את זה כשצעדתי במצעד
החיים באושוויץ אימא. מנגלה אהב מוסיקה קלאסית אבל הוא לא אהב
במיוחד את ריכרד ווגנר. היטלר אהב לשמוע את ווגנר. אבל היטלר
צייר את הסקיצה של החיפושית שנסעת עלי כשהיית סטודנטית
למשפטים. ראיתי תמונות באלבום שלך. איזה שער ארוך ומתולתל
ונהדר היה לך. היית נראית ממש כמו מרוקאית"
אימא שלי צעקה וצרחה עלי וקיללה פשה קרב חולרע יסנה את כל
האחים של אבא שלי שיקברו אותם חיים בקבר השחור של היטלר בגלל
מה שהם עושים לבת שלה הפולנייה ואיך הם הופכים אותה למרוקאית
מסריחה כמוהם. "מה עשיתם לרחל המסכנה שלי?!"
אני רעבה. אני מנסה לאכול משהו קטן.. אני מוצאת לי זמן למחשבה
על הפולנים החרדים עם הלבוש הפולני של הפריצים שהם ממש כמו
מרוקאים במובן של המסורת המגוחכת המקודשת שלהם.. אבל במובן אחר
אני חושבת שהם אמיתיים הרבה יותר מהמרוקאים. כי הם הולכים עם
האמת הטיפשית של חיים עד הסוף.. הם לא הולכים עם הלבוש המסורתי
רק במימונה כמו המרוקאים, אלא הם הולכים עם זה כל יום! כל יום!
"ואת יודעת עוד מה ההבדל אימא בין המרוקאים והפולנים? שהפולנים
גרים בעיירות הקטנות של טוביה החולב גם במאה שערים, יחד עם
הפלפונים והלוויינים. לפולנים יש בכל מקום עיירה גלותית. בכל
מקום אושוויץ"
סטירה מצלצלת בפנים. זה מה שאני קיבלתי ביום ההוא מאימא שלי.
"אל תשמעי יותר שום דבר שאומרים האחים הפרימיטיביים של אבא
שלך. ואל תשמעי יותר ווגנר. ואל תיקראי לי נשמה. אני לא
מרוקאית. וגם את לא!"
"תסתמי יא גנובה" זה מה שבא לי להגיד ביום ההוא לאימא שלי.
"שופן היה ממש אנטישמי. פי שתיים אנטישמי מווגנר. ואת שומעת
אותו כל היום במשרד שלך בפרקליטות. גם דיויד בואי הוא אנטישמי.
גם סטינג. גם דמיס רוסוס ששמעת אותם בצעירותך. גם אמינם.. כולם
שונאים יהודים. כולם שונאים מרוקאים. כולם שונאים פולנים. כולם
שותים ומלקקים נסטלה. כולם כולל אותך שמים על הגוף שלהם לוראל.
את לא זוכרת מה אבא אמר לנו על נסטלה ולוראל ששיתפו פעולה עם
הנאצים? אז מה אימא. אז מה אימא נשמה? אז מה!"
"להחזיק ילדה מחוננת בבית. מה עשיתי ולמה זה מגיע לי?"
ועוד סטירה בפנים. זה מה שקיבלתי. וזו הייתי השיחה הרצינית
האחרונה שלי עם אימא שלי. בעצם גם עם אבא שלי. הוא טס כמה שעות
אחר כך לבוליביה. הוא עוד לא חזר.
"תראי מה עשית. בגללך אבא שלי ברח מהבית. תזכרי! כל כלב יבוא
יומו!"
בחיים אני לא אגיד כאלה דברים לאימא שלי כדי ליצור בה רגשי
אשמה פולניים. ולא אסמן לה עם אצבע רטובה על הקיר כדי ליצור בה
את ה-תזכור! המרוקאי המפורסם.. רק זה חסר לי. אמנם אימא שלי לא
תשמור איתי חשבון לחמישים השנים הבאות. היא באמת לא אימא
מרוקאית.. אבל בכל זאת היא תכניס לי מספיק רגשי אשם מהסוג של
"תראי מה עשית לי אני חולה בגללך.."
"כמה זה עשרים ושבעה מרוקאים פחות שני פולנים? זה מה שנשאר
מהמשפחה של אימא שלי. הנאצים הרגו אותם. אין יותר פולנים
בעולם. אני הפולנייה האחרונה שנשארה בכדור הארץ. אולי יש
פולנים בכוכב הלכת של וגה. מה דעתך אימא על זה?"  
אני חושבת על הנערות שנפגעות בכל הפיגועים בזמן האחרון. הן
כולן בגיל שלי. ואפילו שאני לא מכירה אותן, אני מרגישה הזדהות
איתן. כאילו הן זאת אני. נערה ממוצא מרוקאי, שלא מבינה מה
הערבים האלה רוצים ממני. למה הם מוכנים להתאבד רק בשביל להרוג
אותי..
יש לך משהו לתת לי לאכול אימא נשמה? אני רעבה כמו עטלף פולני
שחושב שהוא טייס"
פתחתי את המקרר וחשבתי על כל ההשלכות של פתיחת המקרר.. אני
מתמלאת שוב רגשי אשם. מהסוג של תזכור! אצבע רטובה בלשון מועברת
למטה מהעין..
אני חזרתי אל הפסנתר שלי וניגנתי עוד פעם את אחד המינואטים של
באך. אני אוהבת את היצירה הזאת. וכשאני מנגנת אותה אני מרגישה
כאילו היצירה הזאת היא טיול בין הרים.  בגלל שהדינמיקה שלי
מתחזקת ומתחלשת. וזה כמו שעולים ויורדים בין הרי האטלס..
אני צוחקת על עצמי: איך את כזו טיפשה שאת לא בכורה? אצל
המרוקאים האח הבכור נחשב הכי טיפש. איך מיכאל יכול להיות טיפש
שהוא חזר בתשובה? חוץ מהטיפשות הבסיסית שלנו שאנחנו פולנים..
אני, אם לא מזכירים לי שאני פולניה, אני לא יודעת שאני כזאת.
קרובי המשפחה המרוקאים שלי צועקים אחרי: "סאלי, יא חתיכת
פולניה, מה את אוכלת ברעש?! את נשמעת כמו מגרסה!" והבטן שלי
מלאה עליהם.. יש לי חשבונות כמו גזים דחוסים בתוך החיים
הלכודים והצפופים שלי, ואין לי אפילו נוד לתקוע עליהם..
"יללה יללה תביאי לי משהו לאכול! אני רעבה כמו קולבית
באנורקסיה!"
יש לי הזיה, שהחרדים שאני ראיתי בחדשות אחרי כל הפיגועים
הגדולים, אוספים אותי פיסות פיסות אטומים אטומים קוונטים
קוונטים.. בדרך כלל אחרי שיש לי את ההזיות האלה, אני ממלאת את
הבטן הזאת שלי בגפילטע פיש של הסבתא הפולנייה שלי. אני מכינה
אחרי ההזיות אוכל במשורה, ושומרת אותו כמו כל ניצולי השואה
כאילו זה אוצר יקר..  אבל מה שאני מכינה ואוכלת זה משמין ועוד
איך. עוף מכובס ומשומן.. שלא לדבר על כל המופלטות של הסבתא
המרוקאית שלי.. ואני חוזרת מהאירועים האלה ואוכלת עוד ועוד
ועוד ועוד..
אחת הפסיכולוגיות שאימא שלי סידרה לי לפני כמה שבועות, דיברה
איתי על אנורקסיה. "לא שאני טוענת חלילה שאת סובלת מכך"
אני ממש מעבירה בראש שלי את  הקוגעל שסבתא שלי הפולנייה
מכינה, אני מערבבת את האטריות עם ביצים, שמן, סוכר, דבש, מלח
ופלפל. אני שמה את הסוכר בסיר, אני מבשלת עד שהסוכר הופך לקרמל
בצבע חום בייר. אני יוצקת את הקרמל לתחתית של סיר בינוני ואח"כ
מכניסה לסיר  מחצית מכמות האטריות. ואני חייבת להרגיש כמו
המכשפה של הנזל וגרטל כשאני מכינה בראש שלי את כל האוכל הזה,
או להרגיש כמו הנערות היהודיות הצעירות ששיתפו פעולי עם
הגרמנים. כאילו שאין לילדה בת חמש-עשרה וחצי שום דבר אחר לחשוב
עליו.
אני מהדקת כמעט את כל מה שיש לי בראש לתחתית הסיר. מפזרת על
האטריות את האגוזים והצימוקים, ועליהם מניחה את שאר האטריות
ומהדקת. ושוב מהדקת. אופה במחשבות שלי בחום בינוני כשלוש שעות.
הופכת את הקוגעל אל צלחת הגשה, פורסת למשולשים ומגישה. למי?
אין לי יצור אנושי אחד בעולם שאני אוכל להגיש לו את כל הדברים
הטובים שיש לי לתת.
ואז פתאום יש לי עוד חלום בהקיץ על חייזרים שיושבים בחדר שלי
יחד איתי ויחד עם הדינוזאורים שלי. חייזרים כהים כאלה. אוכלים
שבקייה מתוק פיכסה. משתטחים על קברי צדיקים..
ואחרי שהפסיכולוגית הלכה אני חיפשתי באינטרנט הגדרה של
אנורקסיה:
"אנורקסיה היא הרעבהעצמית בלתי נשלטת. זו הפרעה המסכנת חיים,
שבדרך כלל נובעת ממניעים רגשיים חבויים. הנערות מכחישות בתוקף
כי הן רעבות, לעיתים קרובות ההרעבה העצמית באה לידי ביטוי גם
בתחומים אחרים בחייהן. ביחסים אישיים, בפעילות חברתית"
"אימא אני רעבה. איו לך מושג כמה הייתי רעבה במצעד החיים
בפולין חבל על הזמן. כל הנסיעה לא אכלתי כלום. בחיי"
אני מנשקת מזוזה באופן כפייתי כשאני עוברת מחדר לחדר. אין לי
סיבה לכך. אני לא מאמינה בכלל. בשום דבר. גם אבא שלי אומר שהוא
לא מאמין. אבל גם הוא מנשק. אח שלי בכלל חזר בתשובה. כל המורשת
המרוקאית שלי אמורה להוביל אותי אל הנתיב הזוהר והברור כאבנים
יקרות. דג סלמון חסר ברירה השוחה את כל הדרך במעלה הזרם אל
מקום הטלת ביציו.
"יש לי ברירה! אני לא דג סלמון! אני לא חתיכת מרוקאית בלי
אנושיות בלי הגדרה. שפחה של אמונות תפלות. או אמונות בכלל. ומה
ההבדל?"
"את זוכרת את אניטרה? את מנגנת אותה לפעמים" אני מדברת אל
עצמי מול הראי. "גריג כתב על מרוקאית מתוך הבדידות של ברגן.
בחיים הוא לא זיין מרוקאית"
אני הולכת לפסנתר. מנסה עוד פעם לנגן את גריג. חוזרת.
מספרת לעצמי עוד בדיחת קרש על מרוקאים: "מרוקאי נכנס לחנות
מכולת ושואל את החנווני: תגיד, יש לך ביצים? עונה החנווני  כן.
אז בוא בחוץ נראה אותך בוא!"
"ניראה אותך מספרת בדיחה כזאת למרוקאי אמיתי ניראה אותך!"
אני רואה בהזיות שלי מול הראי וגם מול המקרר את כל הגלקסיות
הרחוקות, ובמרכז כל גלקסיה כזו, בדיוק כמו במרכז גופי, יש חור
שחור בחלל. משהו פרטי מאוד שזה רק שלי..  משהו שאני מכניסה
לתוכו אצבעות.. כבר מזמן הגעתי למסקנה שהאוננות זה הדבר היחיד
שמרגיע אותי. ובכל פעם שאני רואה מה קורה בעולם. בכל פעם שאני
מתוסכלת בגלל האופי המחורבן שלי. ובכל פעם שאני רואה את
הפריקים והסטייליסטים מהשכבה שלי פצועים וחבולים כאילו חזרו
ממלחמה, אני נוגעת בתנור הפרטי והנסתר שלי שנדמה לי לפעמים כמו
התנור של המכשפה שרצתה להכניס לתוכו את הנזל וגרטל, כמו
שהגרמנים הכניסו לתוך הקרמטוריום את היהודים הפולנים באושוויץ.

"מהר מהר משהו לאכול!"
אני מרגישה את עצמי מסתובבת במחנה הריכוז עם בגדי הנסיכה
והזיכרונות מוחשיים. מצחיקים כאלה. כמו סרט של רוברטו בניני.
החברים שלי במצעד החיים צעדו בין הביתנים הארוכים ועשו קולות
של אימא איך זה יכול היה לקרות?! ודיברו ביניהם בשקט שהמורים
המלווים לא ישמעו, על הבנות הפולניות הקורבות שהן נותנות בקלי
קלות.. והבנות ריכלו על הבנים הפולניים שהם בכלל לא כמו
בבדיחות על פולנים.. ואני הלכתי שם ושרתי את השיר של אחינועם
ניני. עשיתי פרצוף של רוברטו בניני. רק אחר כך התחילו הצעקות
חבל על הזמן..
"בשביל מה עברנו את השואה. בשביל מה עלינו לישראל. בשביל לפחד
כל הזמן שיתפוצצו בתוכנו?!"
אני נותנת לעצמי עוד רגע אחד מרוקאי של הזיות קדושות
לגיטימיות כמו שהוזות כל הנשים ליד קיברו של הצדיק יונתן בן
עוזיאל, ומצמידה אצבעות לפה שלי ועושה לללללללללללללל..
אני חשבתי שיונתן השאקל לוקח אותי לשירותים של הבנים רק כדי
להתמזמז. כמה כעסתי עליו כשאני עומדת כמו הבל'ה פולניה ליד
האסלה עם התחתונים למטה וכל הרצפה רטובה מהפיפי של הבנים והנה
הוא מקרב סכין יפאנית לפנים שלי ודורש ממני כסף.. איזו
השפלה..
"תזכור!  כל כלב יבוא יומו חבל לך על הזמן!!"
"תשתקי תשתקי ותביאי לי מחר כסף!"
"נאצי! אני אגיד לאבא שלי שיוציא אותך להורג! אני אהפוך את כל
הנעליים בבית שלך! אני אערוך לך כזה טקס שחור כזה עד שיבוא
בהלולו ויאכל אותך חי בלי מלח!!"
אני יושבת על הרצפה, המכתש בין רגלי, אני כותשת עם העלי
אגוזים שקדים וגרגרים של פילפל, ומרגישה שמישהו כותש בעלי שלו
את המעון שלי. הפאסייה שלי.. סבתא שלי תמיד אומרת שהנערות של
פאס הן הכי יפות במרוקו. חבל שאימא של אבא שלי היא ממרקש ולא
מפאס..  אחר כך היא התחתנה עם מישהו ממוגדור ועברה לגור
איתו..
"דווקא באושוויץ אתם חייבים לשמוע את אייל גולן?!"
לפעמים אימא שלי מכריחה אותי לבצע את הטקס המרוקאי כאילו של
חליצת הנעליים בכניסה לבית. אתמול הייתה הפעם האחרונה שהיא
ביקשה זאת. שתינו עומדות בכניסה לבית. כל גרגרי החרוסת מהסדר
על השטיחון. ריח של שום בדלת ביתה של סגנית פרקליטת המחוז:
"תסירי בבקשה את הנעליים בכניסה לבית רחל אפללו!"
"נעליים!!"
"אל תדברי אלי כמו מרוקאית כי את לא מרוקאית שלי! תורידי את
הנעליים שלי או שתחטפי שתי סטירות שלא קיבלת אף פעם בחיים שלך!
תראי מה את עושה לי שלי! אני אמות מהתקפת לב בגללך! את מקצרת
את החיים שלי שלי!"
"נעליים! תכיני לי בבקשה משהו לאכול או שאני לא נכנסת הביתה"
אני עמדתי ביום ההוא בחוץ וליטפתי את הפרווה של סוקרטס החתול
שלי ופשוט לא נכנסתי הביתה. אני וויתרתי במודע על ארוחה מטהרת
ומזככת וסולחת. אני וויתרתי במודע על האוכל של אימא שלי. על
האימהיות של אימא שלי..
"תסירי את הנעליים חמודה לפני שאת נכנסת הביתה ואני אכין לך
כיסנים כמו שסבתא מכינה לך. תראי איך את נראית. כאילו יצאת
עכשיו מאושוויץ"
"נעליים! קוראים לזה קרפלך. ואני שונאת קרפלך! מה זה בא לי
עכשיו לאכול מופלטה!! ואני עוד לא יצאתי מאושוויץ אימא. מאז
הטיול המחורבן הזה לפולניה אני מרגישה אימא שחזרתי כאילו ממצעד
החיים אבל לא חזרתי מאושוויץ. ואני מפחדת אימא נשמה שאף פעם
אני יותר לא אחזור מאושוויץ. וזה אפילו יותר ממה שאני מפחדת
להסתובב בקניונים וללכת להזדיין במועדוני הגייז שלי בגלל שאיזה
ערבי יחליט לפוצץ את עצמו בתוך התחת שלי"
"תפסיקי לדבר שטויות רחל ותורידי את הנעליים לפני שאת נכנסת
הביתה. את לא איזו מרוקאית מהרי האטלס שהולכת בלי נעליים וגם
אני לא מרוקאית אז אל תיקראי לי נשמה"
 "אימא נשמה, די!!"
אני זוכרת את עצמי בהזיות שלי מטלטלת את סוקרטס כאילו מתכוונת
לזרוק אותו אל תוך פיר המעלית. החתול הג'ינג'י השמן מתפתל
ומשתולל ושורט אותי בגב ידי הימנית. ואני עמדתי שם עם סוקרטס
ליד המעלית, ופשוט לא וויתרתי. עקשנות פולנית טיפוסית..  ומה
עכשיו יוצא לי מזה, שאני יושבת בודדה בחדר שלי. מלאה בהזיות
מטורפות כמו ההזיה האחרונה שלי שליד המחשב בחדר שלי יש קבר של
צדיק. אני עוד לא החלטתי מי מהם. אולי חוני המעגל. אולי רבי
עקיבא. סבתא שלי המרוקאית לקחה אותי לבקר כמה מהם. כנראה
להגביר בי את הזהות המרוקאית המתרחקת שלי לטעמה.. בייחוד אחרי
שחזרתי ממצעד החיים באושוויץ עם זהות פולנית מהכוס שלי ועד
קצוות השיערות השחורות.
סבתא שלי המרוקאית עשתה פרצוף חמוץ ושאלה את הבן המלומד שלה
באחת הגיחות שלו לארץ למה הוא לא שלח את הבת הפולנייה שלו
לאגדיר ששם הייתה רעידת אדמה ושמה נהרגו המוןןןן מרוקאים..
ואבא שלי אמר לאימא שלו שזה עוד יבוא.. והוא התכוון לכל מילה.
ובינתיים הוא אמר לאימא שלו לקחת אותי להשתטח על קברי צדיקים.
אז אני הלכתי והשתטחתי על כמה קברי צדיקים בכל מיני מקומות.
בעיקר בגליל. וכולם בשבילי הם מין רבי חיים עטר משותף כזה שאני
נתקעה בשם שלו כי לאחד הערסים בכיתה הדפוקה שלי קוראים לו חיים
עטר, או שלצדיק שאני השתטחתי עליו קוראים רבה יונתן בן עוזיאל,
או רבי כרוספדאי האמורא שקבור ליד הרב אידרא רבא בין מירון
לצפת.. והגנים המרוקאיים שלי אמורים להגיד לי מעכשיו איפה קבור
כל אחד מהם. ואני אמורה לדעת עכשיו שלהשתטחות על קיברו של רבי
עקיבא למשל, כמו על קברם של כל הצדיקים האחרים, יש סגולות
נהירות של ריפוי, שאני, בתור חצי מרוקאית חייבת. ממש חייבת
להאמין בכך.
אני צועקת על הקבר הזה בקול הכי חזק שלי ובתנועות הגוף הכי
מוגזמות.  אני מנסה לחקות את הצורה שסאשה מציג האוס
אלטרנטיבי..
"בואו כולם לרקוד! לטס דאנס! אל תיקחי אותי לשם! אני מבקשת,
סבתא.. לא כיף לי בקברי הצדיקים שאת לוקחת אותי אליהם.. תעזבי
אותי.. סבתא! בואאו כולם לרקוד!! בואו כולללם תכנסו לי
לתחת!!!"
ממש צעקתי כך, באמצע הריקוד המטריף, כשבחור נוסף רצה לקחת
אותי לשירותים. כמו שאני צעקתי שבועיים אחרי כן. באושוויץ.
והדמות של הצדיק המרוקאי שסבתא שלי לקחתי אותי להשתטח על קברו
הופכת ברגע אחד מוחשית ומפחידה, ואז לרגע אחד כאילו מרגיעה עם
זקן הסנטה-קלאוס הלבן שלו. מאיפה יש למרוקאית עולם דימויים
כזה? אולי מהטיולים עם אבא שלי לוינה ולרומא? אולי ממסע
השורשים ההוא לאושוויץ?
"סליחה" אני ממש מבקשת סליחה מעצמי. "מסעות שורשים יש רק
למרוקו חבל על הזמן"
אני נזכרת עכשיו בוויכוח שהתנהל פעם בין שתי הסבתות שלי למי
יש יותר היסטוריה.. אימא שלי ואני יושבות ושומעות.
"אתם עוד עשיתם נד נד נד נד רד עלה עלה ורד עלה ורד על העצים
כשאבות אבותיי למדו בישיבות של לובלין ופוניבז'"
"ווזווזית! אברהם אבינו עליו השלום זכר צדיק לברכה טפו טפו
טפו היה מרוקאי! הרמבם זכר צדיק לברכה היה מרוקאי!"
"ערביה"
"אברהם הבן שלי, שלא מגיע לבת שלך בעל כמוהו, אמר לי שהפולנים
הם כוזרים. והוא יודע. הוא מלומד"
אימא שלי בחיים לא הייתה פראיירית. אפילו שהיא פולניה. ואז
נגד כל הוראות הביטחון, אימא שלי טלפנה לאבא שלי:  "הלו אברי.
אתה עדיין נמצא בבוליביה? אתה אמרת לאימא שלך שהפולנים הם
כוזרים? אתה רוצה לקצר את החיים שלי כמו שהבת המוצלחת שלך
מקצרת כל יום את החיים שלי?!"
אני שומעת כל הזמן את אימא שלי, אבל זו רק אנדריאה פרקר
שמגישה אלקטרו באם טי וי. והגרון כואב לי מכל הצעקות. גם
מהצעקות שלי על קברי הצדיקים. גם מהצעקות שלי באושוויץ. גם
מהצעקות של אימא שלי..
החתול שלי סוקרטס מחכך פרוותו הזהובה בג'ינס של הירך השמאלית
העירומה שלי, זה נראה לי מה זה מוזר כי סוקרטס נעלם היום
בבוקר.. ואני חושבת על בדיחות נוספות של פולנים ומרוקאים שאני
ניסיתי לספר בכיתה כמו: "מרוקאי שואל את  חברו. בא לך לשחק שש
בש? עונה לו החבר, עזוב. בוא נלך ישר מכות" אף אחד בכיתה לא
צוחק אף פעם מהבדיחות שלי.. אני מגרדת מסביב לשני העגילים
הזעירים שנעוצים לי באוזן הימנית. לוק מעודכן כזה..
אבל כמה שאני מנסה להיות כאן. עכשיו. או כמה שאני מנסה להיות
חלק מתוך איזו מחשבה הינדית של נירוונה והתמזגות באיזה אין
קוסמי ענקי. חסר עדתיות, חסר מוצא אתני, זה לא עוזר לי להיות
רחוקה יותר מידי מקירות החדר שלי שהם גדרות התיל המחושמלות של
אושוויץ. או קבר של צדיק מרוקאי שמושך אותי עמוק אל תוכו.
"אל תשאירי אותי כאן לבד! אני מפחדת שיבוא איזה ערבי עם תרמיל
גדול והוא יתפוצץ בתוך הגוף שלי ואני אמות אימא!!!"
אני צורחת חזק יותר, כמו שאני צעקתי באושוויץ, וסבתא שלי כדי
להרגיע אותי מגישה לי עוד מוברסה, ואחר כך לקינוח מגישה לפני
קערה עמוסת ספינג' ורגשי אשמה מרוקאיים. שעורכים מלחמת קיום עם
רגשי האשמה הפולניים. ואין לזה סוף. אין לזה סוף.
"אימא נשמה יש לך משהו לאכול בשבילי?"
פוסטרים ענקיים של בון ג'ובי, בית'ר ירושלים, ומכבי חיפה. שום
אושוויץ. שום מתאבדים פלסטינים. שום צדיקים מרוקאים זקנים. גם
לא תמונה ממוסגרת עם זכוכית של הבאבא סאלי כמו שהסבתא המרוקאית
שלי ביקשה ממני לתלות על הקיר והיא אמרה לי שאני קרויה על
שמו.. גם לא תמונה מוגדלת של חתולה שחורה-לבנה כמו שהסבתא
הפולנייה שלי ביקשה ממני להדביק על אותו קיר..
 אני קוראת עכשיו באינטרנט משהו על גלילאו. הייתי מתה להכיר
אותו ולברוח יחד איתו למציאות אחרת לחלוטין. מה זה בכלל מציאות
אחרת לחלוטין? איך אני צריכה להגדיר מציאות אחרת לחלוטין?
אושוויץ?
"אימא למה את לא מכינה לי משהו לאכול? את זוכרת איך ניסית כל
הלילה להכין חמין מרוקאי? אז אולי תנסי עוד פעם רק בשבילי? אני
מה זה מבואסת איך שמתייחסים אלי בכיתה שלי. בייחוד אחרי שחזרתי
מאושוויץ"
אני רואה עכשיו את הבנים מביטים בזווית העין איך שאני יושבת
בשיעורי ההתעמלות עם ירכיים דבוקות לבטן. העיניים שלהם יוצאות
החוצה כמו העיניים של ישו שיוצאות החוצה בסמטאות הצרות של
רומא..
אני הולכת למקלחת לשטוף ידיים.
הפסיכולוגית שלי אמרה לי שאפשר לזהות נערה או אישה הנמצאת
בסכנה לאנורקסיה, ומה שהיא אמרה מתאים לי מאוד: אני מרגישה
שמנה כשלמעשה אני רזה.. אני עסוקה כל הזמן בנושא האוכל, בייחוד
כל מה שקשור למאכלים של העדות שלי.. ואני מכחישה שאני רעבה..
"אימא אני מה זה רעבה. איפה החמין המרוקאי שהבטחת לי?"
יש דינוזאורים במחשבות שלי. הם זוחלים על הגוף השמן שלי.
הדינוזאורים נמוגים לרגע בריקוד מענטז מרוקאי כמו שרוקדים
במימונה בליווי דרבוקה של שולחן הכתיבה שלי. קצב מזרחי טוב.
ריקנות חיי וריקנות תחתית הדרבוקה זורמים לאותו אבדון של
בהלולו יחד עם הפוסטר של בית"ר ירושלים שמרחף בתוך הריקנות
הכללית שלי. ואני נוגעת באותן שתי אצבעות שאני מתופפת בהן, בין
עמודי החוכמה של טיפשות חיי..
"ווירטואלי מידיי. אני יותר מידי רעבה מכדי לחשוב על זה"
הטלנובלה 'בובה פראית' נגמרה לי מוקדם מידיי. גם נערות ממוצא
פולני רואות את זה. לא רק מרוקאיות. אבל בטח לא נכנסות עמוק
לזה כמוהן..
אני מנסה עוד פעם לנגן בצורה נכונה משהו של שופן. אחת
המזורקות הפולניות שלו. יש לי בעיה לגעת בזה בצורה נכונה. כמו
שיש לי בעיה תמידית להעביר את המחשבות האמיתיות שלי החוצה. לא
רק מאז שחזרתי מאושוויץ. לא רק בחתונות של המשפחה המרוקאית
שלי.
אני מספרת בדיחות עדתיות חבוטות שאף אחד בכיתה לא צוחק מהן רק
כדי להסתיר את המחשבות האמיתיות שלי.  יש כוכב לכת שמקיף שמש
שקוראים לה וגה. אני עדיין רוצה לשבת עם גלילאו ולהביט עם
הטלסקופ שלו על הכוכב הזה, אבל אני יודעת שלא אראה כלום. שלחו
אותי מכוכב הלכת הזה כדי ללמד את בני האדם להגדיר את החיים
שלהם. אני צריכה ללמד את האנשים לא להיות עבדים או משרתות של
התנהגות כפייתית ומחשבות מותנות ומתוכנתות שתלויות בארצות
המוצא של ההורים שלהם.
"אימא נשמה כפרה עליך. מתי תביאי לי כבר משהו לאכול? את יודעת
שאני לא יודעת להכין שום אוכל. ראית פעם פולניה שיודעת להכין
אוכל?"
החדר שלי פתאום גדול כאילו מוקף באלקטרון ענק העוטף את כל
היקום. רק אני יודעת את הסוד הזה. אף אחד בעולם לא מבין כמוני
שכל דבר שיש לו הגדרה מוקף ועטוף באלקטרון בעל גודל זהה. ממש
גדר שיש לה צורה מדויקת והיא מקיפה את כל הדברים שהאנשים רק
מגדירים אותם. לא חשוב איך הם מגדירים אותם. כטובים או כרעים.
כמגניבים או כמגעילים. עצם ההגדרה יוצרת את האלקטרון שמסביבה.
כמו הגדר שהפולנים רוצים להקיף את היהודים בגטו של מדינה כמו
הגטו בוורשה, והמרוקאים רוצים להמשיך להיות בתחת של הערבים כדי
להפוך את הערבים למשרתים שלהם כמו בקזבלנקה.
אני זוכרת את עצמי בחתונה אחת לפני בערך שבועיים, כשהתחלתי
להרגיש שמשהו לא בסדר קורה איתי, והאורחים רק דיברו בשקט מי
נתן מה ביחס ישיר לכמה נתן ההוא בחתונה הקודמת.. "למה מה פתאום
סוויסה נתן רק מאתיים ואני נתתי לבר מיצווה של הבן שלו מאתיים
וחמישים?!" כי אצל המרוקאים אסור לדבר על מתן בסתר, ורק מותר
להשוות בין הצ'ק שמישהו נתן בחתונה ובין הצ'ק שהוא קיבל..
והדינוזאורים שלי מסתכלים מתוכי על השמיים שלי. ואני מייחלת רק
שהאסטרואיד לא יפגע בי לפני שאני אספיק ללמד את כולם את דרך
האמת. או לפחות לפני שאני אספיק לגלות את הזהות שלי..
"אולי תבואי אלי נשמע את הדיסק החדש של מייקל ג'קסון?" אחד
הקרובים של אבא שלי.. עובד כמוהו במוסד. אין סודות במשפחה.
"רואים כמה שאתה זקן. ההגדרה שלי זה לא זמרים ובטח לא סוטים.
אם כבר אז כדורגלנים. אבל זה לא כל כך פשוט. למה לא תגיד לי
ישר ולעניין שאתה רוצה לזיין אותי כי אני פרחה מרוקאית?"
"אני רוצה לזיין אותך כי את פולנייה מטומטמת"
כל הזמן אומרים לי שבתור מרוקאית אני חייבת ליעריץ רק את
בית"ר ירושלים. הבן-דוד היחיד של אימא שלי אמר לי שבתור
פולנייה אני חייבת לאהוד את הפועל תל-אביב. אני אמרתי לו
שבפרינציפ אני לא אהייה אוהדת של הפועל תל-אביב. ואני חושבת
שבתור פולניה אני חייבת להיות חוקרת חלל. או חוקרת שבויים. מה
שאבא שלי עושה בעת הצורך. ואיך הוא מטעה אותם עם הדיבור הלפלפי
שלו כמו החוקר הטוב שמכניס את כל הזין לתחת..
"מה עושה איכר יהודי-פולני שיש לו שתי תרנגולות ואחת מהן
חולה? מבשל את השניה, ומגיש לתרנגולת החולה מרק-עוף שתבריא"
סיפרתי את הבדיחה הזאת לעצמי כדי להיחלץ מהמבוכה שהכנסתי את
עצמי לתוכה מהשאלה הקודמת. מהפלונטר של חיי שממשיך ומסתבך
כסליל חוטים בכפותיה של החתולה שלי שהלכה לאיבוד הבוקר.
"אני לא מעריצה אף אחד, אולי רק דיויד בקהם וכאלה חבל על
הזמן. את מי אתם רוצים שאני אעריץ? את הרב עובדיה יוסף? את
היטלר"
אני מתחילה להיות שוב רעבה. תמיד אני רעבה. תמיד אני בורחת
לבד. דרך הכפרים הקטנים שהשלוכים גרים בהם, או היהודונים
הגלותיים של שלום עליכם שאח שלי למד עליהם בבגרות ובגלל רגשי
האשם המרוקאיים שלו הוא חזר בתשובה.. אני בורחת דרך החדרים
בבית שלי. אני מנשקת כל מזוזה בין חדר לחדר.. אני בורחת בין
האצבעות שלי שמשחקות תפקיד של גבר זר שחור שיער וכהה עור שהשפם
העבה שלו קצת מדגדג לי למטה..
"אימא אוכל"
ניסיתי לברוח מגל הסונאמי שהתחיל להציף אותי, אני חשה את עצמי
כאילו בתוך חבית, כמו איזה דיוגנס, פילוסוף יווני שקראתי עליו
בשיעוריי ההעשרה שקיבלתי בתור ילדה מחוננת. מחפש את הצדק עם
נר. בשלב מסוים הוא הגיע למרוקו ושם חיפש את הנר. איזו
בדיחה..
 "מה פתאום את מחפשת צדק סאלי מה פתאום? מה את רוצה להיות
עורכת דין כמו האימא הפולנייה שלך את רוצה?"
"צדק זה לא דבר של עורכי דין" זה מה שעניתי לקרוב המשפחה
המוסדניק ההוא שזיין אותי בחדר השירותים בחמש דקות של פחד..
"צדק זו הגדרה סביבתית. שאלה של רוב ומיעוט. האלקטרון מקיף
בדרך כלל את העמדה של הרוב. ותמיד מקיף את העמדה של הכוח.
בישראל אנחנו זה הכוח! אנחנו הפולנים? אנחנו המרוקאים? למה אני
לא יכולה לתקוע נוד כשאני כל כך רוצה? בגלל שאני רחל רשל שלי
סאלי אפללו זה לא אנחנו?!"
אבא שלי אמר פעם לאימא שלי שמחבלים שקיבלו זריקות פלוטוניום
מעורבב עם מסקלין הפליצו יותר ממחבלים אחרים. הם דיברו על
העבודה שלו בהקשר מסוים עם העבודה שלה. אישור לחקירות חריגות
מפרקליט המחוז ודברים כאלה. בטוחים שאני חושבת רק על בנים
ומסיבות ואני בכלל לא רצינית. והם יודעים להיות מה זה
רציניים.. מה זה כבדים.. אבל שניהם למרות הרצינות והכובד
נשארים תקועים במיתוסים הטבועים מאז ילדותם. בגנים הפולנים
והמרוקאיים חסרי הברירה שלהם. ושניהם תקועים בעמדות הפוליטיות
שלהם הנובעים כמובן מהגדרת המוצא.. הוא מוכרח להצביע שס
ומכסימום ליכוד ולא יעזור כלום. והיא חייבת להצביע מרצ או
מפלגת העבודה כי היא פולנייה, ושניהם מפחדים לשנות את המצב.
שום דבר בעולם לא ירחיב או יצמצם את האלקטרון שווה הגודל של
הגדרת חייהם. שניהם גם נגד שיבוט בבני אדם.. אבא בגלל הרב
עובדיה יוסף ואימא בגלל מנגלה.. אבא שלי אומר שאם האדם נברא
בצלם אז אסור לשנות אותו. אימא שלי אומרת שאם באושוויץ עשו
שיבוטים בבני אדם אז לנו אסור לעשות שיבוטים..
"את יודעת אימא שהנאצים גם אכלו לפעמים? היהודים לא אכלו. חוץ
מהקאפו. למה את מסתכלת עלי ככה? את חושבת שדוקטור מנגלה לא תקע
לפעמים נודים?"
"תפסיקי לבלבל את המוח רחל אפללו! לפעמים אני לא מבינה אותך
בכלל. שככה יהיה לי אור בעיניים! אני לא מבינה למה מגדירים
אותך ילדה מחוננת עם כל השטויות שאת אומרת פשה קרב חולרע
יסנה!. ואם את מדברת על לשנות משהו אז תשני את האופי המרוקאי
המעצבן שלך! אם כבר הילדה הזאת מדברת איתי ולא עם האבא שלה אז
זה רק בשביל לקצר את החיים שלי"  
"כמה טוב שיש לנו היום אפשרות לעשות שיבוטים ולקבוע איך תיראה
היצירה האומנותית של המשכיות ונצחיות חיינו.. זה מה שאני יכולה
להגיד לך אימא נשמה"
"תפסיקי לקרוא לי אימא נשמה! את לא מרוקאית!"
אני מנסה לכווץ את שרירי הבטן, לתקוע נוד. כאילו זה הדבר
הנועז ביותר שעשיתי בימי חיי. משום מה יוצא לי להריח יותר
יוסופים מרוקאיים מאשר פלוצים קטנים פולניים..
"אימא אם לא תכיני לי אוכל אז אני אכין לבד ואת יודעת איך שזה
נראה"
אין שום אימא בעולם שלי. היא נמצאת בפרקליטות. אין שום אבא
בעולם שלי. הוא נמצא בבוליביה. רק שיחת טלפון עם עלוב חיים אחד
מהכיתה שלי. מישהו שקיבל מכות שמגיעות לו. מישהו שעושה לי
עיניים שיוצאות מחוריהן בשיעורי ההתעמלות. מישהו שמאונן עלי
בשירותים.
" תזכור מה שאתה עושה לי!" גם למרוקאים וגם לפולנים יש את
הקטע הזה.  "תזכור! תזכור את המעברות! תזכור את אושוויץ!"
אני מכינה לעצמי כוס תה עם שיבא ואחריו עוד ספל תה עם לימון.
אני שוב מרגישה את עצמי יושבת עם מכנסי התעמלות רחבים. רגליים
אסופות אל הבטן. ותחתונים גדולים מידיי רפויים כאילו בלי
כוונה. רק מחכה לראות את העיניים הרעבות הנוצצות החייתיות. הו
כמה זה מרגש אותי.
הלכתי לשטוף ידיים עוד פעם..
"בני אדם צריכים ללכת לישון בכל פעם ששולחים אותם לאיזו משימה
מטעם המוסד, או מטילים עליהם להכין כתב אישום נגד חשודה בשיתוף
פעולה עם הנאצים. אתה לא חושב כך??" אני מדברת עם נער מהכיתה
שלי שהתקשר אלי.
"אימא שלך בעבודה? זה טוב. אז אני יכול לבוא? נדבר קצת על
כדורגל"   אני עדיין לא ממש רעבה. אולי רק קצת..  וזה יותר
מהצורך הראשוני החייתי להשביע את יצר הרעב. כמו שחתולה בעונת
הייחום מייללת לחתולים זכרים.. וזה גם לא רעב של מתח ועצבנות
שאם אני אכניס כמויות מזון מספקות לקיבה שלי אז אני ארגיש יותר
רגועה.. הרעב שלי זה משהו אחר. אני מגדירה את הרעב שלי כרעב
לזהות עצמית.. רעב לדעת מי אני.. אני כמו פולניה קלאסית שהולכת
עם האמת הטיפשית של חיי עד הסוף המר. אני כמו מרוקאית שהולכת
עם המיתוסים של חיי עם הראש בקיר..
אני רואה את אהוד ברק יושב ליד הפסנתר שלו ומנגן לכל אלפי
קרובי המשפחה שלי קטע של שופן שדוקטור מנגלה היה שמח לשמוע.
והם מוחאים לו כפיים ובעצם רוצים שהוא ישיר להם שיר מזרחי. הם
בכלל לא יצביעו בשבילו כי שום מרוקאי לא הצביע בעד אהוד ברק כי
ככה היה כתוב בדי אן אי שלהם. והם לא מבינים את העוצמה, את
האלימות שיש בפסנתר. אלימות שכל מרוקאי הגון היה מזדהה איתה..
"חכה שניה אהוד, אני מכינה לעצמי משהו לאכול. אימא שלי לא
נמצאת בבית בשביל להכין לי. שמעת את הבדיחה על מישהו שהמציא
מכונה שמורידה אי-קיו והמכונה התקלקלה ויצא ממנה מישהו, בטח
מרוקאי, שצעק יללה בית"ר יללה? לא חשוב"
התחתונים שלי נקרעים מהאצבעות הנדחקות כמו קהל בטריבונת
האוהדים בשער שלוש שמטפס על הגדרות ומסתער כמו עדר של קרנפים
צ'חצ'חים על המגרש ודורס בדרך נערות בגיל שלי שמקבלות אורגזמה
לפני שהן הופכות לצמח בחגיגות האליפות של מכבי חיפה.
הלכתי למטבח להכין לעצמי משהו לאכול. המחשבות והשיקולים מה
להכין ומה לא להכין כדי שלא יראה לא פולני ולא מרוקאי כבר לקחו
ממני את כל האנרגיה וכבר השליכו אותי לתהומות של ייאוש ואני
יודעת שזו רק ההתחלה..
הקבר של חוני המעגל שנמצא שם מושך אותי כמגנט אל תוכו ואני לא
יכולה להיחלץ. אני לא רוצה להיחלץ.
הגלגל הענק בלונה פארק של וינה מסתובב בתוך המעון שלי כמו
אצבעות.
פעם התחנה של המוסד הייתה בוינה. הדיילות הגישו אוכל
ים-תיכוני כזה עם קוסקוס ברוטב טיפה חריף, ואני חשבתי שיש איזו
קונספירציה מלמעלה. לא סתם המזון הזה הוגש. מישהו חייב לכתוב
פעם על כך. הם נותנים לאנשים אוכל מזרחי כי אנשים מקשרים אוכל
מזרחי עם דעות ימניות. אנשים אוכלים אוכל מזרחי, אנשים יצביעו
ליכוד.. ואחר כך כשהגענו לוינה אני הייתי כבר נסיכה אוסטרית
מבית הבסבורג, וכל מיני נסיכים פולניים מנומסים הקיפו אותי. לא
דוחפים אותי בכלל. לא נדחפים בתור ואומרים אני רק בשביל לשאול
כמו כל המרוקאים בתור לקופת חולים.. עדינים כאלה. כמו אבא
שלי.. מרוקאים מזויפים כאלה.. והם לוחצים ומועכים את הגוף שלי.
מתגלגלים לתוכי כמו דובי טוב לב. נכנסים מרצונם כמו הנזל וגרטל
אל תוך הקרמטוריום שלי.
"אז אני בא אליך היום?"
"סליחה. אתה מוכן לחכות רגע על הקו, איזו מגעילה אני. תמיד
כשאני חוזרת מביקור אצל הסבתא המרוקאית שלי אני מסריחה ככה.
הריח שלה ניכנס לתוך הנשמה שלי. גם הכום שלי מסריח"
"סליחה?"
אני מנתקת. מטילה קוביות. משחקת עם שערותי באצבעותי. אני
משליכה את תפזורת השיערותלצדדים כקוביות. אחר כך אני ממשיכה
לרוץ עם המחשבות המשוגעות שלי כאפקט דופלר של המשך תאוצת ה-ג'י
של האצבעות אל האבר הדומה לשפתיים סודיות כמו שיש לכל הבנות
בגיל שלי, כאילו נועלת את פתח הצוללת שלי. אולי אני אקרא
לצוללת שלי פיפיון.. אולי אני אקרא לצוללת שלי מעון.. איך צריך
לקרוא לצוללת של שלי?  אני מרגישה שאני חייבת לרחוץ ידיים עוד
פעם.. עדיין אינני יודעת מה להכין לעצמי לאכול..
אני מרגישה בתוכי מציאות של רעב. אין לי מקום אחר להרגיש את
הרעב הזה אלא באושוויץ. אני מנסה להרגיש את הרעב שלי
באינקביזיציה של ספרד. הנוצרים עינו את היהודים הספרדים.. אבל
אבא שלי לא ספרדי אלא מרוקאי.. ולפי מיטב הבנתי אין ליהדות
צפון אפריקה דבר וחצי דבר עם היהדות האנוסה של גירוש ספרד.
יהודי ספרד נמצאים בהולנד ובבולגריה ובתורכיה וברומניה. יהודי
מרוקו הם שבטים ערביים שהתגיירו וקיבלו את היהדות ממש כמו
שהיהודים הפולניים הם צאצאי הכוזרים. ואיזה וויכוח שהיה לי
השבוע עם בן דוד שלי שהוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה של עם
ישראל..
"שמעתי סאלי מה שאמרת שיהודי מרוקו הם לא ספרדים אלא ערבים
שהתגיירו חס וחלילה. תגידי את הדברים הזרים האלה על המשפחה
האשכנזית שלך שלא יודעים מה זה יהדות ולא משתטחים על קברי
צדיקים!"
"המשפחה של אימא שלי הם פולנים טהורי גזע לידיעתך המלומדת כמו
התחת שלי!" צרחתי על בן הדוד המרוקאי שלי כמו שאני צועקת עכשיו
על עצמי מול המקרר במטבח שלנו. "אשכנזים הם יהודים מגרמניה.
גרמניה זה אשכנז ולא משהו אחר. ומרוקאים הם לא ספרדים. ואני
יודעת שאתה חושב רק איך לזיין אותי אפילו שאני בת דודה שלך.
תפסיק לעשות את עצמך. יא חתיכת מרוקאי!"
"שמעתי שאת כזו רומניה שמדברת גסויות סאלי.. ז'וז'ו אמר לי
להיזהר מהפה המלוכלך שלך"
"אימא שלך מלוכלכת! ואני אפילו לא מתקרבת להיות רומניה.
היהודים הרומנים הם בחלקם ספרדים אמיתיים מצאצאי גירוש ספרד
וחלקם לטיניים כמו אנריקה אגליאסיאס וכמו כל הספרדים הגויים
האחרים"
"סלחי לי סאלי אני צריך ללכת רגע לשירותים"
"לך לך תאונן!! צ'חצ'ח!!"
נחשול הסונאמי מתחיל להציף את בית המלוכה האוסטרי  שאני
משוטטת חסרת מוצא בין חדריו העצומים. שמזכירים לי את הבית
הגדול עם המשרתים שהיה לסבתא שלי במרקש.. ואני תמיד בלעתי את
הצער ואת העלבון יחד עם המופלטות והדבש..
אני מהלכת בסלון. אני מבוססת עד הברכיים במים הכלים כמו אחרי
המבול של נוח. כשהיונה הפולנייה הטיפשה חזרה עם עלה של זית
במקום לעוף מעל הראש שלהם ישר לקנדה ולחרבן משם על הנאיביות
שלהם..
אני פותחת את המקרר, אבל שוב אין לי מושג מה אני אוכלת. אני
חוככת בדעתי בין לא לאכול חתיכת מרגז מרוקאי שמזכירה לי זיין
של מישהו שאני שכחתי מי, או לא לאכול חתיכת חזה עוף פולני
מכובס שלא מזכיר לי כלום.. אז אני נגעתי לעצמי עוד פעם באבר
החשאי שלי כמו בכל פעם שאני לא אומרת את הדברים האמיתיים. אני
נגעתי במחסום האהבה שלי כאילו זה הדבר הכי אמיתי שאני יכולה
לגעת בו.
"יש לך מושג מה אני צריכה לאכול עכשיו בלי להרגיש שאני פולניה
או מרוקאית?"
 סופת הטיפון שטפה את כל הריחות מהבית. גם את הריח של הפלוצים
הקטנים שהוצאתי מהתחת החמוד והמסריח שלי בלי לדעת ממה..
"אויש.. שכחתי מתי בית הבסבורג שלט באוסטריה. אין לי מושג מה
אני צריכה לאכול עכשיו. אני רוצה להכין מופלטה עם גפילטע פיש
ביחד, אבל מי יכין לי?? סבתא שלי האחרת לוקחת אותי כל שנה
למימונה ומכינה לי מופלטה. וזה מה זה טעים חבל על הזמן"
יד ימין חוזרת ונדחקת לצפיפות כפתורי הג'ינס הלוחצים שלי.
"אני פוחדת שדוקטור מנגלה יעשה עלי ניסויים כמו על סבתא שלי.
אני פוחדת מהצדיקים המרוקאים הזקנים שאבא שלי משתטח על הקברים
שלהם כשהוא חוזר מהמשימות שלו בחוץ לארץ. אני לא זוכרת באיזה
כוכב-לכת אני נמצאת. אני כזאת רעבה. אולי שנה שלמה לא אכלתי"
אני הולכת לסלון, אולי שם יהיה לי קצת יותר שקט. ואני אוכל
להחליט לעצמי מה אני אוכל. אני נותנת לסופה לשרוק באוזני יחד
עם הדואט החדש של כריסטינה אגילרה עם ריקי מרטין האלילי
והקוסי. יחד עם האצבעות העמוסות ריר המלטפות לי למטה.

אני נכנסת למחשב לשחק בצורה אמיתית ובכלל לא ווירטואלית במשחק
פיפא 2002. אני מתנשפת בריצתי יחד עם כל הקבוצה. אין לי מספיק
כושר גופני לזה. אני שמנה מידיי. אני צריכה לרזות באופן דחוף.
אולי אני לא אוכל עד אחרי המשחק? זה יפתור לפחות באופן זמני את
הבעיה מה להכין לעצמי לאכול עכשיו..
אני מרגישה את עצמי עכשיו כמו כיפה אדומה שיוצאת אל היער
לראות בפעם הראשונה את הגברים הזאבים המפחידים. בלי ספק הם
גברים מרוקאיים.. הגברים הפולניים הם מה זה חנוניים.. אין לי
מה לחשוב עליהם אז אני חוזרת למטבח. אני מביטה במקרר ובמזווה
ובמקפיא כאילו מעבירה לפני את תמצית כל חיי בכמה רגעים.. משם
אני הולכת לחדר שלי. מדברת בטלפון ברגלים משוכלות, בלי
תחתונים. הפוסטר של בון ג'ובי רואה לי.. אני מסתובבת לכיוון
הפוסטר האחר שכדורגלני מכבי חיפה יראו לי גם. כמו בשיעורי
הספורט. אבל הפעם לא צריך מכנסי התעמלות רחבים ותחתונים
משוחררים וירכיים אסופות אל השדיים הקטנות, אני פותחת את כל
הרגליים. כמו אצל גניקולוג. אני נוגעת בדבר האמיתי. כאילו..
"למה לא משתמשים במסקנות של מנגלה? הרי זה יכול להציל חיים של
המון אנשים. למרות הדרך הנוראה שהמסקנות האלה הוסקו. כלומר את
יודעת אימא מה שקרה לסבתא.."
לקח לי יובלות ועידנים ותקופות קרח מחזוריות עד שהעזתי לשאול
את השאלי הזאת. עד שהצלחתי להתגבר על כל המעצורים והסייגים
והמיתוסים. יותר כמרוקאית מאשר כפולנייה..
"מה את חושבת על השאלה שלי אימא?"
סטירה בפנים. עד שראו את סימני האצבעות הפולניות הלבנות על
הפנים המרוקאיות הכהות שלי. זה מה שאני מקבלת תמיד כתשובות לכל
השאלות של חיי.
"את תקצרי את החיים שלי עם השאלות שלך רחל אפללו! בגללך יהיה
לי אולקוס! ולמה זה בכלל מגיע לי? מה עשיתי שכל זה מגיע לי?
הרגתי את אבא ואימא שלי שכל זה מגיע לי?!"
אני חוזרת בתאוצת מחשבותי לשער העלייה. או למעברה באור יהודה.
הזיכרונות הראשונים של שתי הסבתות שלי. כמו לידה מחדש. כמו
בריאת עולם. כמו ויהי אור.. אני חוזרת אל המרוקאים הסבלניים
כמו ציידים. שאם אתה עושה להם טובות ואתה מסכים עם הקיפוח שלהם
אז הם מחייכים אליך ומזמינים אותך לאירועים שלהם. ואם אתה אומר
על המרוקאים מה שאתה באמת חושב עליהם, אז הם מתחילים את החשבון
הידוע שלהם: תזכור! אצבע רטובה מתחת לעין..

"אז אני אשאל את אבא! גם הוא יודע דבר או שניים על נושאים
כאלה! את חושבת שלא שמעתי מה הוא אמר לך על נס-ציונה?"
עוד סטירה. עוד תגובה ציונית הולמת..
בא לי להקיא. כאילו מכריחים אותי לאכול חרא. ועוד חרא פולני.
רוצה לאכול שיניון. לחמניה גדולי וארוכה  בטן של פרה עם רוטב
אדום..
מה שממלא את הראש שלי זה ממולאים פולניים כמו קישוא ממולא
באורז מתוק שאימא שלי אהבה פעם להכין עד שאבא שלי אמר לה שזה
מגעיל. רק מהמחשבה על כך בא לי עוד פעם להקיא..
אבל כמה שאני אקיא, אני לא אוציא החוצה את הדברים שאני ממש
רוצה להוציא. כל הדברים הכי חשובים נשארים רק אצלי..
"מה שבעצם רציתי להגיד זה שלא צריך לחשוב כל הזמן על וואדי
סאליב או על הפנתרים השחורים. גם אני עליתי בחמישים ושבע אפילו
שנולדתי בארץ. היה לי קשה במעברה. חרקתי שיניים והגעתי למה
שהגעתי בלי לבקש שוויון זכויות. בלי להתלונן על קיפוח"
סבתא שלי השתמשה תמיד במוט המכתש שקוראים לו למהרז'..
אני באמת הקאתי את פרוסת הלחם בחמאה שאכלתי זה עתה.
אתמול הלכנו לחתונה אצל האח הצעיר ביותר של אבא שלי. אבא שלי
בעצמו לא יכל לבוא בגלל שהוא בבוליביה או בסוריה. אז רק אני
ואימא שלי הלכנו. לפני שהלכנו אימא שלי עשתה חשבונות של כמה
כסף לתת.
"הם נתנו בבת-מצווה שלך מאה שקל. אז ניתן להם מאה וחמישים.
למה, אני מיליונרית?"
"רואים שאת פולניה" צחקתי על אימא שלי. אבל חשבתי שזה מוזר
שפולנייה עושה חשבונות כאלה לפני אירועים. זה מתאים יותר
למרוקאית. אולי אימא שלי מושפעת למרות רצונה מהמנטליות
המרוקאית שסביבה?
אני הולכת למקלחת, שולחת יד בהיסח הדעת לנשק למזוזה, מסתכלת
בראי מהצד כזה. אני מתה לדעת האם מבנה הגולגולת שלי מעיד על
המרוקאיות שבי או על המורפולוגיה הפולנית, שאני כבר חמש-עשרה
וחצי שנים מנסה לברוח ממנה. מה שגורם לי לתחושת רעב נוספת. רק
לפני דקה הקאתי.
"שמעת אימא את הבדיחה האחרונה על המרוקאי שאמר בלשכת הגיוס
שהוא פולני?"
אני מתחילה להכין את הסיר כדי לבשל את העוף השומני או המתובל,
עדיין לא החלטתי.. אבל נחנקת בי תחושת קבס רק מהמחשבה על העוף,
ואני רצה לשירותים להקיא.
אני יושבת ליד הפסנתר שלי. אני מנסה לנגן בלי תווים את אחד
משירי הילדים אופוס 68 של שומן. מלחין גרמני. אשכנזי אמיתי.
בשביל זה אימא שלי הכריחה אותי ללמוד פסנתר. לא בגלל שום סיבה
אחרת. להראות למשפחה של אבא שלי מה זה פסנתרנית פולניה.. מה זו
קלאסה פולנית..
"אתם הרסתם לנו את התרבות עם הדי די טי שלכם!" אחד האחים
המשכילים יחסית של אבא שלי. עובד סוציאלי במחלקת הרווחה שדואג
שהמרוקאים המובטלים והדפוקים ימשיכו לקבל הבטחת הכנסה ודמי
אבטלה וימשיכו להיות מרוקאים דפוקים..
"איזו תרבות סהדי במרומים?! עינטוזים וריקודי בטן זו תרבות?!
כיבוד אב זו תרבות?! השתטחות על קברי צדיקים זה תרבות?!" סבתא
שלי הפולנייה צועקת את הכאב הזה של אנשים טובים שעבדו כל חייהם
ולא אמרו מגיע לנו אנחנו מקופחים..
"תרבות זו הגדרה של תרבות" אני מדברת בשקט. בקושי שומעים
אותי. "אם אתם מגדירים את ההשתטחות על קברי צדיקים כתרבות אז
זו תרבות"
"אצל איזה קדוש מרוקאי שהשתטחת על הקבר שלו שמעת את החוכמה
העממית הזאת רשל גבירתי הצעירה?!" סבתא שלי שולחת לעברי אצבעות
מסוקסקות מעשרות שנות עבודה ברפת של הקיבוץ. "שכחת את אבותיך
שנתנו את נפשם על קידוש השם? שכחת שאין לך משפחה חוץ ממני
ומאימא שלך שלא היה לה מה לעשות בחיים חוץ מלהתחתן עם פרענק
פארח?! שכחת את אושוויץ??!!"
אני הולכת למטבח. אני פותחת את המקרר. אני חושבת שוב מה
לאכול. בכל פעם שאני אוכלת אוכל מרוקאי כמו מוברסה או אוכל
פולני כמו גפילטע-פיש, אני מרגישה צורך לעשות דיאטה שבועיים..
או מרגישה סתם צורך לדחוף אצבע ולהקיא. כמו שאני עשיתי עכשיו
פעמיים. לא משנה לי איפה להקיא. למשל בחתונות, אני אומרת שאני
צריכה דחוף לשירותים ומקיאה את כל הנשמה שלי עם רגשי אשמה
כבדים על האוכל הטוב שבוזבז.. ובמימונה, אני רצה מאחורי העצים.
ואפילו בשירותים של אחד האחים של אבא שלי שאני באתי אליו
במימונה יחד עם אימא שלי להגיד לו תירבחו ותיסעדו במבטא הכי
דפוק שיכול להיות. גם שם אני הקאתי. ובשירותים של הפאצ'ה.. פעם
אחת כשזיינו אותי עם הפנים שלי נדחפים אל תוך האסלה, אני פשוט
ניצלתי את ההזדמנות והקאתי שם את כל החיים שלי עם מחשבות על
הקיפוח ועל שארית הפליטה ..
"אתה מכיר את הבדיחה יריב על מה משותף לארטישוק ולמרוקאי?
שניהם תשעים אחוז זבל" אני מספרת את הבדיחה הזאת לאחד השאקלים
מהכיתה שלי.
החלטתי להכין לעצמי לבבות ארטישוק כמו שאחת מהאחיות של אבא
שלי מכינה. אני הוצאתי מהמקרר עשר לבבות ארטישוק, אני הוצאתי
גוש של בשר טרי שאימא שלי קנתה אתמול במטרה להכין משהו פולני
כמו כופתאות או כיסנים או רגל קרושה או הדיאבל יודע מה.. אני
זוכרת איך אימא שלי רצה אחרי בחורף שעבר עם סוודר כמו בכל
הבדיחות הפולניות. אני יוצאת החוצה עם החברות שלי שמרית ונוגה
ואימא שלי רודפת אחרי כמו פולנייה קלאסית ברחובות החשוכים של
תל אביב: "הסוודר הסוודר שכחת ללבוש את הסוודר!"
אני הוצאתי בצל גדול וחתכתי אותו לרבעים. חתכתי כמה פרוסות
לחם לבן השרתי אותן במים וסחטתי אותן היטב. הוצאתי שיני שום
וצרור פטרוזיליה קטן ומלח ופלפל שחור טחון וטרי וכף תערובת
תבלינים מרוקאית שקוראים אותה "ראס אל חנות" וביצים וכפות שמן
זית וכוס מים וכף פפריקה מתוקה ומחיתי זיעתי בידיים חשופות.
והוצאתי מלח ופלפל שחור טחון וטרי. ואז אני טחנתי את הבשר עם
הבצל והלחם הרטוב והשום והפטרוזיליה. והוספתי לתערובת את
התבלינים והביצים. וערבבתי ולשתי בידיים רטובות כדורים
מהתערובת. והוצאתי מהארטישוקים את כל הזבל המרוקאי שלהם.
ומילאתי את לבבות הארטישוק בכדורי הבשר כאילו אני מכניסה משהו
פולני אל תוך הלב המרוקאי שלי. ושיטחתי מעט את הבשר והידקתי
לתחתית הארטישוק. ושמתי את הארטישוקים הממולאים בסיר רחב
והוספתי מים שמן זית ותבלינים. והבאתי לרתיחה ובישלתי את לבבות
הארטישוקים הממולאים על להבה נמוכה כחצי שעה. וזרקתי הכל לפח
הזבל.. ונתמלאתי רגשי אשמה עד השערות הבהירות המגוחכות
המפתיעות ביחס לפנים הכהות והאפלות שלי.
חיטטתי בפח האשפה כמו שסבתא שלי הפולנייה עושה. אני ראיתי.
לפני כמה שנים בקיבוץ. ולפני שנתיים בבית הזקנים. סבתא שלי
מחטטת בזבל כמו חתולה ומחפשת אוכל. זה מוציא את אימא שלי ממש
מהדעת.
"פשסטן שוקץ' ושמייטניק ממה!! תפסיקי לחפש בזבל אימא! כאן זה
לא אושוויץ. לא חסר לנו כאן אוכל! תפסיקי כבר עם השואה שלך.
תראי איך זה משפיע על רחלי"
אני דווקא חושבת שהשואה הקיומית הזו בנפתולי חייה של סבתא שלי
משפיעה יותר על אימא שלי מאשר עלי. סבתא שלי חיה את השואה כפי
שאני חיה אותה.. שואה זה חלק מהחיים.. שואה זה שואה.. אימא שלי
כאילו אוכלת שואה שכבר הקיאו אותה.. למרות שהיא כמו כל עורכי
הדין, היא לא נוגעת בעצמה בזבל.. אני עכשיו נוגעת במקומה בזבל
של הקיום הפולני שלנו. אני אוכלת במקום אימא שלי שואה שהוציאו
אותה מפח הזבל. ואני מרגישה את הלכלוך הזה של השואה הממוחזרת
בעומק ידי המחטטות בפח הזבל שבמטבח..
"אל תחשבו אפילו על שימוש מדעי במסקנות של מחקרים הקשורים
למוות של הקדושים במחנה ההשמדה אושוויץ. אנחנו אשמים שהם מתו
וזהו. אפילו מרוקאים מרגישים כך. תארו לעצמכם. מרוקאים שבחיים
שלהם לא היו באושוויץ רצים אחרי הילדים שלהם עם סוודר וצועקים
ברחוב שכל השכנים שלהם שומעים: "הסוודר הסוודר שכחתם ללבוש את
הסוודר! אתה חושב שגם אני ארדוף כך עם רגשי האשמה האלה אחרי
הילדים שאולי פעם יהיו לי? אני המרוקאית היחידה שהייתה
באושוויץ! אבל עכשיו, כשאני רואה את קרובי משפחתי המרוקאים
לובשים את כל החליפות הפולניות שהם קיבלו מכל הדוסים הפולנים
ששיתפו פעולה עם הנאצים, אני מתחילה לחשוב שאולי כל המרוקאים
היו באמת באושוויץ"
הלכתי לשירותים הקאתי שוב גם מה שלא אכלתי מתוך לבבות
הארטישוק שאני הכנתי בעמל כה רב..
הלכתי למיטה שלי זרקתי את עצמי לתוכה. קמתי מהמיטה עצבנית
באופן הכי בסיסי שנערה בת חמש עשרה וחצי יכולה להיות עצבנית.
בועטת בפוסטר של בון ג'ובי. כואבת לי הרגל. מביטה בתקרה. זורקת
קוביות.
יש לי לחשים עצמיים כאלה. אני המצאתי את הלחש שקשור לבהלולו.
אני ממלמלת מילים שונות ששמעתי את הדודה שלי זהרי ממלמלת
כמוהם.. אם זה לא יעזור אז זה בטח לא יזיק..
אני חוזרת למחשב שלי. אני קוראת מתוך הדפים שהוצאתי
מהאינטרנט: "הניסויים המדעיים שביצעו הנאצים" כתובתו של האתר
שאני גלשתי אליו הוא  http://www.wbm.to/deceit/phalik/7.html.
וכתובים בו כל מיני דברים מעניינים על ניסויים רפואיים, ועל
שתיקתן של הרשויות בישראל לנוכח דברים אלה. האתר גם יוצא נגד
שתיקתו של קיבוץ חניתה ועל מדען בשם פאליק שעורך ניסויים כאלה.
האתר גם עוסק במכון בנס-ציונה. מה שעושים שם לאנשים. מי שכתב
את האתר הזה היה קרוב לוודאי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי..
הוא הפסיד בתביעה שהוא הגיש נגד הרשויות. בתביעתו הוא טען
שהרופאים הפסיכיאטרים השתמשו בשיטות שהם למדו מד"ר מנגלה.
אני חושבת שוב מה לאכול.. נמאס לי אוכל מרוקאי. נמאס לי אוכל
פולני. האוכל מלא חיידקים מסוכנים. אוכל זה משמין. במפעלים
שמייצרים את המזון כמו תלמה אסם או עלית עורכים ניסויים בבני
אדם. הרי ערכו בשעתו ניסויים כאלה במפעלים של נסטלה..
אני מתיישבת על השטיח בחבטה עם התחת החשוף שלי. החדר ניראה לי
פתאום ענק כשאני מדגדגת במעון שבין הירכיים שלי, משליכה את
הקוביות שלי על התקרה והם נופלים חזרה על השטיח ועל הנוצות
שהתפזרו מהכריות כמו כוכב שביט שמתנגש בכדור הארץ, והורג את כל
הדינוזאורים שאני כל כך אהבתי.. וגם סטודנט למשפטים בשם אסולין
מהמשרד של אימא שלי בפרקליטות. נתתי לו לגעת לי בין הרגליים רק
בגלל שקוראים לו אסולין והוא טען שהוא מקופח במשרד בגלל שהוא
מרוקאי..
קמתי מהשטיח. אני לובשת מכנסיים. אני מורידה אותם. אני עוצמת
את העיניים בזיכרון מתוק של אשליה מודעת היטב.. אני אפילו לא
יודעת מאיפה זה בא לי. זה יכול להיות מבלוק עשר. זה יכול להיות
מעמוקה.. אני מרגישה שהבגדים שלי מונחים עלי כמו שק. כמו כפתן
שלובשים במימונה לפני שמסתובבים בין השולחנות הערוכים בכל טוב.
בין השוקולד והמתוקים ובין החיוכים. ואני מרגישה כמו נערה
צעירה שאינה יודעת אם להיות שמנה ובריאה עם לחיים מתוקות
ואדמדמות כדי שכל הפולנים יהיו מרוצים, או אני צריכה לעשות
דיאטה תמידית אינסופית כמו כל פרחה מרוקאית.. ואני  מרגישה כמו
אלקטרון שלא מוצא את הגודל האמיתי שלו. אולי אני צריכה להקיא
עוד קצת כדי להיות יותר רזה? או לאכול ולהמשיך לאכול כדי להיות
יותר שמנה?  פעם אחת אבא שלי תפס אותי במימונה מקיאה מאחורי
העצים. הוא לקח אותי הצידה ניגב לי את הפה במטפחת ושאל אותי אם
יש לי בעיות. כמו למשל בעיות בלימודים. או האם אני מאוהבת
במישהו שאינו מחזיר לי אהבה..
"הכל בסדר אבא. מתי אתה חוזר לאוסטריה?"
איזה רעש מוזר שומעות האוזניים שלי כשאני עומדת ליד המקרר.
כמו טירנוסאורוס-רקס ענקי שמגיח מבין העצים בשיניים חשופות..
זה כבר קרה לי כמה פעמים. פעם אחת במימונה. פעם אחת ליד קברו
של יונתן בן עוזיאל. פעם אחת באושוויץ.
אני מורידה שוב את מכנסי הג'ינס. נשארת בתחתונים. אני מסתובבת
סביב עצמי בתחתונים על השטיח. המים מגיעים רק עד המותניים שלי.
סופת ההוריקן רק בגובה התקרה. השערות השחורות שלי פתאום ארוכות
לי. אולי אני אגזור אותן באבחת מספריים אחת ואעשה מהן כריות.
כמו שעשו מהשערות של סבתא שלי באושוויץ.
אני מתחילה לרוץ בסלון. קוונטים חופשיים מסתובבים להן יחד עם
נוצות הפוך שנשטפו מהחדר בעזרת שתי הנהרות שהטה הרקולס בכוחו
האדיר. או שהיה זה אטלס שחפר את הגבול בין מרוקו לבין העולם
התרבותי.. אני זוכרת את עצמי בכל מימונה מסתובבת במסלול קבוע
כמו כדור הארץ סביב מספר שמשות קבועים. אני לא יודעת איפה יש
כוכב לכת עם מספר שמשות. אפילו בכוכב הלכת ממנו אני באה יש רק
שמש וגה אחת שכל הפלנטות מקיפות אותה. כמו שכל האחים של אבא
שלי כולל אבא שלי בעצמו מקיפים בכל האירועים המשפחתיים שלהם את
הסבתא המרוקאית שלי ונותנים לה כבוד שהילדים הפולנים בני הדור
השני לשואה לא יוכלו בחיים לתת לאימא הפולנייה שלהם.. אפילו
שבאמת מגיע לאימא הפולנייה יחס טוב יותר ולו רק בגלל שהיא עברה
את אושוויץ. ומה הסבתא שלי המרוקאית עושה בשביל להצדיק את
הכבוד הרב והעצום שהילדים שלה נותנים לה? היא עושה
ללללללללל?.. ואני לא יודעת אפילו כמה ילדים יש לסבתא המרוקאית
שלי זאת אומרת כמה אחים יש לאבא שלי. כמה שזה נשמע מצחיק. אסור
אצל המרוקאים לספור. לא לספור את בני המשפחה ולא לספור את הכסף
שנותנים כמתן בסתר. רק את הצ'קים של החתונות סופרים ומשווים..
אני כבר שאלתי את אבא שלי כמה פעמים כמה אחים בכלל יש לו והוא
התחמק כאילו המדובר במספר המדויק של סוכני המוסד. אז אני עוברת
בין האחים של אבא שלי בלי לדעת בכלל כמה הם.. וכל אח מציג את
שולחן המימונה שלו עם השבקייה שלו. ואשתו או חמותו או אחות
אשתו, שאף אחד מהן כמובן איננה פולניה.. ואשתו או חמותו או
אחות אשתו מכינות את המופלטה האגדית. עוטפות אותה חמה ומהבילה
סביב כמות נכבדה של דבש ומקפלות אותה, ואני חייבת לאחוז
במופלטה בשתי ידי כמו שאני אוחזת בזין ארוך וענק כמו תותח
מרוקאי שיורה כדורי זרע שטעמו כדבש ישר לתוך הפה שלי. ואין לי
שום אפשרות טכנית להתחבא בין רגלי. לחזור אל מעון המקלט שלי.
ואני חייבת לאכול.. אצל בבר ואצל ז'וז'ו ואצל מרסל ואצל כולם.
וכולם צוחקים איך שאני אוכלת. וכולם צוחקים איך שאני עושה רעש
כמו פולניה.. ואחר כך בא לי רק להקיא. רק להקיא.. רק להקיא..
"אתה רוצה באמת לבוא אלי ולהסתכל לי באינטרנט? אולי פעם
אחרת?"
אני מדברת עם מישהו מהכיתה שלי שרצה לבוא אלי ונכנע מהר מידי.
אני מרגישה שאם הוא היה רוצה באמת לבוא אני הייתי נותנת לו
לבוא. אילו היה נחוש כמו מרוקאי דפוק שדורש את זכויות קיפוחו..
הייתי נותנת לו לבוא.. הייתי נותנת לו ללקק..
אני עוברת לקוונט קיומי אחר של החיים שלי. אני פולניה. הייתי
פעם מדענית. קוראים לי מרי קירי. זכיתי פעמיים בפרס נובל
בפיסיקה. וכמעט זכיתי בפעם השלישית בפרס נובל על גילוי יסוד
רדיואקטיבי שאינו גורם לקרינה. את כל הניסויים לצורך כך אני
ערכתי כמובן רק על עצמי.. אולי מחוסר ידע, אולי רצון אמיתי
להגיע לאמת. רצון לגעת ברדיום. רצון לגעת באושר.. רצון לגעת
בדברים האמיתיים של החיים.. אבל באותה שנה החליטו להעניק את
פרס נובל למדענית מרוקאית. כי הייתה וועדה ציבורית שקבעה שהם
מקופחים ומגיע להם..
"זה מגיע לי!" כל הזמן אני מרגישה ככה. ענישה קולקטיבית על זה
שאני נשארתי בחיים. גם עכשיו אני מרגישה ככה. "מגיע לי שאף אחד
לא רוצה לבוא אלי" מודעות עצמית כל כך גבוהה.. קירבה כזו ממשית
אל עצמי עד לנגיעת אצבעות בממשות הקיומית העצמית הפולנית שלי.
כמה שאני מנסה להתרחק מעצמי למחוזות המרוקאיים הכי רחוקים של
המחשבה.
"אני לא ראיתי שום דבר באינטרנט. תשכח מכל הסיפור הזה"
אני רוצה כאילו להעניש את עצמי ולא לעשות ביד יותר. אבל אני
לא אוכל לעמוד בזה. כי אין לי שום דרך אחרת להרחיק את עצמי
מעצמי. אני זוכרת איך סבתא שלי מספרת תמיד לכולם כמה טוב היה
לה במוגדור ואחר כך במרקש: "מטגנים גמבה בשמן בפסח וטוחנים
אותה.. בפסח אוכלים חמין בלי חומוס.. חיים טובים היו לנו!"
"אז אתה שומע", אני אומרת לנפתלי מהכיתה שלי שחייגתי אליו סתם
ככה. "הם לא רצו שיגידו שהמרוקאים מקופחים. אז הם נתנו את פרס
נובל למדענית מרוקאית"
"מצחיק מאוד, באמת. תודה שהתקשרת אלי לספר לי בדיחות. הבדיחות
שלך דווקא מצחיקות. אל תשימי לב למה שאומרים עליך בכיתה. מתי
אני בא אליך?"
"מהו הדבר הכי ארוך והכי קשה אצל פולני? כיתה א'"
פיניתי לי דרך בין המוני ציפורים מצפצפות, מקרקרות, מטילות
לשלשת על כל הרהיטים הכבדים והמכובדים שבסלון. וזה שוב מזכיר
לי את הבית העשיר במוגדור, וזה שוב מזכיר לי את המעברה של שער
העלייה. שתי הסבתות שלי שוכבות בחוץ. אחת באה באוניה ממרוקו.
אחת באה ממחנות המוות. ציפורי המוות למעלה. מטילות לשלשת..
אני יושבת במטבח לנוח. לוגמת מיץ תפוזים בקשית. לא משהו
שישמין אותי. יש לי כבר כיוון חדש למחשבותי. אני ממשיכה לדבר
עם נפתלי.
"קראת את הספרים של פרימו לוי? התחלתי לקרוא כמה ספרים שלו
באיטלקית. הזהו האדם?? אני לא שואלת אותך יא טמבל! פרימו לוי
אומר שכולנו יסודות רדיואקטיביים. המשקל האטומי שלנו זה
האישיות. הפחד. השנאה. האופי המחורבן המרוקאי. האופי המחורבן
הפולני. כמה מעניין שהמדען שעושה את השיבוטים המבורכים בבני
אדם גם הוא איטלקי. אדסו איו פמה. איו ווליו מנג'רה!! איזה
יופי אני מדברת איטלקית. בכלל לא מתאים למרוקאית.. אתה לא חושב
ככה מאמי?"
ונציה. ליד תעלות המים, גונדולות. כמה רומנטי.. לא מסריח כמו
שאני זוכרת. אני נוסעת ברכבת עם אבא שלי מוינה. ככל שאני רחוקה
מכאן כך אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. אין לי בחוץ לארץ זהות
עדתית בכלל. לא מרוקאית. לא פולנייה. ואבא שלי גם אמר לי לא
להגיד שאני ישראלית..
פעם אימא שלי תפסה אותי מקיאה אחרי שאכלנו מוברסה ומרק חרירה
אצל אחד האחים של אבא שלי. אימא שלי לקחה אותי ביד והסנטר שלי
עדיין מלוכלך בקיא והעמידה אותי בפני כל האחים של אבא שלי
ונשותיהם המרוקאיות: "תראו מה עשיתם לבת שלי רשל! מה הבת שלי,
פרה?! למה אתם מכריחים אותה לאכול את כל הזבל שלכם?! אתם רוצים
לקצר את החיים שלה כמו שאתם עם האוכל שלכם כבר קיצרתם בכמה
שנים טובות את החיים שלי?! ותפסיקו לקרוא לילדה שלי סאלי. היא
לא מרוקאית"
"תשתקי יה פולניה אימא של סאלי! האוכל שלכם יותר טוב?! דג עם
סוכר!!"
אני מנגנת קצת בפסנתר. רק לעצמי. אני חושבת לעצמי איך הגרמנים
שהוציאו מתוכם אנשים רגישים כמו שומן, יכלו גם להוציא מתוכם
אנשים כמו מנגלה..  
אני מסתובבת בבית עם הפלפון ביד כאקדח של איש חוליית כידון.
אני מרגישה יותר טוב במטבח כדירת מילוט. ובתוך התחתונים
הוורודים שלי אני מרגישה כדירת המילוט האמיתית.. אני משתדלת לא
לנשק יותר מזוזות כשאני עוברת בין החדרים..
אני מנסה לאפות לחם בית על החוץ של תבנית אפיה במטבח. פעם
ראיתי איך סבתא שלי מכינה לחם עגול וטעים בפרנה.. את כל התסכול
המרוקאי שלי אני הכנסתי אל תוך הלחם האפוי החרוך הזה בפרנה..
את כל התכשיטים שהיו לי בקזבלנקה. את המשרתים הערבים שלי
במוגדור. את השולחנות עם הפיתוחים האוריינטליים המעוצבים שהיו
לאימא שלי מסעודי במרקש. את ההלם של הריסוס נגד פשפשים. אני
תמיד אומרת שאת ניצולי השואה שהגיעו עם כל הכינים שלהם אף אחד
לא ריסס בדי די טי. רק את המרוקאים ריססו. את כל הזהות שלהם
לקחו. את כל הכבוד שלהם מחקו. את כל העבר המפואר שלהם רמסו.
ואת כל זה סבתא שלי המרוקאית הכניסה אל תוך הפרנה יחד עם הלחם
העגול והטעים. ואת כל זה אני חווה עכשיו כאילו זו אני.. ובכל
זאת משהו בתוכי לא מסתדר. זה התחיל אצל יונתן בן עוזיאל, וזה
חוזר אלי ומענה אותי כמו פעימות חשמליות של מכשיר עינויים
במרתפי המעבדות בנס ציונה, או באושוויץ..
מחברות מושלכות, עטים זרוקים, מציאות וירטואלית מתגבשת בראש
שלי.
אני עומדת על השטיח כאילו מחכה שסקוטי ישגר אותי בחזרה אל
הכוכב ממנו אני באה בבימ-אפ מתאייד כמו אפר של יהודים
בקרמטוריום ומתגשם בפייד אאוט קולנועי כמו בסרט בדיוני של
שפילברג על חייזרים טובים כמוני.. אני לא יודעת לאיזה כוכב אני
תשגר את עצמי. אולי לכוכב אפר בפלנטה אחרת שסבתא שלי האמיתית
באה ממנה..
אני זוכרת דגל אחד לפחות של מדינה אחת על פני הכוכב הזה..
כוכב מחומש כמו הדגל של הניו אייג' והדגל של מרוקו גם יחד.
ילדה קטנה עולה חדשה ממרוקו משוטטת בסמטאות המעברה. מתחילה
לרוץ מהחדר שלה לסלון ומהסלון למטבח ולמקרר. לוקחת מהמקרר משהו
חטוף לאכול. בודקת בלוח את הקלוריות שלו, ורצה מיד לשירותים
להקיא אותו. לנוכח הגשם החזק. ללא קורת גג. ושוב אני רצה לחדר
שלי,  עם קוביות ביד אחת ומלפפון ביד השניה, והטוסיק העירום
שלי מקפץ בזמן הריצה.  אתמול אני עשיתי בייבי-סיטר באיזו משפחה
צפונית. האימא של התינוק הלכה לאיזה מפגש עם מתקשרת. והאבא של
התינוק ניסה ללטף לי את הירכיים ולשחרר לי את הרוכסן של
הג'ינס.. הפלפון שלי מצלצל.
"כן סיוון מאמי. מה קורה? את רוצה שאני אקליט לך את השיר החדש
של ג'ניפר לופז? חכי" הלכתי למחשב שלי ועשיתי את כל הדברים
הדרושים. "חכי שניה סיוון מאמי. אני צריכה להכין את השיגור של
הקובץ של השיר אל האי מייל שלך" עצמתי עיניים. הכפתור נלחץ,
השיגור הצליח. אני חוזרת לרכב על פוטון האור במהירותו העצומה.
האינסופית. אני נלחצת מעוצמת הג'י אל קירות החדר שלי, ואז אני
מגיעה לכוכב ההוא העשוי כולו רק אבק ואפר. ואני הייתי שם. ואני
ראיתי. ובזמן שכל החבר'ה שלי למסע החיים דיברו על בנים ועל
בנות, אני הייתי שם. ואני ראיתי.
ואני מגיעה לאושוויץ. כאילו זו הפעם הראשונה שאני באה לשם.
כאילו אני לא סבלתי מספיק..
"סיוון מאמי, את מקבלת כפרה? קיבלת השבוע מחזור כפרה?"
אני חוזרת אל הבייבי-סיטר שעשיתי אתמול.. האבא של הילד הקטן
ניסה להשכיב אותי. הוא כבר הוריד לי את מכנסי הג'ינס, וכבר
מישש לי דרך התחתונים, ולא שאני התנגדתי, אבל האימא של הילד
הקטן חזרה מוקדם מידיי.. אני צריכה לטלפן לסבתא שלי.
"שלום סבתא".